כותרים כמו "מיינקראפט: הסרט" למבקרי קולנוע הם כמו ארוחות של מטוסים למבקרי מסעדות. עקרונית, לכתוב טקסט מנומק על החוויה הזאת יכולה להיחשב חלק מהעבודה, אבל בפועל איש לא יטרח לבדוק ביקורות לפני הצריכה של המוצר המסוים הזה. אוכל של מטוס אוכלים מהיעדר אלטרנטיביות, את "מיינקראפט" רואים כי זה מיינקראפט. יותר מאשר סרט שצופיו המיועדים ישפטו אותו בהתאם לאיכותו, זה אירוע קולנועי נלווה לתופעה תרבותית אחרת - משחק המחשב הכי נמכר אי פעם, כזה שהוליד אינספור ממים ובדיחות פנימיות, כולל כמה חדשות שנוגעות לסרט עצמו ונולדו עם חשיפת הטריילר שלו. בקיצור, קהל היעד הוא שחקני ושחקניות מיינקראפט בעבר ובהווה לצד הורים מלווים במידת הצורך - ויש צורך, כי כמעט כל דבר בסרט הזה זועק "כתבו אותי עבור ילדים בני 9".
נתחיל מהעלילה, שהיא האתגר הראשון שעמד בפניו יוצרי הסרט. מיינקראפט הוא "משחק ארגז חול", כלומר, אין לו סיפור של ממש אלא עולם פתוח שאפשר לעצב ולבנות כרצוננו. העיצוב המרובע מזכיר עיצובי 8-bit של משחקים ותיקים ממנו, ובמרחבים הירוקים משוטטות דמויות ידידותיות - כפריים (Villagers) - לצד מפלצות כמו זומבים, קריפרים או שלדים. אז מה עושים? עושים כמו "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" או "האחים סופר מריו - הסרט" ומביאים דמות מהעולם האמיתי אל תוך עולם המשחק, כדי שזו תלמד יחד איתנו את ההיגיון הפנימי של העולם הזה. המטרה היא הרי לא רק לרצות את המעריצים הקיימים, אלא לגייס דור צעיר חדש שיאמין שבאוברוורלד - העולם הוירטואלי של המשחק - אפשר לעשות כל מה שנרצה. כאילו, אם נרצה לאסוף משאבים ולבנות מהם דברים, ומדי פעם גם להרביץ לקריפרים.
ג'ק בלאק ("בית ספר לרוק") מגלם כאן גרסה מואנשת של סטיב - דמות ברירת המחדל המוכרת מהמשחק. כילד הוא חלם לעבוד במכרה ובבגרותו הגשים את החלום, ובדרך מצא פורטל לעולם הקסום של אוברוורלד. למה, בעצם? כמובן, כי זאת בדיחה באינטרנט - ציוץ ויראלי מ-2022 ליתר דיוק: "מיינקראפט מוכיח שהאיסור על עבודת ילדים היה טעות. הילדים כמהים למכרות". הבדיחה הפכה לתגובה סאטירית סטנדרטית לכל פרסום באמריקה על הקלת ההגבלות על העסקת קטינים, אבל המימד הסאטירי נעדר מהסרט, מין הסתם. בכל מקרה, סטיב מצא שלווה ונוחות בעולם הריק מאנשים שבו הוא יכול לחצוב ולבנות כאוות נפשו, כשלצידו חברו הזאב דניס, וכפריים חביבים המדברים במלמולי ג'יבריש.
אך את גן העדן שלו מסכנת המנהיגה המרושעת של הפיגלינים, אנשי חזיר המתגוררים במימד מסויט ואפל. כדי להגן על אוברוולד מהפיגלינים סטיב מסתיר חפץ קסום בעולם האמיתי. שרשרת של התרחשויות בלתי סבירות גורמת לחבורה של אאוטסיידרים להגיע לאוברוורלד בטעות בעצמה, וכעת הם תלויים בהדרכה של סטיב כדי לשרוד בעולם המסוכן הזה ולחזור הביתה בשלום. החבורה כוללת גיימר מצליח לשעבר שהפך למנהל חנות משחקי וידיאו כושלת (ג'ייסון ממואה), מתווכת נדל"ן אוהבת חיות (דניאל ברוקס, שהייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"צבע ארגמן") ונטלי (אמה מאיירס, איניד מ"וונסדיי"), עובדת במפעל לצ'יפס שמטפלת באחיה הנרי (סבסטיאן הנסן) לאחר מות הוריהם.
