"אף אחד לא שלח אותי! אותך מישהו שלח?", זעק עמית סגל לעבר רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר, תוך כדי גלגול עיניים נוסף (ובשלב הזה כבר קשה שלא לתהות אם גלגול העיניים הפך עבורו לאקט בלתי רצוני). זה קרה במהדורה המוקדמת של חברת החדשות, מיד לאחר שמנליס - שבפאנל הקבוע סביב קרן מרציאנו נחשב לסמן "שמאלי", הטייטל שניתן למי שאינו מתיישר באופן אוטומטי עם עמדות הממשלה - העיר כי במקום שעמית סגל יופיע באולפן ויאמר שלדעתו ראש הממשלה בנימין נתניהו יכבד את פסיקת בג"צ בנוגע להדחת ראש השירות רונן בר, נתניהו עצמו יכול פשוט לומר זאת בקולו.
מדובר, ללא ספק, בפרובוקציה. אמירה בשידור חי, שלפיה הפרשן הפוליטי הבכיר של חברת החדשות הוא שליחו של נתניהו, אינה סתם מכה מתחת לחגורה - אלא סנוקרת של ממש. ועדיין, מה שהאפיל עליה הייתה תגובתו ההו-כה-נעלבת של סגל עצמו.
"עם כל הכבוד, אתה אורח פה, ואתה לא תגיד שמישהו שלח פה אחד מהכתבים", השיב סגל. תגובה כזו מצדו לא צריכה להפתיע אף אחד. לא בכדי ערך הוויקיפדיה שלו כולל לא רק שורת חשיפות ותחקירים, אלא גם פרק לא מבוטל של תביעות דיבה. בניגוד לתדמית שנוצרה לו כתובע סדרתי (בעיקר נגד משתמשי טוויטר), בפועל חלק מכובד מהתביעות דווקא הוגשו נגדו - ורבות מהן הסתיימו בהתנצלויות, תיקונים או הסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט.
כך למשל, תביעת הדיבה שהגישה נגדו מפלגת בל"ד בשנת 2019, לאחר שכינה אותה "ארגון תומך טרור עם מימון מפלגות מלא". בל"ד תבעה מעל רבע מיליון שקלים, והסיפור הסתיים בציוץ של סגל, בו הבהיר כי בל"ד "אינה מוגדרת כארגון טרור, כפי שקבע בית המשפט העליון".
אזכור העבר הזה אינו נועד להכניס את סגל שוב למסלול התגוננות (אין לי רצון או זמן להגיע לבתי משפט), אלא רק להזכיר שהרגישות הרבה שהוא מפגין כלפי עצמו פועלת לעיתים קרובות באופן סלקטיבי מאוד. כשהוא תיקן את מנליס והתייחס לעצמו כ"אחד מהכתבים", הוא עשה זאת במודע. אין חולק על האינטליגנציה והתחכום של האיש, שניהם כלים מרכזיים בארגז הכלים של "מר וואטאבאוטיזם". במקרה הזה, הוא נפגע לא רק כנציג של עצמו, אלא כנציג נאמן של מערכת החדשות כולה - ולכן בחר להיעלב בשם כולם, גם כשהביקורת כוונה אליו אישית.
ולפי אותו עיקרון שהוא עצמו מרבה להשתמש בו - "כן, אבל מה עם...?" - כבר הרבה זמן אני סקרן לשמוע את עמדתו לגבי העובדה שראש הממשלה שהוא ממעט לבקר, וחברי ממשלתו, ממשיכים לתקוף את הערוץ שבו הוא משדר כבר שנים. הם מכנים אותו "ערוץ התבהלה", ומאשימים אותו בשיתוף פעולה עם "הדיפ סטייט" להפלת שלטון. ובכל זאת, על זה סגל לא אומר דבר.
כמובן, התגובה האוטומטית לכל ביקורת עליו היא "אתם רוצים להשתיק קולות מהימין". אבל כדאי לציין שבאותו פאנל ישבו אנשי ימין לא קטנים מסגל כמו היועץ הפוליטי משה קלוגהפט והעיתונאית חן ארצי סרור - אף אחד מהם לא זוהה אי-פעם עם גוש השינוי או נראה בהפגנות של מרצ. אז אם כל כך הרבה אנשים, כולל כאלה מהמחנה שלו, מבקרים את היישור האוטומטי של סגל עם ראש הממשלה - אולי כדאי שגם הוא יישיר מבט פנימה, במקום לתקוף אוטומטית כל מי שמעז להציב לו מראה?
בקטנה
אפשר להודות שחדשות 12 סופגת הרבה ביקורת בחודשים האחרונים, ואת רובה המוחלט היא הרוויחה בצדק. אבל סיפורו של משה נוסבאום, שמתמודד בתקופה האחרונה עם מחלת ה-ALS, והאופן שבו חברת החדשות מתמודדת איתו, מהווה קרן אור נדירה בתפקודה של החברה - במיוחד מאחורי הקלעים.
המאמץ שנעשה בנווה אילן כדי לאפשר לנוסבאום להמשיך להיות עיתונאי פעיל ותורם, גם כאשר ניוון השרירים מונע ממנו לדבר בשידור, הוא לא רק ראוי להערכה - הוא גם מרגש. כדרכה של חברת החדשות, הם הפכו את חזרתו להגשה פעילה למהדורה לפסטיבל תקשורתי: ריאיון ב"חדשות השבת", שיחה של ילדיו עם עודד בן עמי, ובסופו של דבר ה"אירוע" עצמו - הופעתו של נוסבאום בגרסה דיגיטלית מבוססת בינה מלאכותית במהדורה המרכזית, שם חשף גילויים חדשים מלהב 433 על קטארגייט.
לא צריך להיות מומחה ל-AI כדי לזהות שהכלי שבו השתמשו עדיין דורש שיפור - תנועות השפתיים הלא מדויקות של נוסבאום היו בולטות - אבל הטכנולוגיה היא לא הסיפור כאן. הסיפור הוא ההחלטה של מקום עבודה להיות שם עבור עובדיו גם כשהם בשיא החולשה, ולא רק כשהם בשיאם.