יש ריח של שקר באוויר, וזה לא רק הריח הרגיל. זה ריח של שקר מעורבב בדם, וקל מאוד לזהות אותו: מדובר בשקר שאנחנו מכירים כבר היטב. שמו של השקר הוא "הלחץ הצבאי הכרחי ויחזיר את החטופים". יותר מדי אנשים חפים מפשע שילמו בחייהם בגלל האשליה הזאת. בהם גם עשרות אזרחים וחיילים שנחטפו בחיים והיום הם כבר לא איתנו, ולא רק הם. עכשיו הפזמון הזה חוזר, כש-59 חטופים נמצאים עדיין ברצועת עזה, אחרי שישראל הפרה את הסכם הפסקת האש והפקירה אותם פעם נוספת לגורלם.
הפזמון הזה חוזר, ומזמזמים אותו כל הדרך למטה. ביותר ממובן אחד. עושה זאת ראש הממשלה, שאינו מוכן להתראיין כדי להסביר לציבור מדוע הקבינט בראשותו הצביע בעד כיבוש עזה ללא יעד מדיני כלשהו, אבל מקפיד להטיל את האחריות על הדרג הצבאי לכל צרה שכן תבוא, בסרטון פתטי לעוקביו. עושה זאת גם דובר צה"ל בהופעה פתטית משלו, שמגיעה רק אחרי ביקורת של עיתונאים על היעלמותו וחוסר הנכונות שלו לבאר למה צה"ל מתכוון לשלוח המוני חיילים למלחמת שווא. על שר הביטחון אין מה לדבר, וממילא אין גם ציפיות.
בזמן שהשקר הזה מקודם בידי הדרג המדיני והצבאי כאחד, לפחות באופן רשמי, את האמת כולנו יודעים ומדקלמים כבר מתוך שינה: אין גם וגם. הלחימה מסכנת את חיי החטופים, ותביא בסבירות גבוהה להחמרה במצבם אם לא למותם. משמעות התכנית שפירטו סמוטריץ' ונתניהו, וכוללת כיבוש של הרצועה ללא נסיגות גם בעסקה, היא שלא יהיו עסקאות ולא יהיו חטופים. רוב מוחלט בציבור תומך בהשבת החטופים בדרך האפשרית היחידה - עסקה שמסיימת את המלחמה. אנשים שמדמיינים "הכרעה של חמאס" בלי לקבל שום אלטרנטיבה משקרים לנו או לעצמם. כל זה ברור לכולם, ובכל זאת הפזמון מתנגן.
אבל בעידן שבו למילים אין שום משמעות, אפשר להבחין בהבדל בטון. פתאום משהו מזייף. כל מה שצריך לעשות זה להקשיב לאינטונציה של הכתבים הצבאיים ולהבין שאפילו הם כבר לא מאמינים לתעלול המילולי הזה. הכול נמצא שם, בפתיחת הכתבה של אור הלר בחדשות 13, שבעייפות רבה נותן את הדיווח. "מבצע מרכבות גדעון - כך מגדירים בקבינט הלילה את המבצע שנועד להכריע את החמאס, להכניע את החמאס ולהביא לשחרור החטופים", הוא אומר, כשאת תשע המילים האחרונות הוא זורק לאוויר בייאוש ובחוסר חשק מופגן, כמי שברור לו שזה בולשיט אחד גדול. בכאן 11 מצטט איתי בלומנטל בלאות מקור ביטחוני שאומר שכל התכניות למבצע תוכננו כדי לא לוודא שלא מסכנים את שלומם של החטופים. הוא אומר את זה ומרים גבה, ומוסיף "אנחנו נחכה לראות מה קורה בפועל", כמי שיודע שהסיכוי לאסון הרבה יותר גבוה.
הדיון על כל זה במהדורות שטחי ומהוסס, ענייני-לכאורה, וממילא נדחק אצל כולם אל אחרי הדיווחים על תקיפת חיל האוויר בתימן שתוזמנה לשמונה בערב, כאילו לא מדובר פה באירוע דרמטי הרבה יותר. משפחות החטופים זועמות על המבצע, אבל חוץ מסינק קטן של עינב צנגאוקר לא מקבלות פתחון פה (החריג הוא כאן 11, היחיד שהעז להשמיע את הקול הזה ולהדגיש במהדורה את המחיר ובאופן נרחב).
החטופים הרבים שנהרגו בסיבובים הקודמים נשארים מחוץ לשיחה, כמו גם המשמעויות המוסריות כבדות המשקל של אותה תכנית יומרנית. מדברים על המחיר הכלכלי, הלגיטימציה הבינלאומית, הטיסות, היקף הכוחות - לא על החורבן שכיבוש עזה והתבוססות בה ימיטו על החברה הישראלית, על המשפחות שייקרעו, על הלומי הקרב הבאים, על משמעות השיטוח והדחיקה של אוכלוסייה אזרחית מצד לצד להם ולנו. זאת הנורמליזציה במובן העמוק של המילה - רידוד המשמעות לפרטים טכניים, תיאורים פוליטיים וציטוטי צדדים שמתווכחים, מבלי לקרוא לטירוף בשמו. ובינתיים, כדי להעצים את הנרמול ולהרדים את הציבור, כל מיני דרגים טרחו לטפטף לכתבים השונים "הערכה" אנונימית שבעצם יש אופטימיות שכל הדבר הזה מקרב עסקה. אם יתברר אחרת, זה עלול להיות כבר מאוחר מדי.
הקטסטרופה לא תיעצר אם כלי התקשורת לא ירימו דגל שחור מול התפתחויות אסוניות. להיאנח בשידור מול הסיסמאות הנבובות זה לא מספיק. צריך גם לומר: עד כאן.