לתרבות יש הרבה תפקידים. היא דרך להתבטא שגם אנשים שאין להם מיקרופון או כיסא בממשלה יכולים להשתמש בה כדי להעביר מסרים. היא יכולה לקרב בין אנשים וקבוצות מקצוות שונים סביב חוויות או רעיונות משותפים. למשל, צופי קולנוע ישראלים ומשפחה איראנית שלומדת שדיבורים על "אהבה" יכולים להיות גם מניפולציה, או הצדקה למעשים קשים שנעשים לכאורה בשם ביטחונם, אך בפועל משמשים כדי לשלוט בהם ביתר קלות.
כזה הוא "זרע התאנה הקדושה" - דרמה שזכתה לתשואות (ולפרס מיוחד של חבר השופטים) בפסטיבל קאן האחרון, הייתה מועמדת לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, וגם פתחה את פסטיבל חיפה אצלנו לפני כחודשיים. בסוף השבוע, הסרט עטור השבחים עולה לאקרנים גם כאן בישראל.
במרכז הסרט משפחה אחת שבראשה עומד אימאן, שעובד בבית המשפט של משמרות המהפכה, וכוללת גם את אשתו נג'מה ושתי בנותיהם. אימאן זוכה לקידום בעבודה והופך לשופט-חוקר בנסיבות לא לגמרי משמחות, אך הוא ואשתו מנסים להסתכל על הצד החיובי - יותר השפעה וחשיבות וגם עלייה ברמת החיים. הבנות, שעד אז בכלל לא ידעו במה עובד אביהן, מגלות שעכשיו עליהן לעמוד בסטנדרטים גבוהים במיוחד של צניעות ומראית עין. הן צריכות גם לשמור על דיסקרטיות וזהירות מירבית, מפני שנפגעי פעולותיו של אביהן עלולים לרצות לפגוע בהן כנקמה.
כל העניין מטריד מאוד את שתי הבנות, רזבן הסטודנטית וסאנה המתבגרת, בעיקר כי השינוי בחייהן מגיע בתזמון מעניין. מחאת הנשים מבעירה את רחובות טהראן, והן עצמן, שמזדהות עם השאיפה לחופש ולעצמאות, מרותקות מהסרטונים שצפים ברשתות החברתיות (ואף משולבים בסרט עצמו). המחאה הולכת וזולגת אל תוך הבית המוגן ומערערת את יסודותיו, מה שמוביל את אימאן לנקוט צעדים יותר ויותר קיצוניים בשם האהבה למשפחתו, בטענה שכל החלטה מבהילה לכאורה נעשית כדי להגן על הנשים בחייו. אם לצטט את אלפבה מ"מרשעת": "אם זאת אהבה, היא עולה מחיר יקר מדי".
לא צריך תואר בספרות השוואתית כדי להבין את מי מייצגת כל דמות במשפחה בתוך ההקשר הפוליטי הכללי של הסיפור, וכמשל פוליטי זה סרט דידקטי מאוד, לפעמים מדי. לכל זה אפשר להוסיף את סיפור ההימלטות של הבמאי מוחמד רסולוף ממולדתו לאחר שנגזרו עליו (בין היתר) שמונה שנות מאסר בעקבות המחאה הפוליטית ביצירתו. כמוהו נמלטו מהמדינה גם שתיים מהשחקניות בסרט - מעין סיפור סינדרלה קולנועי שקשה לעמוד בפניו, ומשתלב בצורה יפהפייה עם תוכן הסרט עצמו. "זרע התאנה הקדושה" הוא אכן סרט עוצמתי, אבל הסיפור מאחוריו לא רק מעצים אותו אלא גם קצת מאפיל עליו.
הרגעים הכי חזקים בו הם אלה שבו הוא מפסיק להתנהג כמו איך שאתם מדמיינים דרמה פוליטית על רקע מחאת הנשים באיראן, והופך להיות משהו קצת אחר. לרסולוף יש כמה הפתעות בשרוול - הוא מפגיש כמה ז'אנרים וטונים שונים, מכניס גורמים נוספים לסיפור ומתמקד יותר ופחות בדמויות מסוימות בו בחלקיו השונים. התוצאה לא תמיד מהודקת מספיק, אבל לכל הפחות מעניינת מספיק כדי להחזיק את הצופה מרוכז באורך המוגזם לחלוטין של 168 דקות.
המעניינת ביותר בין הדמויות היא זו של האם, בגילומה של סוהיילה גולסטאני עזת המבע. אם בעלה ובנותיה לא פעם מתנהגים בדיוק כפי שהייתם מצפים מדמויות כמו "האב הנוקשה והשמרן" ו"הצעירות המרדניות", האתגרים שהסרט מעמיד מולה מאלצים אותם להגיב ולהתנהג בדרכים שונות ומשתנות. היא מתחילה את הסיפור כרעייה התומכת האולטימטיבית, כמו סוכנת של האב ושל המדינה בתוך התא המשפחתי. ברגעים מסוימים יש בה משהו ליידי-מקבתי, באחרים היא מגלה נאמנויות שונות וחווה לבטים בנוגע לבחירות שעשתה. הסרט הולך ומתחזק ככל שהחזות המושלמת שלה נסדקת, כך שהחלקים החזקים מפצים במידת מה על אלה שפחות. מסקרן לראות איך יתפוס אותו הקהל הרחב בישראל, שמתעניין מאוד בחייהם של מי שחיים "בצד השני", עכשיו כשהוא מגיע לאקרנים.
גרסה קודמת של הביקורת פורסמה ב-8 בינואר 2025, כחלק מסקירת סרטים בפסטיבל חיפה.