באחד מעשרות הראיונות שערכה ליידי גאגא כחלק ממסע הקידום לאלבומה החדש, הפעם אצל מראיין-העל זיין לואו, היא אמרה שהאלבום הזה הוא חגיגה של הכאוס הפנימי שלה. בריאיונות אחרים היא תיארה את "Mayhem", שיצא בסוף השבוע, כניסיון לחבר מחדש חתיכות מראה שבורה או כהתבוננות באור שנשבר דרך קליידוסקופ.
כל חובב פופ מתחיל יודע שהתיאורים הפיוטיים האלה, שבהם אמנים מתארים את אלבומם החדש, לרוב לא קשורים כלל ליצירה עצמה, אלא נוסחו על ידי מערך יחסי ציבור משומן. אבל אחרי מספר האזנות לאלבום, אפשר לומר בביטחון: "וואלה, גאגא פגעה בול". למעשה, האלבום השביעי שלה היה יכול להיקרא בפשטות GAGA, כי הוא ללא ספק הדבר הכי גאגאי שהיא הוציאה בקריירה שלה.
17 שנים אחרי שפיקדה עלינו לעלות לרחבה עם להיט הדאנס "Just Dance", אחרי שהפכה לאייקון אופנה בזכות קליפים בלתי נשכחים (מי יכול לשכוח את הקביים בקליפ ל-"Paparazzi"?) וחליפות בשר, ואז לקחה פניית פרסה חדה והוציאה שני אלבומי ג'אז (יחד עם טוני בנט המנוח), אלבום בהשראת מוזיקת קאנטרי ("Joanne"), ופסקול אחד בלתי נשכח ("In the sha-ha-sha-la-la-la-low"), גאגא חזרה הביתה והוציאה את האלבום הטוב ביותר שלה מאז "Born This Way".
אם הסינגלים הראשונים מהאלבום — "Disease" שנשמע כמו גאגא בהפקת רוק תעשייתי, ו-"Abracadabra", שהמשיך את הקו הזה רק בתוספת פזמון הג'יבריש הכי טוב שלה מאז "Bad Romance" — רמזו על כיוון מסוים, הרי שהאלבום השלם הרבה יותר מגוון, ונשמע לא רק כמו מסע בדיסקוגרפיה של גאגא, אלא מסע בהיסטוריה של הפופ.
החל מ-"Garden of Eden" ששואב השראה מדמו ישן שלה בשם "Private Audition" — שיר פופ ממכר עם פזמון שאי אפשר להוציא מהראש - דרך "Killah", שיתוף פעולה עם המפיק הצרפתי Gesaffelstein, קטע אלקטרו-פאנק שנשמע כמו מאש-אפ בין פרינס, דיוויד בואי וניין אינץ' ניילס, ועד "Zombieboy" — מחווה לחבר הטוב ריק ג'נסט, הדוגמן והשחקן עם קעקועי השלד שהופיע בקליפ ל-"Born This Way" ומת בפתאומיות כתוצאה מנפילה — האלבום הזה מציג רצף של רגעים מוזיקליים שמרגישים גם רעננים וגם מוכרים בו זמנית.
ההיילייט של האלבום הוא "Vanish Into You", המנון ענק, שבו גאגא מצליחה בפחות מחמש דקות לתעל את דיוויד בואי של "Let's Dance" ואת אבבא של "The Winner Takes It All". מעל הכול ניצב הקול הענק שלה, שנמצא כאן בשיאו יותר מאי פעם.
מעבר למחוות לאמנים שעליהם גדלה ולסגנונות שאהבה, לגאגא יש שני יתרונות בולטים שהיא משתמשת בהם ב-"Mayhem" אחרי יותר מדי זמן: הראשון - בניגוד לרבות מזמרות הפופ של ימינו, ליידי גאגא באמת יודעת לשיר, וכשהיא פותחת את הגרון — בין אם היא שולפת תו גבוה ובין אם היא צורחת באקסטזה — מעטות הזמרות שיכולות להשתוות אליה. השני - היכולת הבלתי-מעורערת שלה לכתוב המנוני פופ מדבקים, כישרון שנזנח באלבומים הקודמים לטובת קונספטים מאולצים ורצון עז להוכיח שהיא יותר מסתם כוכבת פופ.
אלמנט נוסף שנוכח באלבום הזה הוא האהבה. גאגא תמיד כתבה שירים על תשוקה, סקס והתמזמזויות במועדון, אבל הפעם היא באמת מאוהבת ואפילו מאורסת. הארוס שלה, מייקל פולנסקי, איש עסקים ויזם יהודי, אף לוקח חלק פעיל בכתיבת מרבית שירי האלבום. אם אמנים מדברים בדרך כלל על יצירות מוצלחות שנובעות מלב שבור, נראה שדווקא אצל גאגא הלב שהתמלא הוביל לרנסנס מקצועי — למשל, הבלדה "Blade of Grass", שלגמרי הייתה יכולה להיכנס לפסקול של "כוכב נולד 2" אם סרט כזה יקרה אי פעם.
ממש כמו בספר "האלכימאי" של פאולו קואלו, שמספר על רועה הצאן סנטיאגו שיוצא למסע חובק עולם רק כדי לגלות שהאוצר היה אצלו כל הזמן — גם ליידי גאגא עברה מסע מוזיקלי שלם, חובק ז'אנרים, סגנונות ושיתופי פעולה, רק כדי לחזור הביתה ב-"Mayhem", ולגלות שהמפתח להצלחה שלה היה שם תמיד, לא רחוק מהמקום שבו הכרנו אותה באלבום הבכורה המיתולוגי "The Fame", או באלבומה השני (או השלישי, תלוי איך סופרים), "Born This Way". האלבום הזה הוא הדבר הכי קרוב לקאמבק שאפשר לקבל ממישהי שמעולם לא באמת נעלמה.