סוף סוף יש סרט קומיקס טוב בנטפליקס

אחת מנקודות התורפה של נטפליקס היא חזית סרטי הקומיקס - אין ברשותה הסרטים של מארוול, שנמצאים אצל דיסני פלוס, אבל בגלל סיבות חוזיות מורכבות שלא ניכנס אליהן כרגע, יש כמה סדרות סרטי קומיקס שכן נמצאות אצלה, למשל טרילוגיית "ונום". הסרט הראשון היה שם בעבר, הסרט השלישי יגיע בעתיד (באמריקה הוא כבר זמין בנטפליקס), ובינתיים אפשר ליהנות מהפרק השני בסדרה, שהצטרף לקטלוג הישראלי של השירות. זה דיל לא רע בכלל, כי מדובר בסרט הטוב בטרילוגיה.

באופן ביזארי, "ונום 2" הוא גם אחת הקומדיות הרומנטיות החמודות של השנים האחרונות. למי שלא צפה בסרט הראשון, נזכיר את העלילה: טום הרדי מגלם עיתונאי המאבד את עבודתו, את ביתו וגם את אהובתו, בגילומה של מישל וויליאמס, אך מרוויח חבר חדש - טפיל בשם ונום, שהוא הופך לפונדקאי שלו.השניים נאלצים לגור יחדיו, ומתגלים כמעין גרסה חולנית של "הזוג המוזר". מצד אחד עומד איש התקשורת הרגיש והאידיאליסט, ומצד אחר - ונום, שלא מפסיק לזעוק בקול מפלצתי על הרצון שלו לטרוף אנשים. הפרק השני מתאר כיצד השותפות מתפרקת. ונום יוצא לחופשי ושמח על כך, אך במהרה דרכיו שוב מצטלבות באלה של חברו משכבר הימים. זה קורה כאשר העיתונאי נלכד ברשתו של רוצח סדרתי, שמגלה כלפיו פיקסציה מוזרה, ומטפח עם הזמן טפיל משלו, מסוכן הרבה יותר. הדרך היחידה לעצור אותו תהיה אם שני השותפים לשעבר יאחדו כוחות מחדש.

דרך הקשר שמתאחה ומתהווה בין העיתונאי והטפיל, עוסק הסרט בחשיבותם של הזוגיות ושל החיים המשותפים. דרך העימות בין השניים לרוצח הסדרתי ומי שהוא מנסה לאחסן, ההמשכון גם עוסק בחשיבותו של הקשר הסימביוטי, ומראה למה הוא נעלה הרבה יותר מקשר שאינו כזה, ובאופן כללי ניצב בתור כוח־על שדבר לא יעמוד בפניו.

רוב הסרטים ההוליוודיים, כידוע, הציגו זוגיות הטרו־נורמטיבית, אך "ונום 2" חותר תחת זאת. מי אמר שחיים משותפים חייבים להיות בין בחור ובחורה? הוא שואל. הם גם יכולים להיות, כפי שרואים כאן, בין אדם וטפיל.

בגלל שהקולנוע הישראלי הוא לא ממש תעשייה, מעולם לא היתה בו תרבות יציבה של סרטי המשך. נכון, בין שנות השבעים לתשעים ראינו המשכונים של "קוני למל", "אבא גנוב" ו"אסקימו לימון", כמובן, אבל אלה היוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל. בהמשך, סרטי ההמשך של "מתחת לאף" ו"מאחורי הסורגים" נכשלו ונשכחו, ובשלושת העשורים האחרונים התופעה הזו פשוט נעלמה לחלוטין מן הנוף המקומי, בשעה שבהוליווד היא רק התחזקה. ככה זה כשגם שוברי הקופות אצלנו הם יצירות אינדי. לך תעשה המשכון ל"אפס ביחסי אנוש". במקום זה, נולד פה טרנד אחר: להפוך סרטים להצגות.

כתוצאה מכך, באופן מדהים למדי, בעשרים שנות כתיבה על קולנוע, מעולם לא יצא לי לכתוב על סרט המשך ישראלי. זאת, למעט יוצא דופן אחד בלבד - סדרת סרטי הילדים "ג'סטה".

עכשיו, כל זה מתחיל להשתנות. בקרוב יגיע ההמשכון של להיט הענק "לשחרר את שולי", וכבר השנה עלה "בחורים טובים 2", ההמשכון של "בחורים טובים", שהפך לאחד משוברי הקופות המקומיים הראשונים בעידן שאחרי הקורונה.

