רפי רשף וירון אברהם היללו את הפוליטיקה של נתניהו וכץ. איזו שיחה פאתטית

יש אלף ואחת סיבות לתפוס את הראש מול משדרי האקטואליה במי-יודע-כמה זמן האחרון ולרצות להטיח אותו בקיר הקרוב ביותר. בדרך כלל זו המציאות הבלתי נסבלת. לעתים קרובות אלו יועצים ופרשנים לענייני כל, שמי יודע מה האינטרס שלהם, ומנצלים את הכנסת האורחים כדי לערבב את הצופים. ולפעמים אלה מי שאמורים להיות בעלי הבית: מגישים ועיתונאים, האנשים שמביאים אלינו הביתה את מה שקורה בעולם ולהסביר לנו מה קורה באמת. לפעמים אלה בסך הכול כמה משפטים קטנים בשולי דיונים רחבים, שאי אפשר לקבל יותר במציאות המטורפת שאנחנו חיים בה.

כך היה אתמול בתכנית של רפי רשף בחדשות 12. נושא אחד שתפס חלק נכבד מסדר היום בכל מקום היה, משום מה, העימות הפומבי הדבילי בין שר הביטחון ישראל כץ והרמטכ"ל הנכנס אייל זמיר, אירוע שאיש מאיתנו לא יזכור בשבוע הבא מהסיבה הפשוטה שעד אז עוד הרבה שרים יספיקו לריב עם מי שרק אפשר. תחתית השיחה, כצפוי, מתרחשת - כמו שאוהבים כל כך באולפנים הזחוחים של השעות המתות בתחילת הערב - כשעוברים מדיון על ההתרחשות לשאלות של אסטרטגיה, תדמית ויחסי ציבור. זה המקום שבו מתה המהות, וכולם משתתפים בשיחה צינית שמקבלת כמובן מאליו שחזות הכול היא צבירה של עוד ועוד כוח.

הנושא כרגע הוא, אם כן, לא הדבר שעליו התעמתו זמיר וכץ, וגם לא שרשרת הפיקוד, אלא איך זה קרה לנו שכץ - דמות פוליטית כל כך נלעגת ש"ארץ נהדרת" לא טורחים לכתוב לה סאבטקסט כי הבדיחה פשוט ברורה מדי - הפך לאיש שקיבל לידיו כצעצוע את מערכת הביטחון החזקה במזרח התיכון ומה שהוא עושה איתה זה להתקוטט עם קצינים כי מי יגיד לו לא. אז איך? לפי הכתב המדיני ירון אברהם, התשובה היא כי הוא "איש פוליטי מצוין".

"אני דווקא רוצה להסתכל על זה במובן פוליטי קר", אומר אברהם, "ישראל כץ על כל הלכאורה בעיות-תדמית שבדרך, היה במשרד החוץ עם הקריקטורות המוזרות, הלכאורה 'ארץ נהדרת' וכל התדמית המוזרה - הוא שר הביטחון של מדינת ישראל. הוא עקף את דיכטר, עקף את ברקת, עקף כל בן אדם אחר שאולי הציבור הכללי היה חושב שהוא מתאים יותר. הוא עשה את זה כי הוא איש פוליטי מצוין, פשוט מצוין. הוא מבין שלצאת עכשיו נגד נתניהו בתוך הפוזיציה שלו, גומר אותו בתוך הליכוד". כשאפילו היועץ האסטרטגי רונן צור מנסה לרמוז לו שעם כל הכבוד למצג הזה לא ייתכן שכל דבר שעושים הוא בעד או נגד נתניהו, משיב אברהם: "ברמה הערכית אני מסכים איתך במאתיים אחוז. בגלל זה הקדמתי ואמרתי שאני עושה ניתוח פוליטי צר, אם אתה היית יועץ התקשורת שלו, לא היית אומר לו לפעול אחרת". כמה צר הניתוח הפוליטי הזה? צר עד כדי כך שהוא שוכח איפה אנחנו חיים ומה מונח על הכף.

חלפו דקות אחדות, ולפתע עלה התקציב החדש שהעבירה קואליציית העושק, שלוקחת מתקציבי החינוך, הרווחה והבריאות ומתקצבת במקום משרדים מיותרים ומחלקת את הכסף שלנו לכל גורם פוליטי שצריך לשמן את האצבע המצביעה שלו. היא עשתה את זה, למרבה הבוז, ברוב פוליטי מוצק שמתבסס על עשרות נבחרי ציבור חסרי מוסר. איך מסבירים רשף ואברהם את הניצחון הזה של נתניהו על הציבור? הפעם הניסוח אפילו גרוע יותר.

