הסופר והמחזאי נסים אלוני כתב פעם שרק בתיאטרון המלך או הדמות שנמצאת על הבמה יכולה למות ודקה אחרי זה לקום לתחייה, והמחשבה על כך ליוותה אותי כשביקרתי בפסטיבל עכו השנה.
הספקתי לראות שלוש מתוך ההצגות שהשתתפו השנה בתחרות. הראשונה, הצגה בשם "מלך" שמבוססת על סיפורי אודסה של הסופר היהודי איסאק באבל. השנייה "הייזנברג באי הוודאות", של המחזאי יוני להב (גילוי נאות: חבר ותיק וקרוב) והשלישית מעין תיאטרון בובות למבוגרים - הצגה בשם "ביער" של היוצר הוותיק והמוכשר עופר עמרם.
איסאק באבל, מגדולי הסופרים במאה ה-20, נעצר ונחקר ב-1939 על ידי השלטונות הסובייטים באשמת ריגול. כשהוא בתא המעצר ממתין למשפטו, עולות בדמיונו העלילות המופלאות של הגנגסטרים היהודים באודסה עליהן הוא כתב בספריו, ובראשם מנהיג הכנופיה, בניה קריק, המכונה "המלך". ההצגה מתרחשת אם כן בפרק הזמן הזה של השנתיים עד שהוא מוצא להורג ב-27 בינואר 1941.
זהו תיאטרון סיפור המבוצע בווירטואוזיות על ידי שישה שחקנים מסורים שעושים שימוש מצוין בחלל המיוחד של אולמות האבירים בעכו. את ההצגה כתב וביים יוצר צעיר בשם עמוס אורן, שמפגין שליטה מרשימה באמצעים התיאטרליים הפשוטים יחסית שבהם הוא משתמש. אורן יוצר מסגרת מחזאית מעניינת שאורגת את סיפורי אודסה של באבל לתוך תבנית דרמטית ברורה. אישית אני חושב שאם הוא היה נצמד יותר לסיפור האישי של באבל הייתה נוצרת קירבה רגשית חזקה יותר בין מה שמתרחש על הבמה לקהל הצופים. איכשהו הכלל הבסיסי שמדריך אותנו בכתיבת תסריט או ספר אמור היה לעבוד גם פה - כלומר יצירת הזדהות חריפה יותר עם הגיבור הראשי ופחות "בריחה" לסיפורים עצמם.
ההצגה "הייזנברג באי הוודאות" מבוסס על גרעין של סיפור אמיתי: בשנת 1925 הפליג הפיזיקאי הגרמני וורנר הייזנברג (ביצוע מרשים של השחקן אלון אופיר, שגם ביים את ההצגה ו"העמיס" את כל ההפקה על כתפיו) לאי קטן בשם הלגולנד והגה שם את עיקרון אי הוודאות, עקרון ששינה את העולם. המחזה הינו פנטזיה על הדברים שקרו להייזנברג על האי בדרך לגילוי הגדול. במסעו, שהינו למעשה מסע פנימי, פוגש הייזנברג מכשפה, מרגל יפני, יפהפייה אבודה, ילד מסתורי, אם שכולה ועוד שלל דמויות אבסורדיות, סוריאליסטיות, בהתרחשות פיוטית, קומית, פילוסופית וטרגית המלווה במוסיקה ובשירה.
את יוני להב המחזאי מעניין מאוד העולם של מכניקת הקוונטים, אבל כזכור תיאטרון נשען קודם כל על בנייה של דמויות עם מארג נפשי סבוך ועשיר. להב יודע לגעת במקומות הכואבים של הדמות הראשית ומצליח להחיות את עיקרון אי הוודאות כסוג של משל שחל על הגיבורים שהוא מציג על הבמה ואולי גם על חיינו כאן בכלל, אבל לא תמיד קל לעקוב אחרי שלל הדמויות שנכנסות ויוצאות מהבמה, ולכן לפעמים נשאר רק ה"שלד" של הרעיון הפילוסופי הפיוטי, ועבודת ה"השלמה" שנאלץ לעשות הצופה כדי לבנות את מלוא המורכבות של העולם שמוצג לפניו, הופכת למעט מכבידה, לפחות לגבי חלק מהצופים שישבו לידי בהצגה.
