בגלל משך החיים, ובגלל איך ששירים חיים, מתפתחים, נטמעים בזיכרון, הופעות חדשות של שלומי שבן תמיד מחזירות אותי לאלה שקדמו להן, כמו הד שמסרב לדעוך. זה מתעתע במיוחד כשהוא מבצע אלבום מהעבר, כמו שקרה ביום ראשון בערב בבית האופרה בתל אביב, שם "עיר" מ-2007 קם לתחייה בערב חד פעמי.
בגלל משך החיים, אלה שקשרו את המשוררת דליה רביקוביץ' לתל אביב, אין ברירה אלא לחזור לשנת 2007. הייתי שם, בהופעת הבכורה באולם "לולה" הקטן בצוותא. 100 שקל עלה הכרטיס לשורה הראשונה, כסא מספר 7. לידי הייתה אישה בלונדינית. זאת הייתה הפעם הראשונה שלה, והתרגשתי בשבילה. המהדרין ידקדקו ויגידו שהיו כמה הופעות הרצה קודמות, והמופע כבר עלה קודם בתיאטרון ירושלים - אלא ששלומי שבן נולד בתל אביב, והוא עוזב אותה רק בשירים. לפעמים ללונדון, לפעמים לצפון, לפעמים לאיקאה.
מופע הבכורה ההוא, רשמי או לא, מצא את שבן ממציא את עצמו מחדש. שוב. שבוע לפני יום הולדת 31 הוא הבין שהוא צריך למרוד בקהל שלו, ובדימוי שבנה בעבודה קשה כל כך של "שלומי והפסנתר". מבחינתו הוא היה רוקר. סולן של להקה. זה מה שהוא תמיד רצה לעשות ותמיד ירצה לעשות. העובדה שהאלה הטובה חננה אותו בכישרון ייחודי שמאפשר לו להיות לבד על במה עם כלי נגינה אחד ולהפנט קהל שלם הכבידה על מסעו המוזיקלי. הכישרון הזה עזר לו לפתוח את הדלת, אבל הוא רצה לברוח מהפסנתר.
המופע ההוא היה כל מה שחשבנו שיהיה, רק בצבעים הרבה יותר עזים. בליווי מוזיקלי של האחים תום ורע מוכיח, האחרון גם עיבד מוזיקלית את המופע, שלומי שבן יצא למרד רוקיסטי מודע. השיא הגיע כשהוא פשוט קם מהפסנתר, עמד והתחיל לשיר בעמידה. עברו יותר מ-17 שנים מאז ואני עדיין זוכר כמה ערום הוא נראה. התנועות שלו הזכירו בעיקר את אלה של אריק איינשטיין על במה. רק הייתה חסרה הסיגריה. ועדיין, גם אם לא היה נינוח - הוא היה חופשי. זה היה איפשהו בין "פולחן האביב" של סטרווינסקי בפריז לבין בוב דילן משחרר את החשמל לאוויר בפסטיבל ניופורט - רק באווירה הצנועה והאינטימית של צוותא.
זה היה כחודשיים לאחר צאת האלבום, כשכמה מהשירים כבר הפכו ללהיטים, ומופע הבכורה הציג אותם עם עיבודים חדשים: הקצב הואץ, המוזיקה התעבתה, והשירה טיפסה לגבהים חדשים. ואז, ברגע אחד, שירי האלבום החדש הסתיימו. שלומי התיישב אל הפסנתר וחזר אל שירי אלבומו הראשון - כמו אות הרגעה לקהל: שלומי והפסנתר עדיין כאן. אלא שזו הייתה בריחה.
אמש, 17 שנים אחרי, שלומי שבן חזר ל"עיר" כמו שמגיע לו. הפסנתר עדיין היה שם, הפעם שלומי לא עזב אותו לאורך כל המופע, אבל זה היה הערב של "עיר", והפסנתר היה רק כלי בו. השותפים המוזיקליים מהאלבום מקבלים את המקום על הבמה: ערן צור, נועם ענבר מ"הבילויים", גורי אלפי (ששחזר את תפקידו בקליפ המצוין של "אינטואיציה") וכמובן המפיק אסף תלמודי. גם אסף אמדורסקי, שותף פעיל באלבום, היה שם - אבל הוא הסתפק בישיבה בשורה שמונה באולם. הבמה המופלאה של האופרה, ששבן כבר הפך אותה לבסיס הבית שלו, הפכה שוב לחלק בלתי נפרד מההופעה.
