פרק 1
נתן
בשביל רִבְקָה הוא חזר מאמריקה. במשך ארבע שנים חשב כל יום על הבחורה הזו, כך סיפר, עד שלבסוף קנה כרטיס אונייה בחזרה לפולין. הוא לא סיפר שחזר בלי פרוטה, ואפילו בשביל הכרטיס נאלץ ללוות כסף מאחיו הגדול. אבל עדיין אהב לשבץ בשיחה מילים אמריקאיות, שאיש מבני משפחתו לא הבין.
מאמריקה הביא חגורת עור עם אבזם פליז. מתנת פרידה מאחיו לחזרתו לפולין. הם התחבקו על הרציף הניו־יורקי ולא התראו יותר לעולם. על־פי שחיקת החורים בחגורה במהלך השנים ניתן היה לעקוב אחרי השינויים בגזרתו של נתן. הוא עצמו לא האמין כמה דק גזרה היה פעם.
בדומה לאביו ולסבו, היה לו מראה של מתאגרף. מתאגרף זקן. כתפיים רחבות, צוואר שבקושי נראה לעין וחזה בולט, כמו של תרנגול. גאה היה על שקראו לו בעיר "בוס".
משנשאל ברחוב מה נשמע, נהג לענות: "הכול בסדר, אבל לא חסר תקווה". נגע בידו במגבעתו והמשיך הלאה.
מדי מספר חודשים הגיע מכתב מניו יורק. בֵּן כתב שלצערו הוא חייב בינתיים לדחות את ביקורו בטַרְנוּב. הוא לא יכול לעזוב עכשיו את החנות שלו למכשירי כתיבה. שנת הלימודים מתחילה ויש יותר מדי הזמנות. הוא חייב לפטר את העובדת הרמאית ועדיין לא מצא במקומה אחרת שראויה לאמון. עוד מעט חג המולד הנוצרי, תקופת המַּתָנות, ולא רק יהודים קונים אצלנו! אשתו חלתה שוב.
מתחיל משבר כלכלי, אם יעזוב את החנות עכשיו לא יהיה לו בשביל מה לשוב לאמריקה. אבל הוא מתגעגע ומתכנן להגיע בשנה הבאה. הוא מצפה בקוצר רוח להכיר את רבקה, את בניהם ואת בנותיהם.
אתם ההורים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אז תקנו בשמי.
את דפי המכתב, הכתוב על נייר מכתבים רשמי, (BEN STRAMER
GENERAL MERCHANDISE, 33 Grand St., NY) נהג לקפל לשלושה חלקים ולהטמין ביניהם שטרות ירוקים. נוסף על כך, עטף אותם בנייר סופג סגול, כדי שלא יתגלה מה יש בפנים. נייר הספיגה צבע תמיד את השטרות, שאחרי הוצאתם מן המעטפה היו בצבע ירוק־סגול, ורבקה נאלצה לשטוף אותם בעדינות ואחר כך לייבשם מעל התנור במטבח. לילדים הוא נתן רק את הבולים האמריקאיים שעל המעטפה.
את הדולרים חסך.
"אני כל הזמן עובד, אז אין לי זמן להרוויח", הסביר לאשתו.
והמתין. המתין, המתין, המתין. שתזדמן עסקה טובה. עסקה שתשנה את חייה של משפחת שׂטְרַמֶר, שתישא אותם מדירת החדר עם המטבח הקטן בקומת הקרקע, בקצהו של רחוב גּוֹלדְהַמֶר, תעלה אותם גבוה מעלה, ותצניח אותם רק בקומות העליונות של בתי הדירות, העטורים בוויטראז'ים צבעוניים בחדרי המדרגות, ברובע פולני־יהודי אלגנטי, רצוי בקרבת תחנת החשמלית שבה טַרְנוּב התגאתה כל כך. באחת הדירות המרווחות והגבוהות, מרובות החדרים, בעלות שירותים וחדר אמבטיה עם מים זורמים, אור חשמל ומרפסת מלאה פרחים.