"בואו נגיד דבר אחד, שאני חושב שכולם יסכימו עליו", אומר רשף, "אם היינו אומרים לפני שנה לא רק שהוא ישרוד אלא הוא יעביר תקציב ברוב של 66, מה שאני בא לומר: אין פוליטיקאי כמוהו. נאהב את זה או לא". ירון מוסיף: "ואין מי שרוצה את זה כמוהו. הוא רוצה את זה יותר מכולם. עכשיו אנשים יכולים לבקר את הדבר הזה, להגיד מה זה 'יותר מכולם' ומה זה 'הכול'. בסוף במאני טיים כשחקן פוליטי אין מישהו שרוצה את זה כמותו". גם הפעם, היה צריך דווקא פוליטיקאי בפאנל (!) כדי שיזכיר שמשמעות הניסוח הזה היא אדם שאין לו גבולות.

זאת לא הפעם הראשונה שמשפטים כאלה נאמרים. הם רווחים בעולם הפרשנות הפוליטית. כתבו על זה קודם לפניי, מן הסתם, פעמים רבות. אלא שבשלב הנוכחי של ההתרחשויות, מדובר בביטויים בלתי מתקבלים על הדעת, המנותקים מכל מה שמתרחש.

התשובה לשאלה אם אברהם או רשף צודקים או טועים במחמאות לנתניהו וכץ לא משנה שום דבר, משום שמדובר מראש בזווית חלולה, בינונית וחסרת ערך. פוליטיקה אינה ספורט או משחק, ומה שעומד על הפרק אינו גביע אלא החיים שלנו. אנחנו לא זקוקים לפאנל שיבחר את השחקן המצטיין, ואיש לא צריך "ניתוח פוליטי צר". עיתונאים נדרשים להניח דברים בהקשר, וההקשר אמור להיות ברור למי שעיניו בראשו: ישראל כץ אינו "שחקן פוליטי מצוין", אלא עסקן שהפך לשר ביטחון במשחק של כיסאות מוזיקליים ומנסה לערבב באמצע מלחמה את מעט הסדר שיש בצה"ל כדי לזכות בניקוד פוליטי, וזה דבר שאינו "מצוין" משום בחינה. כך גם בנימין נתניהו הוא אינו "פוליטיקאי שאין שני לו" או מישהו ש"אף אחד לא רוצה את זה כמוהו", אלא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שתחת שלטונו קרה האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל, שמוביל ממשלה שבזה לציבור ומשתינה עליו בקשת, וכנראה מוכן למכור את כולם גם יחד אם זה יאפשר לו להישאר בשלטון ולחמוק מאחריות. אין מה להחמיא למי שמוביל אל ההתרסקות הלאומית הזאת ומצליח לעשות את זה כי הוא "רוצה יותר מכל אחד אחר". קשה להסביר כמה המשפט הזה מכעיס, מטופש, מיתמם ופתטי.

זה בדיוק הרגע שבו פרשנות פוליטית הופכת לברברת חסרת תועלת. מי שממסגר את השניים כ"אשפים פוליטיים, תאהבו את זה או לא" משול לאדם שמתלהב מהטכניקה של הבריון שמאיים עליו, ומשתף פעולה עם אתוס רעיל שחושב על העולם כעל משחק-סכום-אפס שבו הדבר היחיד שחשוב הוא ניצחון. כשאלה עיתונאים, אנשים שהתפקיד שלהם הוא לתווך את המציאות, זה אפילו יותר גרוע.

פרשת תקיפתו ומעצרו בדרום הר חברון של חמדאן בילאל, אחד הבמאים של "אין ארץ אחרת", מסעירה כל כלי תקשורת משמעותי בעולם. בכל זאת, לא בכל יום במאי זוכה אוסקר מעיד על לינץ' לכאורה בידי מתנחלים ומכות במעצר מאנשי הכוחות שאמורים כביכול לשמור על הסדר. אבל יש מדינה אחת שבעיניי העורכים שלה זה לא עד כדי כך חשוב או מעניין. נחשו איזו. למהדורות החדשות המרכזיות של שני הערוצים הגדולים, 12 ו-13, זה לא הגיע בכלל. אחר כך שוב יתלוננו שם על איך שמסקרים את ישראל בעולם, ולא יצליחו להבין מה בכלל רוצים מאיתנו.