"לא קל להתחבר עם 'המותג' חוה אלברשטיין", קובעת חוה אלברשטיין, כמובן, בספרה האוטוביוגרפי החדש "סמטת כנען" (הוצאת אפרסמון, סדרת קו מתאר). "המותג", מונח ששב כמה פעמים בספר החדש, הוא בעצם תערובת של סמלים ורגשות: ישראל של פעם, הקלאסיקות הגדולות, העצב הרשמי והקדוש של ימי הזיכרון, זכרונות ילדות מעידן אחר, יידיש מעולם יהודי רחוק ונשכח. יש שיגידו: מטען כבד, לטוב ולרע. סמל להתגאות בו, וסמל שרוצים לנפץ.
ולאורך שנים, במשך משהו כמו שישה עשורים, יחד עם המעמד האיקוני ורפרטואר השירים הארוך והבלתי נתפס בהיקפו, אלברשטיין ושיריה נוכחים בכל רגע ורגע בולט בסיפור הישראלי: משואה לתקומה, מהמעברות (אלברשטיין גדלה במחנה 'שער עלייה') לערים, דרך אהבות ומלחמות. ולצד זאת, היא גם אדם פרטי מאוד, הממעט להתראיין. על כן, הספר החדש פרי עטה מספק, על פניו, הזדמנות נדירה למדי להציץ לאחת הקריירות הגדולות ביותר של אמן ישראלי מאז ומעולם, אם לא הגדולה שבהן.
אלא שלאלברשטיין יש תכניות אחרות: האוטוביוגרפיה הזאת היא לא מסיבת סיום של גדולת הזמרות הישראליות, כי אם קריאת תיגר על "המותג" כולו ("אני הרי לא מתייחסת לעצמי כחוה אלברשטיין מהרדיו"). הצהרה מרתקת של אמנית ישרה המסרבת להתחייב לתפקיד שייעדו לה הקהל, התקשורת, התעשייה וההיסטוריה כבר לפני חצי מאה, ומתנגדת לכל מיתולוגיזציה. תרגיל בהתעוררות, אם תרצו.
"סמטת כנען", כשמה הפיוטי של האוטוביוגרפיה, פורש על פני מעט יותר מ-200 עמודים את עיקר סיפורה של אלברשטיין, שמתחיל בילדות ובתחילת הדרך כמוזיקאית (הפרקים המעניינים והעשירים ביותר בספר), עובר ללקט נרחב של סיפורי הופעות מכל הזמנים, לאחר מכן סיפורים של האלבומים והשירים ופרק נוסף המוקדש ליצירה ביידיש - אגף מרתק ולא מספיק מוערך בקריירה שלה - ומסתיים בכמה פרקים אישיים ומשפחתיים יותר על שתי דמויות מפתח, אחיה הבכור ובעלה השני נדב לויתן שהלכו לעולמם, ופרק אחרון על חייה כסבתא.
זהו ספר שרב בו הנסתר על הגלוי. הוא בנוי באופן מעניין: פכים פכים, אנקדוטות וסיפורים צנועים בהיקפם (פורמט המזכיר במשהו את האוטוביוגרפיה של יהודה פוליקר, "הצל שלי ואני"). כמה משפטים על כל איש, כמה מילים על כל רגע, לא יותר. גם רגעים טראומתיים כמו הטרדה באוהל בסיני או האיומים על חייה בעקבות "חד גדיא" לא מקבלים נפח נרחב, ואפילו השירים הגדולים מכולם לא זוכים ליותר מכך. אכן: יש משהו מענג - וקריא להפליא - במעבר על תחנות תרבות שיקרות ללב כולנו, גם אם לפעמים מתגנבת איזו תחושת תסכול: הרי לפעמים שיר הוא הרבה יותר משיר! אך רק לעתים רחוקות אלברשטיין מרשה לעצמה להתעכב יותר מהרגיל על משמעותו של שיר בעולם או בעבורה בהרחבה. גם בסגנון המינימליסטי הזה יש מין מסר סמוי (או לא כל כך סמוי) של אלברשטיין כלפי הקוראים: תילי התילים של הפרשנויות הם שלכם, לא שלי. אני בסך הכול פה בשביל לשיר.