"ביער" היא כאמור יצירה של האמן עופר עמרם, שאין לה רפרנס תרבותי או היסטורי מובהק. זאת הצגת בובות למבוגרים ללא מילים, המספרת על איש זקן, החש כי חייו מגיעים אל קיצם, ופורש אל היער כדי למצוא מקום למות בו. שם הוא פוגש בנער, אשר גדל וחי שם מאז ומתמיד. אני לא בטוח עד כמה הסיפור עצמו עובר באופן בהיר וממוקד, אבל יש יופי חזותי רב בהצגה ובמפגש הטעון שהסמליות שלו חריפה וברורה - מפגש בין הארוס לטאנטוס, בין הקמילה וההתכלות לאפשרות של צמיחה והתחדשות, אור וחושך, קור וחום.
ונדמה שבאופן מכוון או לא, עובר איזה קו סמוי ועדין בין שלושת ההפקות שראיתי: איסאק באבל, שנלחם באמצעות השחקנים והבמאי להמשיך לקיים את יצירי רוחו בעולם של מלחמה ושל השתלטות אכזרית של שלטון טוטליטארי. הייזנברג, המדען הגרמני, שנושא על כתפיו גם את האשמה שהרעיונות שהוא פיתח, הביאו בין השאר ליצירת הפצצה האטומית שהחריבה את חייהם של אנשים רבים כל כך, והזקן של עופר עמרם שמנסה למצוא משמעות ויופי בתוך הקמילה וההתכלות.
גם פסטיבל עכו כמעט נדון השנה להתכלות וקמילה. הוא היה צריך להיערך כרגיל בסוכות לפני חצי שנה, ונדחה בגלל המלחמה ואחר כך גם הוטל איום רציני על עצם קיומו. רק מאבק נחוש של המנהלת האמנותית דליה שימקו, ושל האמנים שהיטלטלו כל הזמן בין תקווה ובין ייאוש הצליחו בסופו של דבר לגרום לכך שהוא בכל זאת מתקיים.
מלחמה עדייו בחוץ וזדון ותככים ושחיתות. לא מזמן ערכתי ביקור בביתו ההרוס של חברי אשל גת מקיבוץ בארי, והוא סיפר לי את סיפור הבוקר הנורא שבו נרצחה אשתו, כאשר רגלינו דורכות על ההריסות, כמו במיצג המפורסם "שלכת" של מנשה קדישמן במוזיאון היהודי בברלין. גם בתים של אנשים חפים מפשע ברצועת עזה נהרסו עד היסוד במלחמה שקשה להבין כבר מה בדיוק עוד תכליתה.
הנה כל ההרס והזוועה בחוץ ובכל זאת כאן בתיאטרון מכבים לאט פנס אחרי פנס, עד שמשתרר חושך מוחלט על הבמה, ורק בתיאטרון, כמו שכתב פעם המחזאי נסים אלוני, הדמות הראשית יכולה למות על הבמה ודקה אחרי זה לשוב ולקום לתחייה.
"מלך" - כתיבה ובימוי: עמוס אורן, שחקנים: רון יגרמן, יובל מרקשטיין, שרוליק פניאל, סנדרו פייקרישוילי, אמלי כהן ויונתן שוורץ
"הייזנברג באי הודאות" - מחזאי: יוני להב במאי: אלון אופיר, שחקנים: אלון אופיר, אבי חדש, ענת ברזילי, אורנה כץ, רועי רשף פלסנר, תמר ברבי ולימור חדריה.
"ביער" - כתיבה ובימוי: עופר עמרם. משתתפים: שחר אור, רוני בן חמו, עופר עמרם, עיצוב וייצור בובות: דוד פולונסקי