מה שעובד בהוליווד, עובד גם אצלנו: "בחורים טובים 2" הצליח לשחזר את ההצלחה של הסרט הראשון, ולמרות המלחמה והמורל הלאומי הנמוך, הפך גם כן לבלוקבסטר. עכשיו, הוא זמין ב-VODץ

כמו הסרט הקודם, גם זה עוסק בשידוכים בחברה החרדית. בדומה לו, גם הפעם עמד מאחורי המצלמה הבמאי המוכשר ארז תדמור, שגם כתב את התסריט עם חוה דיבון ויקי רייסנר (שגם הפיק), מי שבניגוד אליו מגיעים מן העולם הדתי.

"בחורים טובים", כזכור, עקב אחר שידוך בין בחור אשכנזי ובחורה מזרחייה (עמית רהב וליאנה עיון). הפעם, מי שניצב במרכז הוא מי שעזר לגיבורים להשתדך בסיבוב הקודם - ברוך, שוב בגילומו של מאור שוויצר. בסרט הזה, הוא דואג סוף כל סוף לעצמו, ויש לו הרבה דאגות. הבחור טוב הלב מוצא עצמו בקונפליקט בין שתי בחורות - את האחת מגלמת עומר נודלמן, בתפקידה הקולנועי הגדול הראשון, ואת השנייה ניב סולטן, שהיא לא אחרת מאשר זוגתו של השחקן במציאות. השניים לא מתרגמים למסך את הכימיה המחשמלת שקיימת ביניהם בחיים.

גם גיבורי הפרק הקודם עוד פה, אבל עברו לשולי התמונה. אחת מעלילות המשנה מתארת את ההכנות לחתונה שלהם, ובעיקר ואת הקונפליקטים שנוצרים כתוצאה מן המפגש בין המשפחות ובין העדות.

נוסף לכך, יש בסרט עוד אינספור קווי עלילה. "בחורים טובים 2" הולך על השיטה של סרטי המשך הוליוודיים בימינו: הוא לוקח את המבנה של הסרט הראשון, שבו הכל היה במקום הנכון, ומוסיף לו עוד ועוד - עוד עלילות משנה, עוד דמויות, עוד תבלינים, מה שתרצו. הסרט נפתח עם מחווה ל"ביג לבובסקי" ומסתיים במחווה ל"חגיגה בסנוקר", ובתווך פוגשים המון שחקנים מוכרים והמון פרצופים שמכירים פחות כשחקנים ויותר כדמויות במדורי סלבס. נוסף לכל השמות שציינו מופיעים כאן גם ריימונד אמסלם, רועי אסף, נטע שפילגמן, נועם אימבר ומי לא.

כמו בסרט הקודם, ערכי ההפקה גבוהים מאוד - "בחורים טובים 2" הוא ההיפך מחלטורה. סער מזרחי החליף את רואי רוט כצלם וגם העבודה שלו קולנועית להפליא. הבימוי של ארז תדמור גם כן מיומן כרגיל.

מעבר לרעיון הנדוש של כור ההיתוך בין העדות, סדרת הסרטים הזו מציגה גם מסר נדוש פחות בקולנוע הישראלי - סובלנות והכלה כלפי בעלי מוגבלויות. בסרט הקודם זה היה עיוורון, וכאן אלה מוגבלויות אחרות. הסרט מתמודד איתן בצורה יפה, עדינה ומעוררת השראה. כל הכבוד.

המעלה השנייה היא הבמה שניתנת כאן לתפקיד הפריצה של עומר נודלמן, ועוד איזו פריצה. אמנם זה תפקיד קטן מדי, אבל היא מגלה בו נוכחות קולנועית ופוטוגניות ברמה בינלאומית נדירה. הקסם שהיא מביאה למסך משתווה לאיכויות שמביאות אליו כוכבות כמו סידני סוויני ופלורנס פיו, ממש כך. אילולא החרם הגלובלי על ישראל, היינו אומרים שהיא חייבת לטוס בהקדם להוליווד ולמצוא לה את הסוכנות שתהפוך אותה לגל גדות הבאה. בינתיים, נסתפק בזה שתככב ב"בחורים טובים 3".

