במדינה נורמלית, עם קצת פחות אירועים קטלניים, התחקיר של רביב דרוקר שמתיימר לקבוע אם אביעד פריג'ה אחראי למותו של יובל קסטלמן היה הופך לשיחת היום. ועדת הפוליצר המקומית הייתה מתכנסת בזריזות כדי לחלק לדרוקר ולאנשי צוות "המקור" את הפרס הנכסף לעיתונות עילאית, ודרוקר עצמו היה מתראיין בכל הערוצים, כולל לרשתות זרות, כדי לספר כיצד הצליח באמצעים טכנולוגיים להוכיח את מה שהוכיח.
אלא שאנחנו לא חיים במדינה נורמלית. איך אני יודע? רוב מי שקורא את המילים האלה בכלל לא זוכר איפה אירע הפיגוע בו נורה למוות יובל קסטלמן. רוב מי שקורא את המילים האלה לא זוכר שבפיגוע מתו עוד שלושה ישראלים על ידי מחבלי חמאס. רוב מי שקורא את המילים האלה לא זוכר אם החוליה שביצעה את הפיגוע כללה שניים או שלושה מחבלים. במדינה עם כל כך הרבה אירועים מדממים, פיגוע ירי בטרמפיאדה בירושלים שגובה חיים של חפים מפשע הוא פשוט עוד יום במפעל. כמה עצוב, ככה נכון.
ולכן חשוב לפני שבכלל מתייחסים לתחקיר של ערוץ 13, להיזכר מי הקורבנות האמיתיים של אותו אירוע: הרב אלימלך וסרמן, בן 73, דיין בבית הדין הרבני באשדוד; חנה איפרגן, בת 67, מנהלת בית ספר "בנות הדסה" בבית שמש; ליביה דיקמן, מורה בת 24 מבית ספר "דרך אמונה" של בית יעקב בבית שמש וכמובן - יובל קסטלמן, עורך דין בנציבות שירות המדינה, ולוחם במג"ב ובמשטרה בעברו. הוא נקבר ביום הולדתו ה-38, זה הסמלי, בו התאריך העברי והלועזי שלנו מתחבר יחד. הוא לא זכה לחגוג באף לוח שנה.
עוד שבעה נפצעו בפיגוע. גם הם קורבנות. שלא לדבר על הטראומה הנפשית שחוו כל מי שנקלע למקום. ילדים שהיו ברכב עם הוריהם בכביש 333 באותו בוקר נורא של יום חמישי בדרכם לבית הספר, והפכו לעדים לזירת רצח וקטל. כל אלה לא יוצרים טלוויזיה גדולה, זה נכון, אבל במדינה שרגילה כל כך לדם, צריך לזכור גם את הקורבנות האלה. השקופים.
לפי התחקיר של רביב דרוקר, יש קורבן נוסף בכל הסיפור, והוא אביעד פריג'ה, החייל שמואשם בהריגתו של יובל קסטלמן. בתחילת התחקיר דרוקר מצהיר כי הוא עומד להכריע בסופו אם פריג'ה הוא גיבור, או כמעט רוצח. התחקיר המלא, שלמעט יצירת סרטון אחיד שמראה את כל 66 שניות האירוע מתחילת הפיגוע ועד הירי שהוביל למותו של קסטלמן, לא באמת מחדש הרבה למי שבקיא בפרטי הפרשה - אך דעתו של דרוקר נחרצת בסופו: כתב האישום נגד פריג'ה מופרז. לפיכך, מסתבר, שהוא עוד אחד מקורבנות הפיגוע הנורא.
אלא שמדובר בתחקיר משונה. ניצב אבשלום פלד עמד מול המצלמות של כל כלי התקשורת, ואמר ישירות לתוך המיקרופונים כי זו המדיניות: "בכל אירוע כזה שבו פוגשים מחבל, המחבל לא יוצא חי". בתחקיר של "זמן אמת" בכאן 11 בספטמבר האחרון רואיין שקד קסטלמן, אחיו של יובל, שהסביר כיצד המדיניות הזאת הביאה למותו של אחיו. "זאת אידיאולוגיה, זה לא מעשה מבצעי", האשים שקד.
התחקיר של דרוקר לא חידש דבר למעשה. את רוב הפרטים על אותו בוקר נורא בירושלים תוכלו לקרוא בעמוד הוויקיפדיה שמוקדש למקרה. שם גם תמצאו את השם של החייל ר', שנפגע בידו באירוע, והתראיין לכל כלי התקשורת בימים שלאחר הפיגוע בפנים גלויות. בתחקיר ההוא של רוני זינגר ב"זמן אמת" עלו ממצאים מצמררים על התנהלות המשטרה ומח"ש בחקירת המקרה. החידוש המשמעותי אצל דרוקר, מעבר לאריזה מאוד נוצצת וסאונד דרמטי, היה הריאיון עם פריג'ה עצמו - שהפך למרכז הכתבה של דרוקר.
פריג'ה מציג את עצמו כקורבן של המראה החיצוני שלו. אם לא היה נער גבעות עם פאות וכיפה גדולה, הוא היה הופך לגיבור ולא מחכה למשפט שבו הוא עלול למצוא את עצמו עם עונש מאסר של עד 20 שנה. ניכר שכל מילה שיוצאת לפריג'ה מהפה היא תולדה של תדרוך משפטי שעבר עם עורכי דין מצויינים, ויועצי תקשורת מנוסים. את פריג'ה האותנטי שמענו כבר באותו יום מתראיין בשמחה אצל ינון מגל. בדיעבד אנחנו יודעים שכנראה שכבר באותם רגעים הוא ידע שאחד הנפגעים מהירי שלו היה יהודי.
זה היה תחקיר מוזר מאוד של "המקור", ספינת הדגל העיתונאית של ערוץ 13. מצד אחד לא למדנו דבר חדש, מצד שני קיבלנו עדות לא אותנטית. משפחתו של יובל קסטלמן קיבלה זמן מסך מועט מדי כדי להזכיר את העובדה הכי פשוטה: יובל פעל לפי הנהלים והקריב את חייו כדי להציל חפים מפשע - בעוד פריג'ה ירה באדם חף מפשע שמעולם לא היווה איום על חייו.
יש נסיבות מקלות, בהחלט. פריג'ה יכול לטעון שהוא בעצמו קורבן של המדיניות המופקרת שהנהיג פה השר לשעבר בן גביר, אבל זה לא משנה את השורה התחתונה: גם בריאיון הטלוויזיוני הראשון שלו לא שמענו את פריג'ה לוקח אחריות על המעשה, מביע צער על מותו של קסטלמן או אפילו מעט אמפתיה כלפי המשפחה השכולה. במקום, משפחתו ובני כוחו מנסים להאשים את "התקשורת" באישום הקשה שלו. טקטיקה הגנה משפטית וציבורית לגיטימית. באופן אירוני, זה קורה במהלך כתבה שבה התקשורת מנסה להוכיח שהפרקליטות הגזימה באישומים נגדו. בנושאים המהותיים דרוקר בחר שלא לגעת הפעם, וחבל.