ראשית כל, הקדמה מחייבת, מפני שהבלבול בין העבר וההווה בעידן הנוכחי מגיע אל אזורי האבסורד. הזמן נמתח אחורה וקדימה ולצדדים, ואיתו הטראומה הקולקטיבית. בעידן שאחרי 7 באוקטובר כל דבר הוא תזכורת וטריגר, גם אם הקשר הוא מקרי. במקרה של "המזח", קשה לומר שהקשר מקרי. הפקרה, התעלמות מתצפיות, שבויים, חוסר תפקוד כללי של המערכת ובלבולה הטוטאלי, התאריכים כמובן - כל אלה שייכים לזמן אחר ולמלחמה אחרת אבל מקלפים פצעים טריים יותר. רק דבר אחד נראה בה כמו מדע בדיוני: יש ועדת חקירה של הכשל הקולוסאלי.
הסיפור של "המזח" כיצירה טלוויזיונית הוא חריג מהרבה בחינות. הסדרה, המבוססת על ההתרחשויות האמיתיות במוצב בשם זה בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים, עלתה לראשונה בכלל כסרט קולנוע בימים התמימים של קיץ 2023. באופן יוצא דופן, הסרט נערך במקביל גם כסדרת טלוויזיה מורחבת, שאמורה הייתה להיות הפקת הדגל של התאגיד לציון 50 שנה למלחמה הנוראה ההיא.
תאריך העלייה המתוכנן לאוויר היה 9 באוקטובר 2023, אלא שהשבת השחורה של שמחת תורה טרפה את הקלפים והסדרה הונחה על המדף ליום שבו הכול יתנרמל. והנה אנחנו עכשיו, שנה וחצי אחר כך, המלחמה בעזה עוד לא נגמרה ולא מובילה לשום מקום, עשרות חטופים עדיין בשבי, ישראל עדיין מלקקת את הפצעים וממשלת המחדל מסרבת לקחת אחריות על הכישלון הגדול בתולדות המדינה. העלייה של "המזח" כעת אינה רגע של "תוכן רלוונטי למציאות", אלא של השלמה עם העובדה שמה שדפוק פה לא עומד להשתנות.
במוקד "המזח", שביים ליאור חפץ ("הרפתקה בשחקים"), עומד המתח בין שתי דמויות מפתח במעוז שעל שפת תעלת סואץ: המ"פ שלמה ארדינסט (דניאל גד, "שבאבניקים", "השוטרים"), צעיר דתי המאמין בכל ליבו במערכת; וד"ר נחום ורבין (מיכאל אלוני, "שטיסל", "בשבילה גיבורים עפים"), רופא מילואימניק היפי שאין לו סבלנות לבולשיט. כל אחד מהם מנהל את גזרתו בכאוס המוחלט של תחילת המלחמה - זה בהגנה על המוצב מפני המצרים, כשמניין הלוחמים מתקצר והתחמושת אוזלת, וזה בבונקר שאליו מגיעים הפצועים וההרוגים, ללא אפשרויות פינוי וכשהציוד הרפואי הולך ונגמר. המתח בין שני הטיפוסים, שמתפקדים בתנאים בלתי אפשריים, מגיע לשיאו בשאלה אם להילחם עד הכדור האחרון או ליפול בשבי. סביבם יש אנסמבל של חיילי המוצב, כמו גם של המשפחה המודאגת בעורף.
אם עולה לכם בראש המחשבה על "שעת נעילה 2" רק הפעם בחזית הדרומית - היא לא רחוקה מהמימוש בפועל. "המזח" לא ממציאה את הגלגל: הנרטיב של מלחמת יום הכיפורים, על הקלטות הקשר, ההפתעה, הבהלה בעורף, התעמולה הרשמית וקריסת הצבא הוא מוכר ובמידה רבה חוזר על עצמו ומשתכפל ברוב העיבודים העלילתיים שלה. אלא שבניגוד לקודמתה המפוזרת שניסתה לדחוף כמה שיותר דמויות ועלילות לכדי פסיפס מסורבל ומלאכותי, "המזח" מתמסרת לסיפור אחד על שלל פיתוליו הרבים, ומתגלה כאותנטית הרבה יותר (מבלי להכיר את דקויות הפרשה, מהדוקו "בחזרה למוצב המזח", שזמין בכאן בוקס, נראה שהסדרה העלילתית קרובה לסיפור האמיתי באופן מרשים למדי, וגם הדמיון הפיזי בין השחקנים לבני דמותם האמיתיים ניכר).
אז השחזור עשוי לתפארת, והאווירה מטלטלת: הייאוש, חוסר התוחלת שבמצב, הסיסמאות הריקות של הפיקוד העליון - כל זה מעוצב היטב, כך לפחות משלושת הפרקים שנשלחו לעיתונאים (מתוך חמישה, כותב שורות אלה לא צפה בסרט). עם זאת, "המזח" לא נטולת חולשות. ראשית כל, יש משהו מגושם בדיאלוגים שלה, שנראים לא פעם מדוקלמים, וכך קשה להתמסר אליה באמת. גם המתרחש בעורף מתגלה כנקודת תורפה תסריטאית, שגוזלת את הפוקוס לשווא ללא תרומה משמעותית לעלילה.
התמה העלילתית המרכזית היא, אם כן, ציר המתח בין המ"פ והרופא, ובין להילחם עד הכדור האחרון במצדה השנייה לבין אופציית הכניעה והנפילה בשבי שמאפשרת להישאר בחיים. אפשר להביט על המתח הזה גם אחרת - המתח בין האתוס הקורס ("צה"ל מנצח ויבוא להושיע") לבין המציאות (אין תחמושת, אין תרופות, אף אחד לא יבוא, הלחימה חסרת תוחלת). אמנם, גם הרעיון הזה בא לידי ביטוי לא פעם בסרטי צבא ישראליים ("בופור", למשל), ובכל זאת הוא בא לידי ביטויו הצורב ב"המזח" במלוא נוראותו, ובוודאי על רקע הזמן.
וזהו כנראה העניין המרכזי: הצפייה ב"המזח" כרגע דומה להעתקה של סיוט, העברה שלו למחוז זמן אחר. הרי אי אפשר לצפות בסצינה מטלטלת שבה שומעים את הקלטות הקשר מהמוצב הסמוך המתחנן לעזרה בעוד החיילים נחנקים בבונקר ונהרגים מבלי לחשוב על המ"מדים השרופים בדרום של 2023. וכשהמדינה לא עושה הכול כדי להחזיר חטופים ומתייחסת באופן מחפיר לאלה שחזרו, וכשהיא מבזבזת את חיי חייליה במלחמה חסרת תוחלת בדרום ללא שום אופק מדיני או תכנית סדורה - "המזח" פשוט לא יכולה להישפט בזכות עצמה. משונה לדבר על מעלותיה וחסרונותיה, מה שנדמה כדיון כמעט חסר משמעות. זו הרי לא באמת סדרת טלוויזיה, כי אם טריגר אחד ארוך, והטריגר הגרוע מכל הוא הנזיפה של העבר: לא למדנו כלום.