לפני שבועיים ציין העולם את יום האישה הבינלאומי, כמה ימים אחרי טקס אוסקר נוסף שבו רוב מוחלט של המועמדים והזוכים היו גברים, וזו היתה הזדמנות נוספת להיווכח עד כמה במאיות סובלות מתת-ייצוג בתעשייה. עם זאת, בשבועיים האחרונים התמונה קצת שונה: במאיות חתומות על שניים מן הסרטים הבולטים שעלו אצלנו לאקרנים בתקופה הזו. מדובר ב"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של פאיאל קפאדיה ההודית וב"חלב" של מאיה קניג הישראלית. שניהם מעמידים במרכזם נשים, ולמעשה כמעט ואין בהן אף פריים שלא רואים בו לפחות אישה אחת. נוסף לכך, בשני המקרים מדובר ביצירות מקוריות, יפות ובעיקר קולנועיות עד מאוד, שחובה לראות על המסך הגדול כדי להעריך אותן כהלכה.

נתחיל עם "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", המגיע אלינו כעשרה חודשים אחרי שקטף את הגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן -"אנורה" זכה בדקל הזהב, הפרס הראשון, וכידוע המשיך לאחר מכן לזכייה באוסקר. הוא גם זכה בשלל פרסים אחרים ואף הוכתר כסרט הטוב ביותר של השנה בידי משאל המבקרים היוקרתי של המגזין הבריט סייט אן סאונד, שבו "אנורה" סיים דווקא שני.

עם זאת, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" אפילו לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, וזאת משום שלא ניתנה לו הזדמנות לכך. כידוע, כל מדינה בוחרת באופן רשמי את הנציג שלה לתחרות, והגורמים הרלוונטיים בהודו החליטו שלא לבחור בו והסבירו זאת בנימוק שנשמע כמו משהו שמיקי זוהר יגיד - "זה לא סרט הודי. זה סרט אירופאי שצולם בהודו". כל זאת למרות שהבמאית הודית, כמו גם השחקניות שלה, וכך גם זירות ההתרחשות והצילום וכל השאר.

השלטונות בהודו התכוונו לכך ש"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" עשוי בסגנון של סרט איכות אירופאי. ואכן, לפני הצפייה כדאי שתשכחו מכל שחשבתם על קולנוע הודי. זה בטח לא בוליווד, ובניגוד לקולנוע פסטיבלים הודי מן העשורים האחרונים, זו גם לא דרמה מחוספסת על ילדי רחוב.

תחת זאת, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא דרמה פמיניסטית על העצמה נשית, שכמשתמע משמה מציגה לנו את הודו בצורה פיוטית, ומקור ההשראה המוצהר שלה הוא אחת היצירות הוויזואליות היפות והמורכבות בכל הזמנים - "חדשות מהבית" של הבמאית הבלגית שנטל אקרמן, מעין וידיאו-ארט אותו צילמה כשבילתה תקופה קצרה בניו יורק.

אקרמן עסקה בזמנו ביחסים בינה לאימא המאוד יהודייה שלה, אך "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מתמקד ביחסים מסוג אחר - חברות בין שלוש נשים הגרות במומבאי, וכל אחת מהן מתמודדת עם אתגר אישי משלה. האחת נישאה בשידוך לגבר שנמצא בגרמניה וגילוי האהבה הכי אינטימי שלו כלפיה הוא שליחת סיר אורז במתנה. השנייה מנהלת רומן אסור עם גבר מוסלמי והשלישית נלחמת על ביתה, שקבלן מתכוון להרוס בשביל פרויקט בנייה חדש.

הסרט מתחיל במומבאי, אותה הבמאית מצלמת כאילו היתה ניו יורק של שנות השבעים, מה שעורר את חמתה ממשלת הודו, אך בשלב מסוים העלילה עוברת למקום אחר. בין לבין, הסולידריות בין הנשים הולכת וצומחת וכך גם העצמאות שלהן. את כל זה, הקולנוענית ההודית מציגה בצורה שאפשר להגדיר רק כשירה קולנועית. קל להמר שדימויים מתוך "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" יככבו גם חמישים שנה קדימה בחשבונות אינסטגרם המוקדשים לרגעים יפים מתוך סרטים.

