כשמכשפת הנהר תבעה את נחלתה: קראו פרק ראשון מתוך "שם פרפרים עפים"

25 במרס, 2002

דָווינָה היקרה מאוד,
שמעתי זה עתה מד"ר הולמבֶּרג שההשתלות האחרונות היו מוצלחות ובקרוב תהיי חזקה מספיק לשוב הביתה. הכנתי כבר צנצנת של קרם קלנדולה, והקולונל יביא לך אותה כשתגיעי לבית החולים במנצ'סטר.
מה לא הייתי נותנת בשביל להיות לצדך או להחליף את הגוף הזקן והבלוי הזה בגופך הצעיר ולהרחיק ממך את הכאב. במקום זאת, מכיוון שאני כל כך מעשית, אתן לך את מה שאני יכולה לתת ביחד עם מה שיש לך כבר... את לבי.
ברגעים שנותרו לי, הגיע הזמן להסביר את האמת על האופן שבו נהפכנו למשפחה. מה שתבחרי לעשות בזה תלוי רק בך.
לפעמים אני תוהה עד כמה את זוכרת. היית בת שש כשנפגשנו, בגיל של הבת שלך, רוז. יש אנשים שזוכרים דברים שקרו להם בגיל שנתיים, ואת היית תמיד מפותחת לגילך, אז אני מתארת לעצמי שאת מכירה חלק מהסיפור. אבל נקודת מבט של ילדים היא גם קצרת ראות, העולם נראה מבעד לפריזמה של פרטים שיוצרים את הפקעת הרכה של חייהם. את במיוחד היית כזאת. היית אמנית כמו אמך, תמיד סקרנית מאוד וערנית, קולטת דפוסים ואדוות, מבחינה בצלקות בפרחים ובעורקים ובאבנים, מהירה לזהות צורת פנים בענן.
לא מפתיע שהפעם הראשונה שראיתי אותך היתה רק הבלחה של צבע. כחול. תכלת. תמיד שאלת אותי למה זה הצבע החביב עלי ביותר. חשבת שזה בגלל האופן שבו הוא מתגלגל על הלשון כמו פה מלא בגולות. הסיבה האמיתית היא שהצבע הזה היה נוכח ברגע שמצאתי אותך, מעיל הצמר שלך היה כל כך בהיר, עד שהוא נראה לא טבעי על הרקע הירוק הביצתי של הגדה. גם אמא שלך היתה שם. גבוהה ודקיקה עם מסך של שיער שחור. גם היא לא היתה שייכת לשממה. שכבתן על גדת הנהר, מסתתרות בעשב, מביטות ברוח שעל פני המים או שאולי התבוננתן בדגיגים שהתרוצצו בין הצללים. אמך מילאה דלי במים. היא הרימה את מבטה, ראתה את הסירה, אחזה בידך ואת ברחת, והמעיל הכחול שלך הציץ בין העצים.
המבט המהיר ההוא חולף לעתים קרובות במוחי, המקריות שבה פניתי בעיקול בדיוק ברגע שאת ואמא שלך שאבתן מים. אם כי כשאני חושבת על כך, אני בטוחה שלא היתה כאן שום מקריות אלא השגחה, יד אלוהים שהתערבה במהלך הגורל. אחרת איך את מסבירה את מה שקרה אחר כך, את הגורלות שלנו שנשזרו זה בזה?
אף על פי שראיתי אותך פחות משנייה, ידעתי מיד מי את. הייתי צריכה להיות אישה שחיה במערה בשביל לא לדעת. אביך הופיע בחדשות מזה חודשים, התחנן בפני הציבור שיעזרו לו למצוא את אשתו ואת בתו הנעדרות.
את זוכרת את זה? את שמך האמיתי, רֵבֶּקָה ג'קלין דוּפּרי? או את שמה של אמך, וָלֶנטינָה? את זוכרת שנולדת למשפחה עשירה, או שאביך, סטנלי דופרי, היה... הוא... אחד האנשים העשירים במדינה?
