"שרים כל העת, בטון קודר
על האהבה הכובשת והחיים הטובים
הם נראים כלא מאמינים במזלם הטוב
ושירתם מתערבבת באור הירח"
— פול ורלן, מתוך הפואמה "אור הירח" (קלייר דה לון)
הניגודים הם לעיתים המקום שבו נולדת האמנות האמיתית. ורלן, מהמשוררים החשובים שהשפיעו על התנועה הסימבוליסטית בצרפת, כתב את הפואמה "קלייר דה לון" במאה ה-19 ויצר תמונה של דמויות עצובות השרות בניגון מינורי על נושאים שמחים ויפים. התנועה הסימבוליסטית האמינה בכוחה של הרמיזה על פני האמירה הישירה, בצלילים ובאווירה על פני הצהרות מפורשות. כשקלוד דביסי הלחין את יצירתו המפורסמת "קלייר דה לון" בהשראת אותה פואמה, הוא בחר דווקא בסולם מז'ורי - וכשניגן אותה בעצמו, עשה זאת בטמפו עירני ומהיר יותר מהפרשנות המלנכולית והאיטית שהתקבעה בתודעה. אולי דווקא בפער הזה — בין העצב לתקווה, בין החשכה לאור — טמון סוד קסמה של היצירה.
זה גם היה הקסם של התכנית ששודרה אמש של "ארץ נהדרת". היו בה קטעים קורעים מצחוק (החיקוי של ניר ברקת), סאטירה מעוררת מחשבה (הפרודיה על "הקול בראש") וגם סתם נונסנס בלתי מזיק (המפגש בין אלי בין לאלי ביר), אבל ברגע אחד היא הטיחה בנו חזיתית את כל הדיסוננס שבמציאות שלנו. "ארץ" בחרה לנפץ את בועת האסקפיזם של ההומור והסאטירה כשעל המסך הופיע אלון אהל מנגן את "קלייר דה לון" של דביסי בקליפ ישן. מנגינה שנכתבה לפני יותר ממאה שנה, מבוצעת בידי אדם שכעת נמצא בתנאים הרחוקים כל כך מהיופי שבצליליה.
הקונטרסט היה מצמרר, כמעט בלתי נסבל: אותה יצירה שמתארת ירח המשתקף במים ומאיר את החשכה בשלווה, מנוגנת על ידי אדם שלא ראה אור שמש או ירח מזה 516 יום. הוא קשור בשלשלאות, כלוא בחושך. לאחרונה גילינו כי גם בתנאים בלתי אנושיים אלו, אלון ממשיך לנגן — על גופו שלו — כדי לא לשכוח את המוזיקה. זה רק הפך את הרגע הטלוויזיוני הזה למורכב עוד יותר, לדימוי שמתמצת את כל הסתירה שבקיום האנושי: היכולת ליצור יופי גם בלב החושך העמוק ביותר.
"ארץ נהדרת" מקפידה מדי שבוע לסיים את שידוריה עם תזכורת לחטופים, ונוקטת עמדה חד-משמעית בקריאה להחזרתם - עמדה שאינה מובנת מאליה במציאות הישראלית העגומה שהצליחה לפלג את החברה אפילו בעניין כה בסיסי ואנושי. אך יש הבדל משמעותי בין אמירת כמה מילים בסגיר התכנית לבין הרגע האמנותי העוצמתי הזה.
המעבר מהקליפ של אלון המנגן את "אור הירח" על פסנתר הסטיינווי - לביצוע של "שמש" בהובלת חנן בן ארי יחד עם הקומיקאים המוכשרים של "ארץ" (שאיכשהו כולם מתגלים כזמרים מעולים) יצר דיאלוג אמנותי מטלטל שמשקף את אותו ניגוד עתיק: בין אור הירח לאור השמש, בין החולמנות והייאוש לבין התקווה והאפשרות. מילות השיר עצמן, שנכתבו הרבה לפני ה-7 באוקטובר, מתקשרות באופן מצמרר למצב החטופים: "אני מוצאת עצמי מתגעגעת"; "תראה אותי, תתן לי יד"; תבוא תאיר לי את ימיי". הזעקה לחילוץ הופכת למוחשית כל כך, גם מצד המשפחות וגם מצד החטופים עצמם, כשחנן שר: "ועכשיו שיש קצת אור בחדר... אני פתאום בוכה ומתפללת, מפחדת שתשכח".