אבל כמכלול, ובטח יחסית לכל השבחים והעיטורים שהוא מגיע איתם לאקרנים שלנו, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מתקשה לסחוף ולרגש. הקצב האיטי והמונוטוני ועודף במניירות ובמודעות הופכים אותו לעוד מקרה של סרט שמתקשה לכסות את יומרותיו ולהצדיק את הכתרים שקשרו לראשו. ההשתפכות עליו היתה מוגזמת, וחלקה כנראה נבעה מסיבות פוליטיות ולא אמנותיות.

אם תצפו לגלות את הסרט הטוב ביותר של השנה, כפי שהבטיחו לכם המבקרים הבריטיים, אולי תתאכזבו - אבל אם תבואו עם ציפיות ריאליות יותר, תגלו יצירה יפה ומיוחדת, מלאה בדימיון ובאור. כך או כך, היא דורשת סבלנות ומסירות, ועדיף לראותה במקום שאליו נועדה - אולם הקולנוע.

דברים דומים אפשר לומר על "חלב", שעולה אצלנו כשנה וחצי לאחר שזכה בפרס בפסטיבל טאלין, מה שהופך אותו לאחד מן הסרטים הישראלים היחידים שהצליחו לפרוץ את החרם הבינלאומי אחרי השבעה באוקטובר.

בדומה ל"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", גם "חלב" ייחודי בנוף המקומי. הוא אחד מן הסרטים הישראלים היחידים שיש בהם ממד דיסטופי, או של מציאות אלטרנטיבית. העלילה מתחילה במעין מפעל קר ומנוכר, השואב חלב אם מנשים דלות אמצעים ואז מוכר אותו לנשים עשירות. הגיבורה היא מוזיקאית בגילומה של הילה רוח, אלילת אינדי בעצמה, בתפקידה הקולנועי הראשון. היא אם יחידנית טרייה, שמצטרפת לשירות הזה כדי לגמור את החודש, ואז מפתחת קשר עם אחת הלקוחות שלה - אימא נובורישית וחרדתית בגילומה של הדס ירון.

הרעיון היצירתי הזה מאפשר לסרט לשלב בצורה מקורית בין דיון במגדר ודיון בפערי המעמדות, שני נושאים שביחד ולחוד, הקולנוע הישראלי לא הרבה לעסוק בהם עד כה. זה גם אחד מן הסרטים הישראלים הנדירים בהם כמעט אין דמויות של גברים, ואין אף סצינה בה אין לפחות אישה אחת בתמונה. רוב הסצינות מציגות אינטרקציה בין הגיבורה לאישה אחרת, אם זו נשים אחרות המוכרות את חלב האם שלהן, אימא שלה או כמובן חברתה החדשה והעשירה.

צפיתי בזמנו בסרט בפסטיבל יהודי ניו יורק כלשהו. אחרי ההקרנה, קניג סיפרה כי המפיקים חששו מן הליהוק של רוח חסרת הניסיון הקולנועי, אבל הצפייה מוכיחה כי היא עושה עבודה נהדרת. זה נכון גם לגבי הדס ירון, החווה לאחרונה פריחה מחודשת עם הופעתה כאן ובסדרות "היינו בני המזל" ו"קוגל". הצילום של עמית יסעור קולנועי להפליא מן השנייה הראשונה ועד האחרונה וכמו במקרה של "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור, מחייב צפייה על המסך הגדול.

באותה הקרנה גם נוכחתי ש"חלב" מרגיז את הקהל הבורגני - גם בגלל איך שהוא מציג עשירים, גם בגלל שהוא שובר לא מעט קונבנציות תסריטאיות וגם בגלל הרעיון הפרוע שלו, ולכל סרט שמקומם כך את הקהל הזה מגיעה הוקרה. נקודת המוצא העלילתית שלו לא רק שנויה במחלוקת, אלא גם מקורית ואוניברסלית, ולא נתפלא אם עוד כמה שנים, אם יוסר החרם על התרבות הישראלית, עוד נראה עיבוד מחודש ודובר אנגלית לסרט הישראלי הזה. בינתיים, יש לנו הזדמנות לראות על מסך גדול את הגרסה המקורית ודוברת העברית.

