המילים שהשאירו: קראו פרק של אשכול נבו מתוך "אם אתם קוראים את המילים האלה"

"הי, אני תומר, אבא של עומרי שורץ שנפל בעזה לפני חודש וקצת. הדף הזה היה בציוד שחזר איתו. הקראתי את זה בשלושים לזכרו". אני מקליק על התמונה המצורפת ומוצא שזה צילום של העמוד האחרון של "ארבעה בתים וגעגוע".
אני יושב בפודטראק של שואבה. עצרתי פה בדרך חזרה מירושלים, לכאורה כדי לשתות קפה ובעצם כדי להיות בדרכים יותר זמן, זה מקל קצת את הלחץ על העין השטופה. התכוונתי לענות למיילים של עבודה ופתאום, הווטסאפ הזה.
כשנוסעים בגשם שוטף, שמכה בזעם בחלונות הרכב, וחולפים מתחת לגשר, משתררת דממה פתאומית. נוקבת.
ככה אני מרגיש כשאני קורא את הווטסאפ של תומר, אבא של עומרי.
ואז קורא אותו שוב. עם הצילום המצורף. של המילים האחרונות של הספר.
"...אני רוצה לחיות בטבע. ואם זה יהיה מסובך מדי, אז לפחות לצאת מתל אביב כל סופשבוע. אני רוצה לעמוד על קצה של משהו ולראות רחוק ושקוף.
אני רוצה להתפעם מהדברים הקטנים. מללכת יחף על החול. מהופל של הגלידה. ממקלחת קרה בקיץ. מגרפיטי צבעוני על קיר מלוכלך. ממוסיקה חדשה, שאני לא מכיר. מלא להתגלח. מלהתגלח אחרי שהרבה זמן לא התגלחתי ולהעביר את היד על הלחי החלקה. אני רוצה להתרגש מכל הקטנות האלה. לא לתת להם לעבור לידי.
אני רוצה אהבה. יותר מדי זמן נפנפתי בפרידה שלי מעדי כמו בפטור, ועכשיו, אחרי השבועיים האלה עם נינה, אני יודע שאני מסוגל ליותר... אני רוצה לקרוא יותר. לנסוע באופניים יותר. להיות בקשר טוב יותר עם אחותי. אני רוצה להסתכל יותר בעיניים. להגיד את האמת יותר.
וחוץ מזה, אני רוצה הביתה"

כתבתי את "ארבעה בתים וגעגוע" בזמן האינתיפאדה השנייה.
הייתי בוקע משעות הכתיבה ומגלה שבינתיים עוד אוטובוס התפוצץ. עוד בית קפה קרס על יושביו. הספר עצמו מתחיל בתקופה שקדמה לרצח רבין. ומלווה את החודשים שבאו אחריו. לא רק המדינה הולכת ומידרדרת בספר אחרי הרצח: זוגות נפרדים. בתים מתפרקים. עצב מפעפע לתוך כל רגע ורגע בחיי היום יום של הדמויות. ואולי דווקא בגלל זה, היה לי חשוב שבמילים האחרונות של הספר תהיה תקווה.
הרי המילים האחרונות הן אלו שמהדהדות בתום הקריאה. אלה שמעניקות לספר את המשמעות שלו.
זה הרגע שבו אתה, הכותב, צריך לבחור עם איזו תחושה אתה רוצה להשאיר את הקורא שלך.

אז ממש בהזדמנות האחרונה, רגע לפני שמגיע הלבן של הדף שאחרי המילה "סוף", מודי, שטייל בדרום אמריקה ארוכות, שולח לחברו עמיר, שבירושלים, מכתב אחרון לפני שהוא עולה על המטוס לישראל. במכתב הוא מפרט את כל ההבטחות שהוא הבטיח לעצמו במהלך הטיול, ומבקש מעמיר שיהיה עד להן, שישמור עליו ויוודא שהוא אכן מקיים אותן כשהוא חוזר.
זאת רשימת משאלות של איש צעיר, שהיא אולי הדבר הכי קרוב לתפילה שכתבתי.

אני חושב על זה שעומרי שורץ לא יוכל להגשים את כל המשאלות האלה - ומשתנק. ונכנס לרשת לקרוא עליו קצת. לפני שאענה לאבא שלו.
מכל הדברים תופס אותי משום מה הפרט הבא:
לכל מקום עומרי היה הולך עם פנס ראש. תמיד ארז אחד כזה בתיק לטיול או לצבא. שיוכל לקרוא. אפילו בתמונות מעזה, כשהכול מוחשך, האלומה של פנס הראש שלו בוקעת. מאירה.

אני נזכר ב"שיר לגוני" שכתב נתן זך לגוני הרניק שנפל בלבנון - שאז עוד לא ידעו שתהיה לבנון הראשונה - ובין חפציו נמצא שירו של זך, "חרטה".
אולי אצטט ממנו בתשובתי לאבא של עומרי?
אני מחפש את השיר ומוצא את השורות הבאות:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה הֵנִיעַ אוֹתְךָ לָקַחַת אִתְּךָ
בֵּין חֲפָצֶיךָ דַּוְקָא אֶת הַשִּׁיר עַל הַמֵּת
אֲשֶׁר הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לוֹ לְהִתְחָרֵט:
צֵידָה מְפֻקְפֶּקֶת לְדֶרֶךְ מִמֶּנָּה לֹא חָזַרְתָּ -
אוּלַי כְּקָמֵיעַ-סְגֻלָּה: הַמִּלִּים שֶׁלִּי
בִּמְקוֹם מוֹתְךָ, כַּפָּרָה.

השורות של זך יפות מנשוא, ולא נראות לי מתאימות כתשובה לאבא של עומרי.
במקום זאת אני כותב לו "טוב שיצרת קשר, תומר. מרגש אותי לדעת שקראת את הטקסט הזה בשלושים של עומרי. אני שולח לכם חיבוק והשתתפות בצער ואני כאן בשבילכם אם תצטרכו... כל דבר".

השמיים מתחילים לזלוג שוב. העובדים של הפודטראק מקפלים את הכיסאות ולבסוף גם סוגרים את הבסטה.
כמה חודשים אחר כך, אני שוב חוזר מירושלים, והקריין ברדיו מספר על שיר חדש של יהלי סובול, "עומרי שומע", שנכתב בהשראת מכתב שהשאיר אחריו עומרי שורץ ז"ל.
אני מקשיב לשיר היפהפה בירידות של שער הגיא וחושב, המילים של עומרי, התגלגלו ליהלי, שהפך אותן למילים שלו, שגם הן, כדרכן של מילים, יתגלגלו להן בעולם ואולי-אולי, בסוף, ימצאו מנוחה נכונה אצל האדם שהכי זקוק להן.

"אם אתם קוראים את המילים האלה" / שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן. 270 עמודים. ספרי מגיד, הוצאת קורן.