בקיץ של שנת 1998, אם זכרוני אינו מטעני, טיילתי עם אמא שלי בטיימס סקוור בניו יורק כשלפתע חלף מולנו ארז טל. אני מיד זיהיתי אותו כאחד מכוכבי הטלוויזיה הגדולים של העשור. אמא שלי, לעומת זאת, קצת התבלבלה. "ראית מי עבר מולנו לפני רגע", היא לחשה לי בהתרגשות, "אברי גלעד!".
זה קרה כבר כמה שנים אחרי שאברי וארז קיפלו את הבאסטה. שניהם התפרסמו בזכות עצמם בשעשועונים מצליחים כמו "גלגל המזל" ו"עשינו עסק", ועדיין אפשר היה להתבלבל ביניהם. בכל זאת, לא היו בישראל הרבה פאוור-קאפלים טלוויזיוניים גדולים כמו אברי גלעד וארז טל, בטח אם זוכרים ששיתוף הפעולה שלהם על המסך נמשך בסך הכל שנתיים וחצי. ובכל זאת, אם היה הר ראשמור של צמדים טלוויזיוניים אז הם היו שם, לצד יעקב ומיקי, לונדון וקירשנבאום, דליק וטוליפ וכמובן ינון מגל ומכונת הרעל.
בזמן אמת המבקרים ירדו על "העולם הערב" של הצמד השובב. הגדיל לעשות רון מיברג שקטל את התכנית וקרא ל"ידידי האמת" של אברי וארז "להעמיד אותם על חומרת מצבם לפני הביזיון הבא". בפועל השניים התפצלו והפכו לשניים מהטאלנטים המצליחים ביותר בטלוויזיה המסחרית הישראלית, אך אף אחד מהם לא הצליח להגיע לשיאי היצירתיות של "העולם הערב", אז ירו לכל הכיוונים ונתנו סאטירה מבריקה ובועטת, בלי לעשות חשבון לאף אחד.
זאת הסיבה שהצימוד בין השניים עדיין מסקרן, ולכל הפחות מעורר נוסטלגיה - למרות, ואולי בגלל, השידוך המוצלח שלהם בתחילת המלחמה ברצועת הלילה של קשת. ואולם, יש הבדל גדול בין נוסטלגיה וסקרנות לגיטימית לבין מה שקשת עושה בשבועות האחרונים בפריים טיים של ערב שבת. מופע האוננות העצמית, שזכה לשם היומרני "מה באמת קרה שם", הוא בסך הכל עוד תוכנית שבה ערוץ 12 מתנהג כאילו שהאנשים שנמצאים על הפיירול שלו הם האנשים הכי מרתקים בעולם - שלא לומר, היחידים.
הפעם היה מדובר באברי גלעד, אז לפחות בניגוד לפרק הקודם עם ניר דבורי, יכלו לתלות את זה על הקשר ההיסטורי בין השניים והתרפקות על העבר, שמסקרן גם מהפן האישי והצהוב. אז אובייקטיבית זו הייתה שיחה מעניינת - בין השאר כי מדובר בשני אנשי שיחה מעניינים, וקשה לא להתרשם מזה שגם אחרי כל השנים ארז יודע "להפעיל" את אברי, ולהוציא ממנו את המיטב. לא בטוח שמול מראיין אחר אברי היה מצליח לנתח את הטעויות שהוא עצמו במהלך הקריירה.
ומצד שני, הגבולות היו ברורים. אברי יכול לספר על איך עבר מהשמאל אל הימין, איך הוא שונא לראות את הייצוגים המזרחיים ב"העולם הערב" היום וגם על כמה ששנא את תפקידו בשעשועון "עשינו עסק" - אבל שני הטאלנטים של "קשת" לא באמת יכולים לפתוח את כל מה שבלבם על הטלוויזיה הישראלית. במקום העמקה אמיתית בוויכוח אינטלקטואלי על המדיום הטלוויזיוני, קיבלנו בעיקר עוד שיחה על ביבי ועל עמדותיו הפוליטיות של אברי שמרגיש שהוא "ימני" אבל לא מתאים לתמונה שצייר הימין לעצמו. גם הביקורת הזאת של אברי מרגישה "פרווה", בין אם זה קשור לדעותיו, ובין אם הוא מפחד ממכונת הרעל (פחד לגיטימי, אגב).