אם תלכי לספרייה, תמצאי הרבה כתבות על פרשת היעלמותך, איך נעלמת מחוץ לחנות הכולבו בפאלם ביץ', ושהיו שקיות של קניות במושב האחורי של המכונית של אמך עם כמה שמלות היריון חדשות. עד היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, הסיפור שלך הוא אחת התעלומות הלא פתורות הגדולות של התקופה המודרנית. מסתובבות כל מיני תיאוריות לגבי מה שקרה, ובמשך השנים עשרות מתחזות טענו שהן את או אמא שלך. אז בחזרה לסיפור של פגישתנו ואיך נעשית בתי.
הסיבה שבאותו יום הרחקתי כל כך צפונה היתה כי הייתי זקוקה לעוד מורן שסוע עלים, שכפי שאת יודעת, צומח במקומות גבוהים. ואף על פי שכמעט הגעתי לשם, המחשבה הראשונה שהיתה לי כשראיתי אותך היתה להסתובב לאחור. הפרס שהציע אביך היה משמעותי, וכולם חיפשו אותך. אבל מכיוון שהייתי כבר קרובה כל כך, החלטתי להמשיך הלאה.

אספתי את קליפת השיח והתחלתי לחזור, תוהה כל הזמן איך הגעת אל האזור המיוער. כשחלפתי על פני המקום שבו את ואמך הייתן, עלתה במוחי מחשבה. כפי שאני נוהגת לומר, שינוי בנקודת המבט משנה לעתים קרובות את הדעה. וזה בדיוק מה שקרה.
ילדים, כפי שאת יודעת היטב, אינם מסוגלים לרמות ממש עד גיל שמונה בערך. הם יכולים לשקר, והם עושים זאת לעתים קרובות, אבל אם הם אינם סוציופתים, ורובם אינם, הם לא יהיו מסוגלים למניפולציה מורכבת. ומה שהבנתי כשחלפתי על פני החוף שבו ראיתי אותך היה, שבאותו מבט חולף ראשון, היתה אמת. אמא שלך אחזה בידך, אבל את היית זאת שמשכה אותה לעבר היער, כשעינייך פעורות בבהלה, פוחדת להיראות.
אז החלטתי. קודם אפגוש אותך, ואז אחליט. הכנתי סלסילה עם לחם, ריבה ותה והשארתי אותה בקצה השביל ביחד עם פתק שבו הצגתי את עצמי והסברתי שאני גרה בבית שבמורד הנהר. חתמתי עליו "רוזלינדה, הידועה בכינוי מכשפת הנהר מפני שאני מיילדת והרבליסטית".
למחרת היה פתק מתחת לשטיח הכניסה שלי שבו הודו לי על הסלסילה והזמינו אותי לתה. הייתי המומה. אבל כפי שעמדתי לגלות, אמא שלך היתה מלאת הפתעות.
לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שאמרת כשראית אותי. הדלת נפתחה, ואת עמדת שם, שיער שחור כדיו כמו של אמך ועיניים גדולות להפליא בצבע של כוסברה (הצבע השני החביב עלי, כפי שאת יודעת). הטית את ראשך, בחנת אותי מלמעלה למטה ואמרת, באכזבה גדולה, "את לא נראית כמו מכשפה."
צחקתי, ואת לא אהבת את זה כלל וכלל. אז שיניתי את ההבעה ואמרתי, "ואיך את חושבת שמכשפה צריכה להיראות?"
"מכשפה טובה היא יפה מאוד ויש לה שמלה כסופה מנצנצת עם כנפיים, ומכשפה רעה היא ירוקה ויש לה קופים."
נאלצתי להתאמץ מאוד כדי לא לצחוק שוב, מפני שהיה ברור שאת מנסה לנהל שיחה רצינית.