ה"מרד" הזה עולה כמובן גם מהתוכן עצמו. אלברשטיין מסתייגת שוב ושוב לא רק מהמעמד שזכתה לו, אלא בעצם מכמעט כל מה שהיא מייצגת - מבחינת מוזיקלית כמו מבחינה סוציולוגית. נדמה בכמה מקומות שהיא, אולי הסמל המובהק של מה שמכונה כיום "שירי ארץ ישראל" (ולתוכו נספגו כבר תקופות שונות וסגנונות שונים בתכלית), חשה ניכור מול השדה המוזיקלי הזה ("לא בא לי להיזרק למה שנקרא כור ההיתוך, ותמיד נשאר בי משהו קצת זר של המתבונן מהצד, לפעמים קראו לזה גלותיות"). מקורות ההשראה שהיא מצהירה עליהם מגיע מעולמות תרבותיים אחרים, בלוז ופולק אמריקני ופזמוני יידיש, בעוד שירים בפסטיבל מוזיקה קיבוצית "היו זרים לי, ולא אמרו לי דבר", ורק ממרחק השנים היא מוצאת בהם חן. את השירים של התרנגולים והלהקות הצבאיות, מייצגות הזמר העברי הקל של שנות ה-50 וה-60, היא מתארת במילים "מוזיקה זחוחה מעט", כלשונה. בכל זאת כמו צמח בר.
המתח בין כאן ושם עולה וחוזר, באופן הולם למי שעלתה כפעוטה מארץ שלא נותרו לה ממנה זכרונות, ובעצם המולדת שלה, כפי שהיא כותבת, היא השפה העברית. במקום אחד היא מדברת על האהבה שלה לשירי ילדים ושירים ביידיש, כיצירות שמסמנת איזה קיום אלטרנטיבי, אחר ממה שיש כאן. הדברים באים לידי ביטוי גם באחד השירים הבודדים שזוכים להתעמקות מצד הזמרת, "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ודפנה אילת. "מוזר שהשיר התקבל כאן באהבה כזאת. כמובן שאי אפשר לעמוד בפני הלחן המופלא של דפנה, אבל הלוא השיר הזה כל כך לא ישראלי, וכל כך יהודי. גלותי אפילו", היא קובעת, ומצד שני מזדהה איתו לחלוטין. "התמונה של האמן ההולך ושר בעולם ובשביל העולם עם תיבת הנגינה, שזאת כמובן הגיטרה שלי - לא יכולתי למצוא ביטוי הולם מזה לכל מה שאני עושה בחיי. החלונות המוארים, הנרות הדולקים, החתן והכלה שכאילו יצאו מהציורים של מארק שאגאל. אני עצמי הרי לא הייתי שם ממש, אבל הם טבועים בי, הם חלק מהזיכרונות שלי, אלה שהמצאתי ואלה שאימצתי".
איך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב
בין נקודת ציון אחת לאחרת, בכל זאת עולה מבין הדפים אדם. כך עולה דמות של אמנית הומניסטית נחושה; הנאמנה באופן עיקש לחיפוש עצמי מתמיד, לכוח של שיר טוב, ולאנשים שהיא מאמינה בהם וסומכת עליהם; שנלחצת מהופעות ונרגשת, כמו כל אדם נורמלי, משיחת טלפון מאריק איינשטיין. רכילות ממש תחפשו במקום אחר (אלברשטיין מקמצת בה מאוד), ועדיין יש כאן כמה סקופים נהדרים, למשל על המקורות הפרטיים של הפזמונים הנפלאים "חיוכים" ו"שיר סיום" - שאת הבסיס לפזמון שלו היא כתבה בגיל 15 לפני שנעמי שמר שילבה אותו בקלאסיקה הנצחית - או גם על שירים ענקיים שעליהם ויתרה, כמו "קרן שמש מאוחרת" של שלום חנוך ו"את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין, ששמר, שוב היא, הזהירה אותה מהזעם שהוא עלול לעורר ("אין מה לומר, היא הצילה אותי").
