לא צריך לקרוא אף סיפור של פרנץ קפקא בשביל להבין את המושג "קפקאי". לא צריך לקרוא את "1984" בשביל להכיר את המושג אורווליאני. לא צריך תואר בפסיכולוגיה בשביל להבין מה זה "פרוידיאני". אלא שיש מושגים שכולנו משתמשים בהם ורובנו אפילו לא יודעים כיצד הם נולדו. ככה הוא המושג "התקרנפות", שנטבע בעברית בעקבות מחזה אבסורדי של אז'ן יונסקו הרומני-צרפתי - ואם לא שמעתם עליו, זה ממש בסדר.
המחזה, שנקרא פשוט "קרנפים", נכתב ב-1958 כמשל על קונפורמיות והיסחפות המונית. במחזה, תושבי עיירה דמיונית הופכים בהדרגה לקרנפים - עד שנותר רק גיבור אחד בשם ברנז'ה, שמסרב להשתנות. המחזה נכתב כתגובה לעליית המשטרים הטוטליטריים באירופה והתפשטות האידיאולוגיות הקיצוניות, ומדגים את הקלות המטרידה שבה אנשים מוותרים על אנושיותם וחשיבתם העצמאית כדי להצטרף לעדר. הביטוי "להתקרנף" התרחב מעבר להקשרו המקורי והפך בעברית המודרנית למטאפורה שגורה לתיאור היסחפות אחר הכלל, אובדן ביקורתיות וכניעה ללחץ חברתי - תופעה שניכרת במיוחד בעולם התקשורת המקומית.
התקשורת הישראלית מלאה בקרנפים. חלקם מוצאים את מקומם על תקן "המתפכחים" בערוץ 14. חלקם חוטפים ג'ובים שווים בטקסים במימון המדינה. חלקם סתם מנסים לשמור על רלוונטיות. למעשה, מעניין יותר לתת סימנים במעטים שבוחרים עדיין לומר את האמת. אלה שמתעקשים, כמו גיבור המחזה ההוא, לשמור על האנושיות שלהם - למרות הפיתוי ללכת עם העדר.
בימי מלחמה אפילו עיתונאים מנוסים וטובים הופכים לקרנפים, ולכן חשוב לציין דווקא את שמורת הטבע הנדירה בתקשורת המיינסטרים שעדיין מחויבת לאמת: "אזור מלחמה" של רביב דרוקר. אפשר לא לאהוב את הפורמט או את הסגנון של חלק מהפאנליסטים, אבל נראה שבכניסה לאולפן נתלה שלט בו נכתב בפשטות: "אין כניסה לקרנפים".
זה בלט אתמול אחרי ריאיון קורע לב של רביב דרוקר עם ג'ון פולין, אביו של הרש גולדברג-פלין שנרצח בשבי חמאס, שפנה בקריאה חריגה לכל 68 חברי הקואליציה להפסיק לענוד את סיכת החטופים. "זה מוסיף לכאב", צייץ בטוויטר. בריאיון עם דרוקר נימק פולין בשקט נפשי נדיר את הסיבה שבחר לפנות כך למקבלי ההחלטות במדינה.
לטענת פולין, הוא מחלק את חברי הקואליציה לשלוש קבוצות: "המיעוט הקולני" שגאה בכך שבגללו לא נעשתה עסקה כוללת; "הרוב הדומם", שלא אומר כלום ולא עושה כלום; ולבסוף את אלה שבאמת מקבלים את ההחלטות - ויודעים שבשביל להחזיר את החטופים צריך לסיים את המלחמה אבל הם לא מוכנים לעשות את זה. ג'ון מוסיף בצורה הוגנת שזו זכותם לחשוב כך, אבל אם הם פועלים כך אז פשוט לא מגיע להם ללבוש סיכה שאומרת שהם תומכים בשחרור חטופים. "זה כמו שמנכ"ל מקדונלד'ס יילך עם סיכה שתומכת בטבעונות", הוא זורק אנלוגיה מבריקה.