"טוב, אני מכשפת נהר," אמרתי, "לא מכשפה מעוּץ, לכן הכישוף שלי מוגבל. בלי כנפיים ובלי קופים ורק כמה טריקים קטנים שעוזרים להביא תינוקות לעולם ועוזרים לאנשים להרגיש טוב יותר."
ואז הופיעה אמא שלך, מחייכת בחמימות והרבה יותר יפה מאשר בתצלומים שלה. היא הציגה אתכן בשמות האמיתיים שלכן, ולנטינה ורבקה, אבל, לאחר ההיכרות, היא קראה לך בשם "מי סיֵילו" שפירושו בספרדית "שמים שלי".
באותו אחר צהריים אכלנו מרק עם קרקרים ושיחקנו קלפים וצחקנו. אמא שלך היתה מאוד מצחיקה, והיא יכלה להמציא סיפור לכל דבר. נמנענו מלדבר על דברים רציניים, ועזבתי בהרגשה שעשיתי את הדבר הנכון כששמרתי את הסוד שלכן.
כעבור יומיים חזרתי עם כמה משחקים, תצרפים וספרים. אמא שלך היתה אסירת תודה על הספרים. היא היתה קוראת נלהבת ומתברר שאת ירשת את זה ממנה.
את ואני הרכבנו את התצרפים. את זוכרת את זה? שישבנו ליד השולחן ועבדנו עליהם?
במשך כל אותו הסתיו זאת היתה השגרה שלנו. כמה פעמים בשבוע בילינו ביחד בשעות אחר הצהריים. התוכנית של אמך היתה לחזור הביתה, למולדתה ספרד, לאחר שתלד את התינוק ולהתחיל שם בחיים חדשים. אף פעם לא דיברנו על הסיבה לבריחתכן, אבל לפי הרעד בקולך ידעתי שאתן בורחות ממשהו ממש נורא.
גם הבנתי שהקולונל הוא זה שעזר לכן. לא הכרתי אותו אז. ראיתי אותו כמה פעמים במהלך השנים, אבל מעולם לא ניהלנו שיחה מעבר לברכת שלום. הוא שירת עם אבא של אמך בקוריאה, והיתה ביניהם קרבה כמו בין אחים, עד שסבא שלך נהרג. התוכנית היתה שהוא יחזור חודש לפני שהתינוק היה אמור להיוולד, כך שיהיה נוכח בלידה ואז יוכל לעזור לך להגיע לספרד.
כמובן, הכול הידרדר לפני כן.
זה היה יום רביעי. אני זוכרת, מפני שבימי רביעי ערכתי ביקורי בית. אבל באותו יום לא ביקרתי אף אחד. סופת שלג מוטטה את קווי החשמל וחסמה את רוב הכבישים. דאגתי לך ולאמא שלך. העצים והפרופן היו בצריף, ואמא שלך היתה כמעט בסוף החודש השביעי ולא יכלה לסחוב בולי עץ ומכלים בשלג.
הנהר היה סוער מדי לשיט בסירה, אז נעלתי את נעלי השלג שלי ויצאתי עם חבילה. השלג הכבד ירד מכל הכיוונים וכמה פעמים כמעט חזרתי, אבל מה שגרם לי להמשיך היה אַת, כמובן. אפילו אז, הלב שלי היה איתך.
כשהגעתי לקרחת היער וראיתי את החלונות זוהרים, כמעט התמוטטתי מרוב הקלה. הסרתי את נעלי השלג ונכנסתי ואז הבנתי שהיה מוקדם מדי לשמוח. את היית על הרצפה ליד אמך, ששכבה על הספה. באוויר עמד ריח חריף של דם ומתחתיה היה כתם חום־אדמדם.
כשראית אותי, בכית, "אמא, המכשפה כאן. היא תרפא אותך."
