סדרות בלשיות וספרות בלשית יכולות להיות הרבה יותר מתיאור מהלך של חקירה. מאחורי פענוח של רצח או שוד מסתתר בדרך כלל פענוח של כשל חברתי שלם: גזענות, אפליה, אי-שיוויון, התמכרויות וכן הלאה. לפעמים החקירה היא תירוץ לעיסוק בסיפור הגדול, לפעמים הסיפור הוא רקע מדולדל בשביל לעסוק באלימות גרפית, אבל כשהז'אנר במיטבו - שני הצדדים של המשוואה מזינים אלה את אלה.
בסדרה החדשה של התאגיד, "מגרש הרוסים", שתי הקצוות של המשוואה הזאת פוגשות שתי מגמות מרתקות בטלוויזיה הישראלית. האחת - רנסנס בלשי כיפי, שמייצר בערך שלושה-ארבעה מותחנים פליליים מקוריים בשנה; השנייה - הנכחה של תרבותם ושפותיהם של יוצאי ברית המועצות לשעבר, כפי שבא לידי ביטוי בסדרות כמו "הצבי" ו"סובייצקה" - מה שמאפשר מרחב ביטוי וייצוג המיינסטרים למגזר עצום בהיקפו של עולים, שבני הדור השני והשלישי שלהם תובעים ובצדק את מקומם על המסך.
את "מגרש הרוסים" - משחק מילים על תחנת המשטרה שבמרכז ירושלים ועל הדמויות שמתגלגלות אליה לאורך הסדרה - יצרו יחד יבגני רומן ("מנגן ושר", "איסט סייד") ודמיטרי מלינסקי ("השכן שלי אדולף"). זו דרמה תקופתית שמתרחשת בשנת 1991, ברקע קריסת הגוש המזרחי, העלייה הגדולה לישראל ומלחמת המפרץ, ובמרכזה ניצב חוקר בשם יהודה, שוטר ישראלי מריר, גרוש, חוזר בתשובה ומלא בדעות קדומות בגילומו של יעקב זדה דניאל ("פאודה", "אלף"), שמנהל חקירת רצח מסתורית של עולה חדשה בירושלים, שנחרט לה מספר על המצח. ליהודה אין אמפתיה לקהילה הזו בכלל, שהוא בור לחלוטין ביחס אליה.
בינתיים, דיווח על הרצח מגיע לרוסיה, שם עומד לדין צעיר על שורת מקרים של רצח נשים בסגנון דומה, בעוד אביו אנדריי (אנטולי בליי), משוכנע שהוא חף מפשע והורשע על סמך ראיות שתולות. הוא מגיע לארץ בתקווה למצוא הוכחה שהרוצח הסדרתי הוא לא בנו אלא איש אחר שעלה לישראל וממשיך בה את פשעיו. הוא חובר ליהודה והשניים, שאין להם שפה משותפת ביותר ממובן אחד, מנסים לאתר חשוד חדש בעוד מסע הרצח ממשיך.
זו דרמה אפלה ומחוספסת, אלימה במידה, שעשויה במקצועיות רבה. הנכס הגדול שלה הוא שחקנים מצוינים שמגלמים דמויות מרירות, שהבוז והאכזבה שלהם מסביבתם ניכרת בכל משפט. על רקע נופי ירושלים היפים, כולל עצירה בליפתא, כל זה ממחיש תחושה חוזרת של החלום ושברו, מה שיכול להיות מול המציאות העלובה.
ובמידה מסוימת, יותר מאשר תעלומה בלשית, "מגרש הרוסים" היא סדרה על הגזענות הישראלית, על דעות קדומות וחוסר הרצון להכיר, עולים חדשים ולא רק אותם. באופן מעט דידקטי, אולי דידקטי מדי, יהודה פוגש לאורך המסע שלו שורה של דמויות שהוא משקיף עליהן מלמעלה, אבל מקשיב להן ולומד דרכן להכיר את הקשיים שלהן - למשל אנשים בעלי יכולות שנאלצו להתפרנס במולדת החדשה מעבודות מבזות, ולראות איך המשפחה שלהם מתפוררת בחברה שלא נותנת להם צ'אנס. זה מעניין וגם חשוב להביט על הרגע הראשוני של המפגש הזה בין הוותיקים והעולים, במה שמתגלה כמראה מכוערת מאוד.
החוליה החלשה בסדרה היא דווקא החקירה עצמה. למרות הרעיון הייחודי - רוצח סדרתי הוא דבר נדיר מאוד בטלוויזיה הבלשית בישראל, אופציה שכמעט אף פעם לא קיימת - החלק הזה בעלילה לא מממש את ההנאה הבלשית הפוטנציאלית שלו, לפחות בשלושת הפרקים שנשלחו לעיתונאים. הקצב האיטי מאוד של הסדרה גם הוא מקשה על הבינג' המיוחל.
ואולם, בסוף הפרק השלישי, הקצב עולה ומרמז על עליית מדרגה וסיומה הרשמי של האקספוזיציה. עכשיו יגיע הזמן למצוא פיתרון - לתעלומה עצמה, וגם לכשלים החברתיים העמוקים שמאחוריה.