ואז זה מכה בך כמו ברק. למה לעזאזל האיש הטוב הזה צריך להתחנן בפני האנשים שאחראים למחדל הנורא שהביא לחטיפת בנו? למה אין בין מקבלי ההחלטות שלנו בממשלה מישהו עם רבע מהיושרה של היהודי החזק הזה? למה הכנסת שלנו מלאה בכלומניקים, ולא בישראלים נהדרים כאלה.
קשה היה שלא להיזכר ברוני קובן גוער במירי רגב שזה לא מעניין אותו ימין, שמאל, קואליציה או אופוזיציה - כל חברי הכנסת צריכים ללכת הביתה. כולם. ריסטארט למדינה. רביב דרוקר כמו המשיך את המחשבה הזאת של רוני קובן, ואמר אחרי הריאיון עם ג'ון פולין שבא לו פשוט להיכנס לכנסת ולהגיד "חברים, החוצה, החוצה, לפנות, לפנות, לפנות, ולהכניס מהצד השני את הגיבורים האלה".
ואכן, אם צריך לחשוב על מי יחליף את 120 חברי הכנסת שנכשלו בתפקידם ההיסטורי, אז הראשון אולי להיכנס לבית הנבחרים שלנו צריך להיות ג'ון פולין, אדם שאיבד את היקר לו מכל, וממשיך להילחם למען החטופים שעדיין נמצאים בעזה. כתבתי מילים דומות בעבר על אלי שרעבי, עמית סוסנה, נילי מרגלית, אביבה סיגל, גדי מוזס, עופר קלדרון ועוד ועוד. כל כך הרבה גיבורים אנונימים נולדו לנו ב-7 באוקטובר והזכירו לנו איזה עם נפלא יש לנו פה, וכמה המנהיגים שלנו לא ראויים לו. אפילו לא מנסים.
"זה לא עניין פוליטי", הבהיר האבא הצנוע, "זה לא ימין או שמאל, זה רק ישר, כמו שאומר אלי שרעבי". בהמשך דרוקר ניסה להוציא ממנו קצת כותרות, אבל זה פשוט לא מעניין כרגע את פולין, שמגיע להתראיין רק למטרה אחת: להזכיר לציבור שיש 59 חטופים בעזה שאפשר להחזיר אותם.
באולפן ישב בסבלנות האלוף במילואים נמרוד שפר, שהפתיע במילים מאוד ברורות. "אני מסכים עם כל מה שג'ון אמר, חוץ מדבר אחד", הבהיר שפר, "אי אפשר להגיד שזה לא פוליטי. זה רק פוליטי. זה נועד לבצר את מעמדה של הקואליציה. זה הדבר שמוכרחים להבין. החטופים שם כי ממשלת ישראל לא רוצה לסיים את המלחמה. זה מה שנצטרך לעשות בשביל לקבל את כולם הביתה. הממשלה לא רוצה לסיים את המלחמה, לא כי מלחמות זה טוב, אלא כי זה טוב לקואליציה. עד שלא נגיד את זה בקול רם ולא נבין את זה, נמשיך להתחבא מאחורי זה". דרוקר חייך ואמר לא: "לא תאמין, אנחנו אומרים את זה המון".
וזה נכון. אלא ש"אזור מלחמה" של דרוקר היא היוצאת מן הכלל, ונראה שהיא משכנעת את המשוכנעים, בעוד שבאולפנים אחרים ההתקרנפות בשיאה. צריך לעודד את הנמרוד שפרים להגיד את האמת שלהם בכל אולפן. צריך לשמוע שם את הגיא פלגים, את הגיל תמרים, את החיים לוינסונים, אפילו את האייל ברקוביצ'ים. לא תמיד האנשים הכי מנומסים בחדר, אך קרנפים מנומסים הם עדיין קרנפים, ואנשי תקשורת לא-מנומסים שדוברים אמת הם פשוט עיתונאים. אלה שעדיין זוכרים שהמיקרופון שהם קיבלו מגיע עם אחריות גדולה.
אז נזכיר שוב, כדי לא לצאת קרנפים: אפשר להחזיר את כל החטופים, אפשר לסיים את המלחמה, אפשר להפסיק את הנטל על חיילי המילואים, אפשר להפסיק את מות החיילים - הסיבה היחידה שזה עדיין לא קרה היא כי המלחמה היא סם החיים של הממשלה הרעה הזאת.