ייחלתי בכל לבי שיהיו לי הכוחות, אבל אפילו המכשפה החזקה ביותר מכירה במגבלות הכישוף שלה. השפתיים של אמך היו כחולות, והבנתי מה קרה. ככל הנראה כשסחבה את העצים או את מכל הפרופן, השליה התנתקה מדופן הרחם ורעלים חדרו לגופה.
התקרבתי ועיניה נפקחו לכדי סדק. "באת," היא אמרה, המילים נשמעו בקושי.
הנהנתי וכרעתי ברך לצדה.
"את תטפלי בה?"
הנהנתי, מבלי לחשוב, הרגע היה נורא ויקר מכדי לומר כל דבר אחר. וכאילו רק לכך היא המתינה, עיניה נעצמו, והיא מתה.
כשהסערה נפסקה, קברתי אותה בנהר ואז לקחתי אותך הביתה. שנה לאחר מכן, הצגתי אותך כבתי המאומצת. זייפתי תעודת לידה עם תאריך לידה שביגר אותך בשנה ובחרתי בשם דווינה, שמשמעותו אהובה. גבהת בשלושים סנטימטר, רוב שיני החלב שלך נשרו, והיית דומה רק במעט לנסיכה היקרה שנעלמה כמעט לפני שנתיים.
אף פעם לא שוחחנו על חייך הקודמים. הרגשתי שאת עושה זאת במכוון, אז מעולם לא לחצתי. אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון. השנים הראשונות ההן היו מלאות ניחושים.
זה ארך זמן־מה, אבל הימים נהפכו לחודשים, התחילו להיות יותר רגעים שמחים מאשר עצובים, ובסופו של דבר היו לנו חיים. ביום שקראת לי "אמא" חשבתי שהלב שלי יתנפץ לרסיסים.
ועכשיו, ברגע הגרוע מכול, הגוף שלי בוגד בי. הלוואי שיכולתי לשכנע את עצמי להמשיך, אבל כפי שאת יודעת טוב יותר מרוב בני האדם, איננו בוחרים כמה זמן ננדוד על פני האדמה. כשתגיעי למנצ'סטר, הקולונל יחכה לך. לעתים קרובות הוא אמר שאת המשפחה שלו יותר מאשר ילדיו, וזה מנחם אותי מאוד לדעת שהוא יהיה שם לצדך. אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה. איבדת כל כך הרבה. אבל עם הזמן, אפילו הכאב הנורא ביותר חולף, ועדיין יש לך הרבה מאוד מה לתת.
אני משאירה לך מעט מלבד ידע הריפוי שלי ואת אהבתי. מקווה שזה מספיק.
את היית החסד הגדול ביותר שלי, והיה זה כבוד להיות אמך השנייה.
שלך תמיד,
אמא

8 ביוני, 2024

הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא שהצבע שעל הבית נסדק ומתקלף. רשפים עצבניים לא פרופורציונליים לאי־הנוחות, אבל נדמה שכאלה הם פני הדברים בימים אלה — עצבים מרוטים נמרטים עוד יותר והניצוץ הקטן ביותר גורם להתפוצצות.
יש לי "כלים" עכשיו שאמורים לעזור: לספור את הנשימות, לשיר לעצמי, או לשתות מים לפני שאני אומרת או עושה משהו שאתחרט עליו. ואני מנסה, אבל לפעמים יש לי תחושה כאילו אני מנסה לעצור צונאמי על ידי לגימת בקבוק מים מינרליים. הכעס גואה כל כך מהר ונהפך לזעם עוצמתי שקשה לבלום אותו.
כרגע, אני מנסה שאיפות אטיות דרך האף ונשיפות דרך הפה.
צבע חדש זה לא כזה עניין גדול. ידעתי שיהיו שיפוצים לפני שנוכל למכור את הבית. מהסיבה הזאת אנחנו כאן. כן, היה נחמד לדעת את זה קודם כדי שאוכל להתכונן, אבל זה לא סוף העולם. תשאפי, תנשפי.
