ב־27 בספטמבר 2024, ישראל חיסלה את חסן נסראללה, מזכ"ל ארגון הטרור חיזבאללה ואחד האויבים המרים והאכזריים ביותר שלה מאז הקמתה. החיסול, שהתרחש ברובע הדאחייה בלבנון, הגיע כמעט שנה לאחר אירועי 7 באוקטובר - במה שהרגיש אז כמו נקודת ציון משמעותית, ואולי אף אירוע שיקרב את סופה של המלחמה, שכבר אז נחשבה לארוכה בתולדות ישראל - ונמשכת עד היום. מבט חטוף בלוח השנה מגלה שתכף נציין שנתיים להישג המרשים הזה, שאחריו נרשמו הישגים צבאיים נוספים, ובראשם חיסולו של האדריכל הראשי של היום השחור בתולדות המדינה: יחיא סינוואר.
ובכל זאת, למרות ההישגים הללו, יש תחושה שמצבה של מדינת ישראל כיום גרוע יותר מאי פעם. עוד לפני שמדברים על שחיקת חיילי המילואים והעורף הכלכלי שמחזיק את המשק, בעזה מוחזקים עדיין 59 חטופים ומשפחותיהם מיטלטלות ללא הרף בין ייאוש לתקווה: בין דיבורים על עסקה קרובה לבין דבריו של ראש הממשלה נתניהו, רק מהשבוע האחרון, שאמר כי "שחרור החטופים הוא יעד חשוב, אבל היעד העליון הוא חיסול כל אויבינו"; בין עשרות אלפים שמגיעים להפגנות בכיכר החטופים לבין ישראלים על קטנועים שמגיעים למאהל המשפחות כדי לקלל ולירוק עליהם. כן, אלה הם פניה של "מלחמת התקומה".
תחקיר "המקור" ששודר אמש (רשת 13), בו רביב דרוקר, אלון בן דוד ונריה קראוס הבטיחו לחשוף פרטים חדשים על חיסול נסראללה, היה מסמך מרתק, מכעיס - ובמדינה מתוקנת גם מיותר. השלושה השתמשו בקשריהם המצוינים עם אנשי הממשל האמריקאי הקודם של הנשיא לשעבר ג'ו ביידן - בהם עמוס הוכשטיין, ג'ייק סאליבן ודן שפירו - והביאו פרטים חדשים, בעיקר על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של החיסול, שהיה אמור להיות נקודת מפנה במלחמה, כזו שתביא להסדרה אזורית. כמו כמעט כל דבר שקרה כאן בשנתיים האחרונות - גם הוא התפתח לגרירת רגליים מביכה ובעיקר מדממת.
יותר מאנשי ממשל ביידן המעונבים והמנומסים, שמדברים דיפלומטית שוטפת, המרואיין הבולט בתחקיר היה שר הביטחון לשעבר יואב גלנט - מי שרק חודשים קודם לכן פיטוריו הוציאו מאות אלפים לרחובות, וכעת נראה כמו גנרל בדימוס שמספר מור"קים לסטודנטים סקרנים. במקום לנצל את כוחו הפוליטי כדי לנסות לשנות מציאות, גלנט מתפקד כיום כלוחם על הנרטיב של אירועי השנתיים האחרונות. זה מובן מבחינתו - מדובר באדם שעל שמו תלוי צו מעצר מהאג - אך די מדאיג מבחינתנו, האזרחים, להבין באיזו חובבנות המדינה שלנו מתנהלת.
עוד לפני התחקיר, הפרטים על החיסול נחשפו כמעט במלואם. מי שעוקבים מקרוב זוכרים את המידע המודיעיני המרשים שאִפשר לישראל למקם בדיוק את נסראללה בתוך הדאחייה, בעודו מעכל את מבצעי תקיפות הביפרים ומכשירי הקשר שבוצעו ימים קודם לכן. החידוש המרכזי בתחקיר היה בפרטי השיחות החשאיות שהתנהלו בין ממשל ביידן לאנשיו של נתניהו - כולל נתניהו עצמו - שבזמן שהצהרותיהם בערוצים הגלויים כללו איומים על חיסול חיזבאללה, פעלו מאחורי הקלעים להשגת הפסקת אש ארוכה בצפון.
מלחמה נוספת ניטשת סביב הנרטיב - ואגב, אם יש שם נוסף ראוי למלחמה הזו (מעבר ל"מלחמת 7 באוקטובר") הרי שזה "המלחמה על הנרטיב". אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סירובו של גלנט לחסל את נסראללה בהזדמנות מוקדמת יותר, ימים ספורים לאחר מתקפת חמאס. גלנט מתעקש גם כיום שההחלטה להמתין הייתה נכונה, שכן פעולה באותו שלב הייתה פותחת חזית נוספת ומורכבת. אולי נדע את האמת רק אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתיחשף לכל הפרוטוקולים - או ל"סטנוגרמות", מונח שזכה לאחרונה לעדנה - אך בינתיים נותר לנו להסתפק בתחקירים טלוויזיוניים.
החלק המרתק ביותר בתחקיר נגע לפרטים שחשף הוכשטיין מהשיחות מאחורי הקלעים: לדבריו - שלא הוכחשו על ידי לשכת נתניהו - ישראל וחיזבאללה הגיעו בתחילת המלחמה להסכמה שבשתיקה: פגיעות הדדיות במטרות צבאיות בלבד. מה שהפך את חזית הצפון לאסון היה דווקא ההחלטה הישראלית לפנות את תושבי הצפון, שהותירה יישובים שלמים כערי רפאים ואִפשרה לחיזבאללה להרוס תשתיות, שכונות ומשקים.
מדהים כל פעם מחדש להיחשף לפערים בין הצהרותיו המיליטנטיות של נתניהו לבין עדויותיהם של האנשים שפעלו לצידו - שמעידים על מנהיג הססן, חסר החלטיות, ובעיקר כזה שאינו לוקח אחריות על דבר מלבד הצלחות. עם זאת, גם מתנגדיו הגדולים ביותר ייאלצו להודות שתחקיר שעוסק באירועים כה דרמטיים ואינו כולל את גרסתו של נתניהו - לוקה בחסר. בשל סירובו העיקש להתראיין לגופים שאינם שופרות, הסתפקו ב"המקור" בקטע מתוך הפודקאסט של גדי טאוב, שהוא יותר תזכורת לפער התהומי בין תיאור המציאות של סביבת נתניהו לבין שאר העולם.
לסיכום, עוד תחקיר שמחדד את העובדה שאנחנו לא באמת מבינים באיזו מציאות אנחנו חיים ומה המטרות של מנהיגינו - כבר לא מפתיע. הוא מדאיג, מדכדך, אבל גם שגרתי. ואולי ההפתעה האמיתית הייתה דווקא בסוף התחקיר: גם דרוקר וגם בן דוד, שניים ממבקריו החריפים של נתניהו, סיכמו אותו במחמאה כנה לראש הממשלה על חיסול נסראללה - ונתנו לו את הקרדיט שמגיע לו על אישור המבצע.
יום אחד, המלחמה הזו תסתיים. ואז אולי יתחילו התחקירים האמיתיים. אבל עד אז - זה מה שיש. ועם זה, בתקווה, ננצח.