מפגש ישיר עם דמויות הרסניות הוא קריטי דווקא כדי לחשוף אותן. זה נכון שבעתיים כשזה נוגע לעיתונאים. במקצוע הזה חייבים לראיין דמויות קיצוניות, בטח כאלה שנמצאות במוקדי השפעה.
דודי אמסלם הוא דמות קיצונית - ובכל זאת הוא דמות שצריך לשמוע. זה עצוב נורא, אבל האיש הגס הזה הוא אחד מהאנשים המשפיעים בישראל. האיש הזה, שכל מהותו הציבורית זועקת כאוס, יושב בקבינט המדיני-ביטחוני של מדינת ישראל. האיש הזה הוא אחד האנשים המשפיעים על החיים שלנו פה. שר בממשלה. אדם שהצביע נגד עסקת החטופים כי מישהו נתן לו את הכוח להצביע נגד החזרת האחים שלנו לבית שלהם. אי אפשר באמת להתעלם מהאיש הזה.
אבל "לשמוע" לא אומר לתת לו לשקר לצופים בלי פילטרים. "לא להתעלם" לא אומר לתת במה ללא ביקורת. כאן בדיוק נכנסת לתמונה החשיבות של עיתונאי שמוכן שיודע להתעמת עם השקרים. וזה בדיוק מה שקרה כשדודי אמסלם התיישב מול בן כספית ועמית סגל ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 אמש.
דודי אמסלם רגיל להתראיין בערוצי הבית של השלטון הביביסטי. ערוץ 14, גלי ישראל או ברצועה המחפירה של כאן 11 בשבע בערב. בעבר גם זכה לליטוף מחבק מחיים לוינסון בעיתון "הארץ" ולכתבת ליקוק דביקה מאבישי בן חיים בערוץ 13. משהו בדמות העממית של אמסלם מצליח להתל בכולם, ועל פניו הריאיון המוקלט שנקבע לו ב"פגוש" לא אמור היה להיות שונה.
על פניו, הכול היה באמת אותו הדבר. עמית סגל שלף את העקיצות המתוזמנות שלו, בן כספית ניסה לעמת את השר עם "הצד השני" - אבל אמסלם ממש לא התרגש, והמשיך לדקלם מדף המסרים (אשכרה היה דף על השולחן, ואמסלם מדי פעם הציץ בו). אלא שמה שהשתנה פה הפעם זה לא אמסלם, אלא בן כספית, שבשלב מסוים פשוט נמאס לו מהשקרים שדקלם אמסלם, ופשוט התפוצץ.
לא קל להוציא את בן כספית מהכלים. הבנאדם בילה שעות לצד ינון מגל, אריה אלדד ועמית סגל. לא בדיוק האנשים הכי קלים לעיכול בעולם, בלשון המעטה. הבנאדם בילה את כל חייו כאוהד הפועל תל אביב - הרבה לפני הימים של ספרא ועופר ינאי - כלומר: הוא יודע לסבול בשקט, ואפילו להגיד תודה. אלא שדווקא אמסלם, דמות חביבה יחסית לחבריו בממשלת 7 באוקטובר, הצליח לגרום לכספית לאבד את העשתונות - וטוב שכך.
השיטה הקבועה של דודי אמסלם היא לקטוע את המראיין ולהגיד "תן לי להסביר". בכלל, השימוש שלו בשורש ס.ב.ר כמעט אובססיבי. אלי פיניש וכותבי "ארץ נהדרת" זיהו את התכונה הזאת מזמן. זה נראה כאילו אמסלם בסך הכול רוצה לומר: כולכם טועים או לכל הפחות לא מבינים אותי, אם רק תתנו לי להסביר תבינו הכול. ומה ההסבר? ראש הממשלה הוא האחראי לביטחון המדינה (ולא שר הביטחון, שהוא רק עוזר ראש הממשלה לענייני ביטחון), אבל הוא לא היה אחראי על ביטחון המדינה ב-7 באוקטובר אלא רונן בר, שאמור בכלל להתאבד (אין שום משמעות אחרת לקביעה לפיה ראש השב"כ צריך לעשות חרקירי, אליבא דאמסלם) ולא רק בגלל שנכשל בבוקר השבת השחורה, אלא כי לא עצר את הקפלניסטים שהביאו עלינו את המלחמה, כולל המסיתה הראשית שבעלה הוא בכיר בשב"כ. הנה, רק תתנו לו להסביר - ותבינו שמדובר בקונספירציה דה לה שמאטע.
ההתפרצות של בן כספית על אמסלם הייתה אותנטית, וכך גם ההלם על פניו של עמית סגל. היו בתכנית אתמול לא מעט דיונים מעניינים, כולל פאנל משעשע במיוחד (ומלא בבדיחות שואה מפתיעות, בהקשר לדבריה של הגברת נתניהו) אבל במשך כל התכנית טרחו להזכיר שבסופה יגיע ריאיון "שלא תרצו לפספס" עם דודי אמסלם. באחת הפעמים שעמית סגל קידם את הריאיון, הגיב כספית בחצי חיוך שהוא עצמו היה מעדיף לפספס את הריאיון הזה. מזל שהוא לא פספס, כי מול שקרנים מדופלמים כמו דודי אמסלם צריך מישהו שמכיר את העובדות, עשה את שיעורי הבית - ובעיקר, יידע לא לשתוק בזמן שחברי קבינט שגוררים את חיילינו למלחמה וחורצים את גורלם של חטופינו למוות מנסים לשקר לציבור בפרצוף.
אישיות נעימה באחד על אחד לא מכפרת על מעשים והחלטות הרסניות. זה לא אומר שצריך להתעלם ממנה. לפעמים צריך לעמוד מול אנשי שלטון ציניים ושקרניים ופשוט להעמיד מולם את האמת, ולא פחות חשוב - למנוע מהם את מרחב השקר. זו המשימה של עיתונאים בזמנים קשים, ולכן, אולי, כדאי דווקא להמשיך להיפגש עם הדמויות המסוכנות ביותר - לא כדי להתחנף אליהן, אלא כדי לחשוף את פרצופם האמיתי: שקרנים בחליפות (או במקרה הספציפי של אמסלם: שקרנים בחולצות שקטנות עליהם במידה וחצי).