המשותף לכל הדמויות הרנדומליות האלה הוא שהן לא מוצאות את מקומן בעולם האמיתי - המבוגרות (כולל אחת שנראית בת 14 אבל כנראה מבוגרת) נאנקות תחת הלחץ הקפיטליסטי, ואילו הנרי לא מסתדר בבית הספר החדש. הגיחה לעולם המיינקראפטי לכאורה תעזור לכולם לגלות את עצמם מחדש, להבין מה הם באמת אוהבים ורוצים, למצוא את היצירתיות שאבדה להם וכו'. נשמע כמו משהו שיכול להיות לא רק משעשע אלא אפילו קצת נוגע ללב, אבל כל הרעיונות האלה יותר נאמרים מפורשות מאשר עולים מהסיפור עצמו, אז לא ברור למה בכלל טרחו לדחוס את כל זה פנימה. הרי עדיף שתיים-שלוש דמויות אשכרה מעניינות או עם ערך מוסף מחמש דמויות מרכזיות לא ממש מלהיבות.
יש בסרט שלל הרפתקאות מטופשות מהסוג שקהל מאוד צעיר מחבב: מרדפים וקרבות, צעקות, מפלצות, נפילות קומיות, רמיזות מיניות שההורים יזהו ורפרנסים למיינקראפט או ליוטיוברים חובבי המשחק שהילדים/ות יזהו. הכל מעוצב כל כך מכוער שזה חייב להיות לפחות קצת בכוונה. צמד האחים אמור לספק את הלב הרגשי אבל אני בספק שמישהו אשכרה היה מושקע בגורלן של שתי הדמויות הריקות לגמרי האלה. בינתיים, ממואה ובלאק נשלחים להתבזות בשלל הרפתקאות מגוכחות בדרך להפוך לחברים הכי טובים. בהיעדר תוכן של ממש נשארנו עם תחרות מי מגיש את השורות הגנריות האלה בצורה שתצליח לגרד צחוקים מהקהל. המנצח הברור הוא בלאק, שמגיש כל שורה, מטופשת או סתמית ככל שתהיה, בהתלהבות מוקצנת עד כדי פארודיה עצמית. ברוקס מצטיינת גם כן למרות שהתסריט נותן לה כלום ושום דבר לעבוד איתו. היא שם בעיקר כדי להסתכל בבלבול על דברים משונים ולהגיד דברים כמו "מה קרה פה הרגע", והיא עושה את זה טוב. השילוב בין השניים יוצר את הקרינג' שמודע לקרינג'יותו, כי אין דבר שמשמח בני ובנות 12-8 יותר מהזיהוי והסימון של משהו כמביך ומגוחך.
הבמאי ג'ארד הס התפרסם במקור בזכות "נפוליאון דינמיט" הקאלטי ובהמשך "נאצ'ו ליברה" (עם ג'ק בלאק, איך לא), כך שהוא אמור לדעת איך להצחיק ובפרט איך לעשות הומור מבוכה. אך כמו הדמויות השבורות שמאכלסות את הסרט, גם הוא מתקשה לאזן בין התשוקות והיכולות האישיות שלו לבין מה שהחיים האמיתיים דורשים ממנו (אולי כי לסרט יש חמישה תסריטאים והוא לא ביניהם). דמות עלובה אך פגיעה כמו זו שממואה משחק - אפס המכונה "איש הזבל" ומסרב לשחרר מתהילת העבר שלו - הייתה יכולה לעבוד עם טון יבש ועגמומי כמו זה של "נפוליאון", אבל מה בין זה לבין סרט ילדים על פי משחק מחשב אהוב.
אז במקום זה קיבלנו משהו באמצע - גם סרט הרפתקאות דבילי ורועש, גם דמויות ששייכות לסרט אחר לגמרי ואיכשהו נגררו פנימה בלי סיבה של ממש וגם שירים של ג'ק בלאק, כי כשהוא עשה את זה ב"סופר מריו" זה התפוצץ בטיקטוק. כנראה שכל זה משכנע את המשוכנעים, אבל לקהל בוגר וזר לתופעה זה לא ממש עובד. מה שכן, יש הופעת אורח די מצחיקה של ג'ניפר קולידג'. עדיף מכלום.