הכול התחיל בכריש אחד. סרט אחד. "מלתעות" של סטיבן ספילברג, שבחודש יוני הקרוב יחגוג 50 שנים לצאתו, לא היה רק מותחן ימי - הוא היה מהפכה קולנועית. פורץ דרך מבחינת סגנון, קצב, פס קול ושיווק, "מלתעות" יצר תקדים: לראשונה עלה סרט אימה על מסכים בקיץ - עונה שבעבר נחשבה מתה לקולנוע - והפך ללהיט חסר תקדים. כך למעשה נולד המושג "שובר קופות", ומאז הים כבר לא היה מקום בטוח.
לא פחות חשוב: "מלתעות" עיצב מחדש את הדרך שבה אנחנו פוחדים. הכריש שלו - שבקושי נראה על המסך - הפך לאחת המפלצות האיקוניות בתולדות הקולנוע דווקא בגלל מה שלא רואים. הפחד מהבלתי נראה, ממה שאורב במעמקים, מהים כמרחב שאין בו ביטחון - כל אלה חוברו יחד למותחן מבריק שבנה את המתח צעד אחר צעד, בלי לצרוח, בלי להראות יותר מדי.
ספילברג אולי רק רצה לספר סיפור טוב, אבל יצר מיתולוגיה מודרנית. הכריש של "מלתעות" כבר לא היה סתם חיה. הוא היה התגלמות של אימה בלתי נשלטת, כוח טבע שמאתגר את תחושת העליונות האנושית.
ההצלחה הייתה מסחררת - ולכן טבעי היה שגם הוליווד לא תוכל להסתפק בסרט אחד. שלושה סרטי המשך יצאו לאורך השנים, הראשון שבהם ב-1978, ואחריו "מלתעות 3D" ב-1983, ו"מלתעות: הנקמה" ב-1987. אף אחד מהם לא היה שייך לספילברג, ואף אחד מהם לא הצליח לשחזר את המתח, את התחכום או את תחושת האימה של המקור. ככל שהסדרה המשיכה, היא הפכה צפויה, רועשת ולעיתים קרובות מגוחכת. אבל במובן מסוים, הם בישרו את הכיוון שאליו תפליג הסוגה כולה בעשורים הבאים.
בשנות ה-90 וה-2000, הז'אנר התחיל להתרחק מהריאליזם המאיים של ספילברג ולהתקרב למחוזות הפנטזיה. "ים כחול עמוק" (1999) הציג כרישים גנטיים חכמים במיוחד - טורפים על סטרואידים שרודפים אחרי צוות חוקרים. הסרט, למרות הטון הרציני, לא פחד להיות מופרך, ולמעשה התחיל לטשטש את הקווים בין אימה למדע בדיוני, בין מתח להומור עצמי.
ואז הגיע עידן האינטרנט, הממים, והטראש המכוון: "Sharknado" (2013) של ערוץ המד"ב האמריקאי הפך לסנסציה עולמית בדיוק בגלל שלא ניסה להיות טוב. כרישים בתוך סופת טורנדו? למה לא. המוגזמות הייתה הקטע, והקהל עף על זה - בעיקר במסכים קטנים ובצפיות משותפות. מסרט אחד נולדו חמישה המשכים, וכל אחד מהם דחף את הגבולות עוד קצת, עד שהכריש כבר הפך לבדיחה, סמל של בידור מוגזם וחסר בושה.
ואם כבר מגזימים - "אימה במצולות" (במקור "The Meg") מ-2018 לקח את זה לסקאלה אחרת לגמרי. ג'ייסון סטיית'ם מול כריש בגודל של ספינה? ברור. הפקה הוליוודית ענקית, רוחות נוסטלגיה ל"מלתעות", והמון מודעות עצמית. גם הסרט הזה זכה להמשך, כי כשזה גדול, רועש ומטופש - זה מוכר.
אבל לא כולם הלכו עם הזרם הקאמפי. כבר ב-2003 נרשמה תחייה של האימה הריאליסטית עם "ים של פחד" ("Open Water") - סרט עצמאי שהתבסס על סיפור אמיתי: זוג שנשכח בלב ים על ידי סירת הצלילה שלהם, מוקף באינסוף מים ואפס תקווה. בלי הגזמות, בלי עריכה דרמטית, רק פחד טהור. הסרט שיחזר את תחושת חוסר האונים ש"מלתעות" טיפח, אבל באמצעות מינימליזם קיומי ולא מפלצתיות קולנועית.
ב-2016 "מים לא שקטים" בכיכובה של בלייק לייבלי חידש את הנוסחה בדרך שונה: גיבורה אחת, כריש אחד, סלע אחד בלב הים. בלי הרבה תנועה, אבל עם הרבה מתח שמתרחש כמעט בזמן אמת. שנה לאחר מכן הגיע "47 מטר" שלקח את הפחד לעומק - תרתי משמע. שתי אחיות נלכדות בכלוב צלילה בקרקעית הים, מוקפות בכרישים וטווח הזמן אוזל. הוא לא סרט מתוחכם, אבל הוא יודע היטב לייצר תחושת קלסטרופוביה ולחץ, והצליח מספיק כדי לנפק בעצמו סרט המשך שנתיים אחרי כן.
לאורך העשורים, בזכות "מלתעות", כרישים הפכו לגיבורי תרבות. ב-2004 הם אפילו מוזגו עם גיבורי תרבות מאיימים אחרים: גנגסטרים. זה קרה בקומדיית האנימציה "תפוס ת'כריש" ("Shark Tale") מ-2004, בדיבובם של וויל סמית', רוברט דה נירו (כמובן) וג'ק בלאק, שבו דג תחמן מסתבך עם בוסים גדולים ומאיימים, כולל כמובן כריש. גם זו, בדרכה, אבולוציה של הדימוי הקולנועי של הכריש - לא רק טורף אלא גם מטאפורה, דמות קומית, לפעמים אפילו גיבור-טראגי.
אכן, הכריש הקולנועי עבר גלגולים - מאימה קיומית לפארודיה סוערת, ומשם חזרה לניסיון אמיתי להפחיד. הוא כבר לא רק טורף - הוא מראה. מראה למה שמפחיד אותנו: אובדן שליטה, טבע לא צפוי, או סתם בידוד עמוק בתוך מים קרים.
אבל הוא גם תזכורת שלפעמים, הפחד הכי אפקטיבי הוא דווקא הפשוט ביותר. הצליל הזה מתחת לפני השטח. שני תווים בלבד: דה-דם, דה-דם.