"זהו זה?" שואלת פֶּן בהתרגשות.
אני מסתכלת במראה הפנימית ורואה את פניה העליזות — את הנמשים הקרובים זה לזה ואת העיניים הירוקות־חומות של ליאו — וכמעט מחייכת לפני שהלב שלי נסגר חזק כמו אגרוף. אחת, לא שתיים. חצי, לא שלם.
אני ממצמצת ומסיטה את המבט. מבעד לשמשה אני מתמקדת בכוח במשימה שלפני. לחנות. להיכנס לבית. קדימה, לא אחורה.
למרות המאמצים, מוחי בוגד בי. פן ובִּי. בִּי ופן. מאז שנולדו ועד לפני שישה שבועות. פנלופי ופיבּי — שמות שליאו ואני בחרנו בחוכמה כשגילינו שיש לנו תאומות. שתי נשים חכמות מהמיתולוגיה היוונית. טרחה כפולה והנאה כפולה. דבורת הדבש ופֶּני המזל שלנו, אף על פי שאנחנו כבר לא מכנים כך את פן.
"וואו, זה גדול יותר ממה שחשבתי," אומרת האנה לצדי.
אני מביטה שוב בבית ומנסה לראות אותו דרך עיניהן. אני מניחה שהוא די גדול — ארכיטקטורה קולוניאלית קלאסית, שתי קומות עם עמודים עגולים ומרפסת מסביב.
"יש אסם!" אומרת פן. "יש שם סוסים?"
היו פעם. כשהייתי ילדה, לסבא שלי היתה סוסה חמודה בשם קָרינה וסוס פוני רגזן בשם גאס. זה מוזר, הדברים שאת זוכרת ואלה שלא.
בּי יכלה לדקלם את האלף־בית לאחור ב־8.3 שניות, אבל אני, גם אם החיים שלי יהיו תלויים בכך, לא מסוגלת לזכור מה היה הצבע החביב עליה ביותר. אני חושבת שאדום. אבל ייתכן שזה הצבע האהוב על פן. ירוק? זה היה ירוק? אזמרגד. מאיפה צצה פתאום המילה המוזרה הזאת?
"אמא?" אומרת פן, קוטעת את הסחרור שלי וגורמת לי להבין שעדיין לא עניתי.
"לא, מתוקה שלי, אין סוסים."
אני עוצרת את המכונית ליד המרפסת הקדמית ופן קופצת החוצה. אני עוקבת אחריה כשהיא רצה לעבר האסם ומבינה שזה מפני שהיא הבחינה בפרפר, האובססיה החדשה, האחרונה שלה. הוא מתעופף לעבר העצים והיא רודפת אחריו, זרועות ורגליים דקיקות מתעופפות באוויר, והמחנק בגרוני גובר כשאני נאבקת במזרקה הנובעת שבעיני.
"ללכת אחריה?" שואלת האנה בקול מודאג.
אני מתחילה לנענע בראשי לשלילה אבל מפסיקה. לפני שישה שבועות התשובה שלי היתה נחרצת. הייתי צעירה בהרבה מגיל שמונה כשרצתי כל הזמן בין עצי הלִבנה — אחותי, בני הדודים שלי ואני שיחקנו בתופסת, במחבואים, במחניים, או בכל משחק אחר שעלה בדעתנו. זה לא מסוכן. העצים דקיקים והקרקע שטוחה ברובה. היא עשויה להיתקל בסנאי או בארנב, והכי גרוע, במעט קיסוס רעיל.
אבל שום דבר כבר אינו כפי שהיה.
אני מביטה בגבה של חולצת הפסים של פן כשהיא מדלגת לעבר השביל ומשלימה את התנועה בראשי. לא. אני לא אתן ליום הזה להשתלט על יותר.
"תישארי על השביל!" אני צועקת אחריה ויוצאת מהמכונית.