ויש גם סיפור נהדר על מרסדס סוסה הגדולה, הזמרת הארגנטינאית האהובה מכולן, שאלברשטיין העריצה והתיידדה איתה. "מרסדס נולדה עם קול שאפשר לומר שחרץ את גורלה כזמרת. עם קול כזה אי אפשר לשיר שירים שקטים אישיים או שירי קברט אירוניים", היא אומרת, "זה קול שנועד לדבר אל הרבה אנשים ובשם הרבה אנשים, להשמיע את תחושותיהם וחלומותיהם. אילו לאדמה היה קול זה היה קולה של מרסדס, קול עם שליחות, והיא לא ברחה מהשליחות. אבל כשדיברת איתה גילית שיש לה חוש הומור נהדר ושהיא שובבה לא קטנה, ולפעמים אפילו חשת שהייתה שמחה להשתחרר קצת מהמשא הזה של הקול של דרום אמריקה". קשה שלא לחשוב שבמילים האלה, במיוחד במשפט האחרון, היא מדברת גם מעט על עצמה, כמי שהייתה שמחה לפעמים לוותר על "המותג" ופשוט לעשות את הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם בלי שילווה לזה שום מטען או ציפיות.
בתסכול שהולך וגובר לאורך הספר, אלברשטיין כותבת שוב ושוב על הייאוש מהמצב הישראלי הנצחי ("כעס עמוק שאני מסתירה שנים רבות ומנסה להתעלם ממנו, כעס על האופן שבו דברים מתנהלים כאן. ההשמצות, הזחיחות, היהירות, הזלזול בחיי אדם וחילופי ההאשמות מצד מקבלי ההחלטות, אלה ששלחו את האיש השקט לבצע את מה שהיה מוכן לבצע במסירות", היא כותבת ביחס למפגש עם אדם שנלחם ב-1973, ויכול היה להתאים גם להיום), וחשוב מכך - על האופן שבו נכרכו בו שיריה, בפרט בהקשרים של ימי זיכרון ושכול. ערב מלא שירים ובכי לזכר הרוגי אסון המסוקים, היה, מבחינתה הרגע בו נשברה. "אמרתי לעצמי: זהו, יותר אני לא משתתפת במעמדים כאלה. זה היה הקש ששבר את גבי ואת לבי. הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהמחויבות הזאת למדינה ולכל מה שקורה לה. זה לא התפקיד שבחרתי בו כשהתחלתי לשיר. רציתי רק לשיר", היא נזכרת.
מעניין להתעכב על כך מעט: אלברשטיין אכן "מככבת" בפסקול ימי הזיכרון, ויש לה מגוון של שירים שלוחצים על בלוטות הדמע של האסונות הקולקטיבים של כולנו. הכמיהה הישראלית הנצחית לנוסטלגיה מובילה אל השירים האלה שוב ושוב, ומסיבות מובנות: אי אפשר להתכחש לעוצמתם. אלא שאפשר גם להבין את העלבון: לצידם של השירים הללו יש גם מאות אחרים, מצחיקים ונוגים, שירי מחאה ואהבה, שירי ילדים ומה לא. ואפשר להבין את התסכול: למה קול כל כך יפה, מקורי וכן, משעשע, הופך בסופו של דבר לצליל הרשמי המזוהה דווקא עם הרגעים הנוראים ביותר? האם זה אסונה, או שמא האסון של כולנו?
"אני תוהה מה קרה שבאמת קולי ושיריי הפכו עם השנים לשירי אבל או נחמה, גם כשהשיר עצמו לא ממש התכוון לזה. מתי קיבלתי את התפקיד הזה. האם זאת הייתה בכלל החלטה?", היא שואלת בסוף העצוב של הספר. ובאמת: אלו יחסים מורכבים. לשירים האלה יש כוח, ויש להם ביקוש, ובכל זאת הם חלק ממנה. היא מגלה איך בשנים האחרונות חזר "החיטה צומחת שוב" להופעות, ואיך הסכימה לחדש את "השכם השכם בבוקר" לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, לקראת אוקטובר 2023. "באמת הייתי בטוחה שזהו, הגיעו ימים שקטים, והשירים יישארו שירי זיכרון לטקסים, כמו תמונות באלבום. רק זיכרונות. ופתאום אסון גדול קרה ושוב משמיעים את 'החיטה צומחת שוב' ו'השכם השכם בבוקר', ושוב קולי הפך למבשר אסון. הלב נשבר". ועל זה כתבה המשוררת: ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קורה עדיין.