שלומי שבן מבין היום שהמוזיקה שכתב אז לא זקוקה ללהקת רוק מחוספסת בסגנון הסטוג'ז של איגי פופ כדי לחלחל ללב הקהל - אלא דווקא לתזמורת סימפונית שתשאב השראה מ"Nightclubbing" של פופ, תעטוף את השירים בניחוח מסתורי ופתייני, ותהפוך את הערב לקברט חדשני על בסיס אותם צלילים מוכרים. עידו שפיטלניק, שניצח על תזמורת הקאמרטה, אולי נטמע בתוך שלל האורות והצבעים שעל הבמה, אבל דווקא המוזיקליות של התזמורת בלטה והפכה לשיתוף הפעולה המדויק ביותר ששמעתי עם המוזיקה של שבן מזה שנים.
היו שם תזמורות צעידה של נערים, קונפטי מפתיע, ליצנים על מקלות הליכה, בר עם אלכוהול ותחושת קברט גרמנית של לפני המלחמה. בשיא הטרנספורמציה מאולם קונצרטים לקברט ברלינאי, שבן עבר מפסנתר הכנף המפואר של סטיינוויי לפסנתר העומד של ימאהה, והקהל - שהתנער לרגע מאווירת הקדרות ששורה על המדינה שבחוץ - נסחף איתו למסע בזמן.
לצרכי קרינג' קשים שוחזרו קטעים מ"שדר מן העתיד" של דוד אבידן, בו המשורר הגלקטי מבצע באמצעות בינה מלאכותית את השיר "מלחמה אבודה". בפודקאסט "שיר אחד" חשף שבן שהשיר ההוא היווה השראה גדולה ל"האזרח ה-1", אולי השיר הגדול ביותר מהאלבום - ולכן הרעיון לשים אותו כהקדמה לשיר היה נחמד, אך "הביצוע" הרובוטי היה קצת מלחיץ ומיותר.
להבדיל, ההקראה מלאת החיים של ערן צור לשיר "שוכבת על המים" של דליה רביקוביץ' היה מרגש עד דמעות כמעט. זה היה הערב שלה, העיר הים תיכונית המסוממת כמו פרה גועה ומיוחמת. זו העיר עליה כתב שלומי שבן אז, וגם לפני וגם אחרי. דייק זאת אסף תלמודי שהבהיר כי האלבום הראשון של שלומי שבן הוא בעצם גם אלבום על תל אביב, ולכן האלבום השני הוא בעצם "עיר 2".
גם ההדרנים התמזגו באופן טבעי עם חומרי האלבום. הבונוס האהוב של "כשהיית איתי (את לא אוהבת לרקוד)", "סיגריות" מהאלבום הראשון שנשמע לפתע כאילו נכתב במיוחד ל"עיר", וגם "תרגיל בהתעוררות" בגרסתו המקורית - ללא חוה אלברשטיין - התגלה כבן-דמותו של "האזרח ה-1". גם האורחים היו חלק מהשלמות הזו. נועם ענבר פתח את המופע ב"פעם שירים", המשיך עם "בעיות אישיות" והעניק סולו מרשים ב"עברנו לצפון". היו ימים ששלומי היה מזרים את ענבר לביצוע משותף של "שגר פגר", אבל שלומי היה מונחה תמה ולא מונחה הזדמנות.
שבן עצמו הקדיש מילים רבות לעיר שלו. דיבר על המסלול הקבוע שלו, ועל המקום המיוחד בו חוצים את הגשר לכיוון מוזיאון האצ"ל מיפו - וכל העיר הזאת נפתחת מולך כמו מניפה של כיעור ויופי. הוא אמר תודה לעיר על כל מה שהיא נתנה לו, ולא שכח לבקש ממנה סליחה על כך שמילאנו אותה בדם, זעם וצער.
המופע, שהתקיים במרחק נגיעה מכיכר החטופים, נשא על כתפיו את כובד הסמליות הזו. כשהגיע הרגע לבצע את "אנא אנא אנא", השיר שתרגם מלאונרד כהן, הקדיש אותו שלומי לאלון אהל - המוזיקאי והפסנתרן המחונן שנחטף ב-7 באוקטובר. בפעם הזו המילים השתנו, "אהובה" הפכה ל"אהוב", והקהל עצר את נשימתו. המצלמות תיעדו את הרגע מכל זווית אפשרית, וכולנו ייחלנו שאלון האהוב יזכה לראות בקרוב את הביצוע המרגש הזה שהוקדש לו.
בגלל משך החיים, המילים שכתב שלומי שבן אז על תל אביב - על החיים והמוות שבה, על הדמעות והתקווה, על המשוררים והבדידות - נשמעות היום כמו נבואה שלא ידעה את עצמה. האלבום "עיר" הוא מסמך על תל אביב של 2007, אבל לשמוע אותו ב-2025 זו לא נוסטלגיה, אלא קריאת תיגר על המציאות הקשה שבחוץ. כי העיר הזאת תמיד הייתה, ותמיד תהיה, יותר מסך הטרגדיות שלה. וכן, היא ראויה לחמלה, ואהבה.