היא זוקפת אגודל וממשיכה בדרכה.
האנה ואני מעלות את החפצים שלנו במדרגות, ואני פותחת את מנעול הדלת.
האנה נכנסת ראשונה. "וואו!" היא אומרת.
אני מהנהנת ולרגע חולקת איתה את ההתלהבות, ומרגישה כאילו עברתי פורטל זמן והגעתי בחזרה אל נעורי. המקום נשמר בדיוק כפי שהיה בפעם האחרונה שהייתי כאן, כמעט לפני שלושים שנה. הייתי בת ארבע־עשרה, צעירה בשנה מהאנה כעת. קשה להאמין כמה הרבה זמן חלף, תעתוע של הזיכרון מאפשר לעוות דקות ושנים למה שנראה כמו שניות וימים.
השרתים עשו עבודה נהדרת. האוויר מדיף ריח לימון ואורן של חומר הברקה, וכל המשטחים מבהיקים. על השולחן בכניסה עומד אגרטל עם פרחי בר, הווילונות נתלו מחדש והכריות של הספה הוצאו החוצה כפי שביקשתי. אני שואפת עמוק, חושבת איך המקום הדיף פעם גם ריח של טבק ובייקון. אבל סבא שלי מת לפני זמן רב מכדי שהריחות המנחמים האלה יישארו.
האנה נודדת אל הסלון, חלל גדול עם שני אזורי ישיבה ושולחן משחקים. גולת הכותרת היא אח גדולה מאבן ומשני צדדיה מדפי ספרים עמוסים בקלאסיקות ספרותיות יחד עם ספרים עבי כרס על פילוסופיה, דיג ומלחמה.
"אין טלוויזיה?" שואלת האנה.
חיוך מדגדג את שפתי ואני מנמיכה את קולי לטנור העדין של סבי ואומרת, "הטלוויזיה מרקיבה את השכל והופכת את המוח לגבינה עד שהאדם לא יכול לחשוב אלא רק לראות."
"סבא שלך אמר את זה?"
"הוא שאל את הרעיון מרואלד דאל, אבל כן, הוא נהג להגיד את זה." אני מחייכת כשאני נזכרת. "ואם הוגשה לנו פעם גבינה לארוחת צהריים או כארוחה קלה, הוא היה מצביע עליה ואומר 'טלוויזיה' כדי להדגיש את הרעיון."
האנה מחזירה לי חיוך. "שאני אתחיל לקרוא לברנדון ראש גבינה?"
"אולי."
ואני חושבת לעצמי שכולנו נעשינו קצת ראשי גבינה לאחרונה, ששתנו... חמשתנו... קשורים למכשירים האלקטרוניים שלנו ואני תוהה מה סבא שלי היה חושב על העולם המֶגָמֵפוּקסָל החדש הזה.
הוא היה שונא אותו והוא היה מתגאה בכך שצדק בסופו של דבר. לסבי היו דעות מוצקות, חלקן מטרידות, אבל בדרך כלל הן התבררו כנכונות. זמן רב לפני שהדברים האלה היו קיימים, הוא ניבא את הטלפונים הסלולריים, את המחשבים הניידים, את שינוי האקלים ואת שקיעתם של הערכים הנוצריים השמרניים — הוא האמין שהם כולם קריקטורות שממתינות באופק וישנו את האנושות לרעה.
אמא שלי, ילדת פרחים שהתבגרה בשנות השישים והשתתפה בצעדות למען זכויות נשים והומוסקסואלים, היתה הראשונה שניתקה את הקשר. הדודים שלי עשו זאת מיד אחריה, והקיצים המשפחתיים האידיליים שלנו הגיעו לקצם.