זו החרדה האמיתית. החרדה מהנרמול של המצב. הפחד מלהישכח. ואז מגיעה השורה המהדהדת: "אור יפה, גנוז כמעט מיליון דורות", המתכתבת באופן טבעי עם "האור הגנוז" מהמיסטיקה היהודית. על פי המסורת הקבלית, בתחילת הבריאה ברא האל אור ראשוני וטהור, אך כשראה שהעולם אינו ראוי לו, גנז אותו עבור הצדיקים ולעתיד לבוא. האור הזה מסמל את האמת העמוקה ביותר, שתתגלה שוב בעידן של גאולה ותיקון. למרות שהשיר נכתב שנים לפני המלחמה הנוכחית, המטאפורה הפכה למושלמת - כמו אותו אור גנוז, גם החטופים נעלמו מהאור, אך מצפים בתקווה ליום שבו ישובו לראות את אור השמש. זו תהיה הגאולה שלהם, אבל גם שלנו כאומה.
בעולם הטלוויזיה הישראלית, שבו הסאטירה והבידור מהווים לעתים מקלט רגעי מהמציאות הקשה, ההחלטה לחרוג מהפורמט הקבוע ולהעניק במה לביצוע המרגש של שירו של חנן בן ארי "שמש", מדגישה את התפקיד החיוני של אמנות בחברה הנמצאת במשבר מתמשך. וכאן נוצרת ניגודיות נוספת, סימבוליסטית במהותה: חנן בן ארי, שמייצג לכאורה את הציונות הדתית — הקהילה ששמה נלקח על ידי מפלגה פוליטית שהצביעה נגד עסקת החטופים — מופיע בתכנית שנתפסת כשמאלנית ו"תל-אביבית", ויחד הם לא נזקקים להצהרות פוליטיות מפורשות. לא תוכלו לכלוא אותם בשום כלוב.
מעכשיו אמרו פול גוגן, גוסטב קלימט, אדוארד מונק וחנן בן ארי. כמו הסימבוליסטים של המאה ה-19, בן ארי ו"ארץ נהדרת" מעדיפים את כוחו של הסמל, את העברת המסר דרך מטאפורות חזותיות וצליליות, ומסתפקים בלשיר על השמש, על האור, מבלי לומר מילה ישירה על פוליטיקה. כאילו אומרים לנו: אי אפשר רק לדבר על החטופים - צריך להרגיש אותם, לשמוע את הניגונים שלהם, לחוות את הדיסוננס הבלתי אפשרי הזה שבין יופי לזוועה.
המשורר סטפן מלארמה הסביר כי שירה לא אמורה לבטא את חורש העצים, את את אימת היער או הרעם האילם הנפוץ בעלווה. זה בדיוק מה שחנן בן ארי ו"ארץ נהדרת" עשו אתמול. כביכול, עוד ביצוע של "שמש". היו כבר מרגשים יותר. כל מי שראה את חנן בן ארי בהופעה יודע את זה. מוזיקה חיה תמיד עדיפה על פלייבק מבוים - אבל הסיפור הפעם הוא לא הביצוע, אלא האפקט שהוא מחולל.
האפקט הזה הורגש כבר בהכרזה של אייל קיציס כי "התכנית מוקדשת לכל החטופים שמחכים לראות את אור השמש". אפשר היה להרגיש בגוף את משקל המילים. בדומה לאופן שבו דביסי הפך שיר מלנכולי על אור ירח ליצירה מוזיקלית מלאת חיים ותקווה, כך גם חנן בן ארי והחיבור המפתיע שלו ל"ארץ נהדרת" בוחרים להתמקד באור השמש העתידי ולא בחשכה הנוכחית.
הרגע המוזיקלי הזה לא היה רק סיום לתוכנית. הוא היה קריאה לפעולה, תזכורת שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות עומדים אנשים. אנשים כמו אלון אהל, שיום אחד ניגן את דביסי בחופשיות, וכעת מנגן על גופו בשבי, במאבק אישי לשמר את האנושיות והזהות שלו בתוך מציאות בלתי אפשרית. 59 אחים שלנו עדיין שם בגיהנום. אחים של חנן, אחים של מולי. הזמן שלהם אוזל, אבל הניגון שלהם רחוק מלהסתיים.