התוכנית המשיכה והפכה לסאגה משפחתית כשבנותיו של אברי התארחו באולפן וחשפו את החיים עם אבא הכאוטי וסיפרו על הקפדנות שלו בסוגיות של ניקיון. בשלב זה כבר לא היה ברור מה התכנית של ארז טל אמורה להיות. זו שיחה אישית? חיים שכאלה? יום בחיי? ריאיון עיתונאי זה בטוח לא. נו מילא, לפחות נציין שהבנות מקסימות ועוברות מסך, כך שסיכוי סביר שזו לא תהיה הפעם האחרונה שנראה אותם בערוץ 12.
צריך לומר ביושר: ארז טל הוא מראיין מצוין, ואברי גלעד הוא מרואיין מרתק. הכימיה ביניהם אמנם כבר לא מה שהייתה בגלי צה"ל או בערוץ 2 הניסיוני, אבל היא עדיין נוכחת. ודווקא בגלל זה זה כל כך מעיק. הרי, שיחה אמיתית בין השניים, בלי הפוזה, הייתה יכולה להפוך למסמך טלוויזיוני נדיר. אלא שבמקום שיחה חופשית ועמוקה בין שניים שאשכרה לקחו חלק בלידה מחדש של הטלוויזיה הישראלית, קיבלנו מופע יח"צ מרוכך, שבו גם הביקורת - אם בכלל נאמרת - מרוחה בשכבות וזלין לצורך החדרה קלה לתודעה של מסעודה משדרות. שיחה עם אדם שכבר מזמן הפך לאחד הדוברים הכי רעילים בנוף התקשורתי - עטופה בהבנה מחויכת מצד חברו מהברנז'ה, שנשלח לנרמל אותו בשם הבניין ברחוב ראול ולנברג 12.
אפשר להבין למה ארז טל עושה את התוכנית. זה כסף קל, הפקה זולה - כל הנוסחה מתבססת על צפייה בקטעי ארכיון ישנים מול התגובות האותנטיות של המרואיין. אבי נוסבאום כבר עשה תכנית דומה בעבר בקשת בשם "שבת צחוק", בה היה יושב עם אנשים מצחיקים בנעלי בית וצופה איתם יחד בקטעי ארכיון מצחיקים. אלא שבשישי בערב, כביכול מול מדורת השבט, השידור לכאורה אמור להיות רציני יותר. מעונב יותר.
לזכותו של אברי גלעד, הוא לא ניסה לשמור על פאסון מלאכותי, ובאמת נראה שהוא סובל בצפייה בחלק מהקטעים הישנים, וזה עוד בלי לעמת אותו עם תקופתו הקצרה בערוץ 20 (אולי ערוץ 12 לא רוצה להזכיר שיש אצלו פליטים מהערוץ ההוא).
המקום של ארז טל ואברי גלעד בפנתיאון הטלוויזיה הישראלי מובטח. הם לקחו את "מה יש" מהרדיו והפכו אותה לתכנית טלוויזיה שבמובנים הישראלים הייתה באמת פורצת דרך. בלעדיה ספק אם היינו מקבלים את "ארץ נהדרת", "שידורי המהפכה" או "גב האומה". אבל מהמהפכנות שלהם לא נשאר דבר מלבד בורגנות של שיחות חולין שעיקרה האדרת הערוץ שבו שניהם משדרים.
בעידן של זילות תוכן, ובתוך מציאות שיש בה מלחמה, חטופים ושסע חברתי - היחצנות הזאת מרגישה פשוט לא במקום. אם קשת רוצה להמשיך ולקרוא לעצמה "הטלוויזיה של ישראל", אולי כדאי שהיא תתחיל לעשות טלוויזיה גם בשביל הישראלים ולא רק בשביל עצמה. לעולם לא נשכח את "העולם הערב", אבל אני מוכן להתערב שרוב מי שקורא את הכתבה הזאת כבר הספיק לשכוח את השם של "התכנית" שארז טל משדר בערוץ 12 בימי שישי.