לאחר מכן, הקשר היחיד שהיה לי עם סבא היה כרטיסי הברכה בימי ההולדת שלי עם הצ'קים הנדיבים בתוכם. אני מתחרטת עכשיו שלא שמרתי על קשר. היינו קרובים. "התגלמות הדו־פרצופיות" היה ביטוי חביב עליו. בגללו הלכתי לייל ובגללו למדתי כלכלה. הוא זה שלימד אותי לשרוק עם שתי אצבעות, לבצע עשרה קשרים שונים, ללחוץ יד כראוי ולרכוב הן על סוס והן על אופניים, ובגללו מעולם לא התנצלתי אלא אם התכוונתי לכך.
כן, לא היו לי אותן דעות כמו שלו אבל אני מצטערת שלא הצלחתי לראות את המכנה המשותף שהיה חשוב בהרבה מההבדלים בינינו. אם הייתי שומרת על קשר, ייתכן שאפילו הייתי יכולה לשכנע אותו לראות את הדברים באופן שונה, כפי שהילדים שלי לעתים קרובות מציגים בפני דברים מתקדמים יותר מאלה שאני רגילה אליהם.
"שנכניס פנימה את השאר או נחכה לאבא?" שואלת האנה.
אני פונה ורואה שהיא ממצמצת אל מול האור שחודר מבעד לחלונות הגבוהים. מאז שהאנה קיבלה את המחזור, לפני מעט יותר משנתיים, היא מתייסרת ממיגרנות מתישות, ואור חזק מחמיר את זה.
"למה שלא תעלי ותנוחי," אני אומרת. "הבנים יכולים להכניס את היתר פנימה כשהם יגיעו." אני מגלגלת עיניים. "מתי שזה לא יהיה."
"אמא, תפסיקי. את יודעת שאבא אוהב את המכונית שלו."
"זה מגוחך."
"זה למען הסביבה."
"הוא צריך לטעון מחדש כל מאה ועשרה קילומטר!"
"מה אכפת לך? את לא זאת שצריכה לעשות את זה."
"מפני שזה מגוחך. אנחנו נהגנו לכאן ולא היינו צריכות לעצור אפילו פעם אחת."
"כל אחד עושה מה שנכון לו," אומרת האנה ומושכת בכתפיה.
היא ילדה נוחה, זורמת. כל כך לא דומה לי, שאם לא היו לנו אותו שיער זהוב ואותן עיניים כחולות, הייתי תוהה אם לא הבאנו את הילדה הלא נכונה מבית החולים.
"כן, אני מקווה שהם יגיעו לכאן לפני סוף הקיץ," אני אומרת, נהנית מההתלוצצות שנעשתה כל כך נדירה בימים אלה.
היא כמעט מחייכת אבל מתכווצת במקום, מה שגורם לי להרגיש נורא. נדמה שזהו עיקרון בסיסי בהורות, להיות מסוגלת לסלק את הכאב של ילדתך. אבל לא משנה לכמה רופאים לקחתי אותה, שום דבר לא עזר.
היא מדשדשת במעלה המדרגות. אני עוקבת אחריה במבט ואז צונחת על הספה ומביטה מבעד לחלון. אני חושבת ללכת למצוא את פן כדי שנוכל לסייר. אוכל להראות לה את מקומות המחבוא האהובים עלי ונוכל לקטוף גרגירי יער או לחפש קִנים. נוכל ללכת אל הנהר לראות אם הערבה הענקית עדיין שם, ואחר כך לטפס אל ענף מעל המים ולחרוט את ראשי התיבות של שמה ליד אלה של אחותי ושלי.
אבל אני כל כך עייפה.
אני משעינה את ראשי לאחור, עוצמת את עיני ונושמת. פנימה, החוצה, פנימה, החוצה. נשימה אחת בכל פעם. כל נשימה נושאת אותי עוד סנטימטר קדימה, עד אשר, אני מקווה, בסוף הקיץ, נמצא את עצמנו במקום חדש.