320 מיליון דולר. זה התקציב של "שלב החשמל" ("The Electric State") שעולה היום בנטפליקס. את "חלב", שבכל שנייה שלו יש יותר דימיון ונשמה מאשר בהפקת הענק הזו, אפשר היה לעשות 320 פעם בתקציב הזה. כל המאמנים המנטליים האלה מהטיקטוק תמיד טוענים שזמן הוא משאב מתכלה יותר מכסף ולכן חמור יותר לבזבז אותו, אבל אחרי הצפייה ב"שלב החשמל" הדבר האחרון שאכפת לי ממנו זה השעתיים שהקדשתי לו. עצוב לי יותר על הכסף שהשחיתו על התקציב שלו

הדבר היחיד שצריך להגיד על "שלב החשמל" הוא שכבר בפתיחה יש בו את המשפט "באותה שנה, מר פינאט והנשיא קלינטון חתמו על הסכם שלום". הדמות המשמעותית בו היא מין רובוט ענק בצורה של בוטן, ואחת הבדיחות היחידות בו קשורה במשחק מילים בין אגוזים ובוטנים והולכת לאיבוד בתרגום. מעבר לפיצוחים, יש בו עוד משפטי מחץ כמו "העולם כעת הוא כמו צמיג בוער באוקיינוס של שתן". כן כן, זו הרמה. על זה אנחנו משלמים דמי מנוי ועל זה נטפליקס הוציאו 320 מיליון דולר.

את הסרט ביימו האחים ג'ו ואנתוני רוסו, ואחת הסיבות שהוא קיים היא שהם כל כך הצליחו במארוול, בעיקר עם "הנוקמים: סוף המשחק" שהפך לכאורה לסרט המצליח אי פעם (אם לא מתחשבים באינפלציה). מאז הם והצוות הקבוע שלהם, שכולל גם את התסריטאים והצלם שעבדו איתם בסרטים הקודמים וחוזרים פה, מקבלים צ'ק פתוח מנטפליקס לרוקן את הכיסים שלהם, שהם כנראה אינסופיים כמו אלה של הבעלים של פריס סן ז'רמן ומנצ'סטר סיטי. בהתחלה הם שרפו את הכסף על המותחן "האיש האפור", שהיה מחריד אבל נראה כמו "אודיסיאה בחלל" לעומת הסרט החדש, ועכשיו הגיע הקצר החשמלי הזה. ואולי, כמו שטוענים שריאל מדריד זוכה בליגת האלופות בלי קשר למאמן, סרטי המארוול שלהם הצליחו בלי קשר אליהם? לפחות לפי "שלב החשמל", ככה זה נראה.

יש בסרט את כריס פראט, מילי בובי בראון וסטנלי טוצ'י, שמשחקים את הדמויות שהם תמיד משחקים, וגם הופעה מפתיעה של ג'ייסון אלכסנדר, בערך בתפקיד הקולנועי הכי בולט שלו מאז "אישה יפה" לפני מאה שנה, כל זה בעלילה לא קוהרנטית ובעיקר לא מעניינת במיוחד על נערה שמחפשת את אחיה בעולם פוסט-אפוקליפיטי (אלא מה) שהגיע אחרי מלחמה בין בני אדם לרובוטים ענקים, שהבוטן הענק הוא אחד הפחות המשונים ומקריפים שבהם.

חלק ניכר מן התקציב הלך מן הסתם על העיצוב של הרובוטים האלה, וחלקם אכן פסיכדליים, הזויים ומגניבים - הם פשוט פחות מתאימים לסרט של נטפליקס בתקציב ענק לקהל רחב, ויותר לסרט שמציגים בהקרנות חצות בפני סטלנים. בעוד חמישים שנה, 320 מיליון דולר יישמע כמו מעט כסף, ואף אחד לא יזכור מה זה נטפליקס, והנכדים שלנו אולי יצפו בסרט הזה כמו שהיום צופים בסרטי פולחן משנות השבעים והשמונים ויחשבו שהוא כישלון, אבל כישלון מעניין, ויגידו שהרובוטים בו די מגניבים, אבל מהסרט הזה אפשר יהיה ליהנות רק מפרספקטיבה. כרגע, הוא מצדיק את כל הביקורות הקטלניות שכבר כתבו ועוד יכתבו עליו, ואת כל הדברים הרעים שאומרים ועוד יגידו על התעשייה שהוא חלק ממנה. הוא סרט פוסט-אפוקליפטי שניצב כחלק מן האפוקליפסה עצמה - המחשה לכך שקולנוע מסחרי הוא לפעמים חלק מן האסון האקולוגי המתגלגל, כמכונה איומה להשחתת אנרגיה וכספים