הפרפר נכנס ויוצא מהגזעים הלבנים הדקיקים ואני קופצת מנקודה לנקודה של אור רוקד הממצמץ מבעד לעלים שמעלי.
ראיתי אותו לפני שהמכונית נעצרה, רפרוף של כחול ליד האסם, והלב שלי קפץ. כשאמא אמרה שנבלה את הקיץ בניו המפשייר, חששתי שבּי לא תדע לאן נסענו. אבל הנה היא שם, מחכה.
היא נוחתת על גבעול של שיח עם פרחים עגולים בצבע סגול־ורדרד ואני מתקרבת קצת, מקווה לראות את הכנפיים. אם יש עליהן פסים שחורים ונקודות כתומות, היא סגול מנוקד־אדום, אבל אם יש פס לבן עם נקודות כהות, אז זהו פרפר אדמירל לבן, שעוד לא ראיתי אף פעם.
אני במרחק של מטר כשהיא ממריאה שוב. אני ממהרת אחריה, שואלת את עצמי אם מה שראיתי במבט חטוף היה באמת פס לבן או שזאת היתה רק משאלת לב שלי. למדתי שאם מבקשים משאלה מספיק חזק, לפעמים היא מתגשמת.

המיגרנה שלי מתגברת מאוד, העין השמאלית פועמת כמו לב מאחורי העפעף, והבטן מתהפכת. אני שונאת את המיגרנות שתוקפות פתאום. רק לפני כמה רגעים התרשמתי מהבית, הייתי נרגשת לשמוע עוד על אודות סבא־רבא שלי ועל הקיצים שאמא בילתה כאן כשהיתה ילדה. התענגתי על החיוך שלה כשדיברה עליו. השמחה שלה כל כך נדירה בימים אלה.
אבל אז, בום! הבוהק מבעד לחלונות השתקף מהרצפה וניתז אל המוח שלי כמו קליע, ולא יכולתי לעשות דבר מלבד להישאר לעמוד במקומי.
אני מדדה אל חדר השינה הראשון שאני רואה, סוגרת את הווילונות ונופלת על המיטה, והזרוע מכסה את העיניים. דמעות נקוות בעיני ואני מנסה להילחם בהן. אני לא רוצה לרחם על עצמי. אבל זה בלתי אפשרי. כאבי הראש הטיפשיים האלה תוקפים אותי עכשיו כמעט מדי יום, והם הורסים לי את החיים. מחצית מהקיום שלי אני מבלה מכורבלת בחושך מנסה לא לזוז כדי שהמוח שלי לא יתפוצץ.
אמא שלי לקחה אותי למיליון רופאים וכולם אמרו את אותו הדבר: מכיוון שאני "עדיין מתפתחת" הם לא רוצים לתת מרשם למשהו שעלולות להיות לו תופעות לוואי ארוכות טווח. אז כל אחד מהם הציע את אותו קומץ תרופות שברובן הן חסרות תועלת — אלקטרוליטים, אדוויל, מדיטציה, פעילות גופנית — חוץ מאחד שנתן לי כדורים שגרמו לי להיות כל כך עייפה, עד שהחלטתי שמוטב לחיות עם כאבי הראש.
כשהדמעות מתחילות לזלוג, אני מכסה את העיניים בזרוע האחרת. קיוויתי שהיציאה מקונטיקט תעזור, שהאוויר של ניו המפשייר ירפא אותי בדרך פלא. אבל אני לא נערה מהסוג הזה, נערה שקורים לה נסים. אני פשוטה כמו גשם וצוחקת כמו חמור, ועכשיו יש לי גם כאבי ראש כרוניים שבגללם אני צריכה לשכב במיטה עם הזרועות על הפנים באמצע יום קיץ יפהפה, בדיוק כמו עלמה במצוקה, אבל כזאת שאין אף נסיך שירצה בה.

"שם פרפרים עפים" / סוזן רדפרן. מאנגלית: רחל פן. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים. 312 עמודים.