היה זמן קצר שבו נראה היה שזה יתגשם. הוא קנה די בזול קרון שלם של שָׁרָף "רוֹזיִן", שעליו נאמר לו כי הוא משמש כּנַּרִָים לשימון זיפי המיתרים. כיצד היה אמור לדעת שבטַרְנוּב הכַּנָּרִים מעטים כל כך? בסופו של דבר, הוא עצמו קנה כינור עם קשת, והורה לסָלֶק לנגן עליו. רבקה אמרה על סָלֶק שיש לו אצבעות יפות וארוכות. אף שמעולם לא היה בפילהרמונית או באופרה, בדמיונו כבר ראה שם את בנו בן השבע — על במות קְרָקוֹב ואפילו וינה. גם לרבקה הכי קל היה לדמיין את סָלקֶ בטוקסידו קטן, עם עניבת פרפר וערֵמת שערו המתולתל. בניגוד לאחים שלו, הוא לא אהב להילחם או להתלכלך.
"בשבילך", אמר נתן והגיש לו את הכלי. "כנר מפורסם במשפחה לא מזיק אף פעם, וידוע שהכרטיסים מניבים רווח טוב".
אבל גם מזה לא יצא שום דבר.
נכון, נתן שלח אותו כמה פעמים לשיעורי כינור אצל המורה הפולנייה. אבל האם סָלֶק בכלל הגיע לשם? הרי בכל פעם שבאו אורחים ונתן ביקש ממנו לתת "קונצרט קטן", סָלקֶ התחמק. עד שכעבור חצי שנה נתן הפסיק לבקש, וציווה עליו "להביא את הכינור מייד".
אחרי ההופעה, שתק.
רק אחרי שעזבו האורחים אמר, מנענע את ראשו על צווארו הבלתי־נראה:
"גּוֹד דֶּם אִיט!" ) )God damm it
אף אחד לא הבין, אז הוסיף:
"כסף זרוּק לפח".
באותו הערב, בפעם הראשונה, במקום להשתמש בחגורה השתמש בקשת הכינור. לפחות יהיה לזה שימוש! ואכן כך היה. הוא לא היה צריך להכות חזק, וסָלקֶ השמיע קולות הדומים לאלו שאך לפני רגע הפיק מהכינור שלו במהלך "הקונצרט הקטן". גם בעבודה, מאחורי הקופה בבית המטבחיים היהודי, המתין נתן לעסקת חייו. לכן קרה שבלהט המחשבות, התוכניות והחישובים הקפדנים של הרווחים העתידיים, טעה במתן העודף ללקוחות. "שִׁיט", אמר, אם היה חסר כסף בקופה בסוף היום.
אבל קרה גם שהיה יותר מדי כסף. אז לא אמר כלום, רק טמן בסתר את ההפרש בכיס מכנסיו.
"יש לי ילדים", חשב.
כשהרגע הזה של עסקת חייו היה סוף סוף מגיע, התחשק לו לרוץ מהעבודה הביתה. בדרך ערך קניות. בבית לא ישב אף לרגע. עזר לרבקה להכין את האוכל. במהלך ארוחת הערב תִּשְׁאֵל את הילדים על מה נשמע בבית הספר. אבל לא הייתה לו הסבלנות להקשיב.
"טוב, לפחות הוא שאל", חשבה רבקה. אחר כך ביקש ממנה לשבת ולנוח. בעצמו אסף את הצלחות, גלגל את שרוולי החולצה והדיח את הכלים בקערה.
רק אחרי שסיים והילדים כבר ישנו הוציא מרגל המתכת של המיטה צרור מגולגל של דולרים.
"יש לי הרגשה שהפעם זה יצליח, הפעם זהו זה".
רבקה לא אמרה כלום. אבל נתן ידע מה היא חושבת:
"למה בעסקה האחרונה לא עלה בדעתך לבדוק לפחות נר אחד כמו שצריך?"
הוא לא רצה לבזבז זמן, פחד שהסוחרים האחרים יקדימו אותו, שמישהו יציע מחיר גבוה יותר. אבל יותר מכול הוא פחד שהמוכר, שהגיע לכאן מִקּוֹלוֹמִייה הרחוקה, יבין כמה עולים הנרות בְטַרְנוּב, וייווכח שהוא מוכר את שלו כמעט בחינם. נתן היה צריך לפעול מהר. הזדמנות כזו לבטח לא תשוב. נרות הזולים פי ארבעה מאלו של בית החרושת היהודי המפורסם "פְשְׁצ'וּלקְָה" — "הדבורה", שמספק סחורה לכל הכנסיות בְטַרְנוּב! ואולי אפילו בקְרָקוֹב. כך שמע, אבל לא ידע אם זו אמת או מדובר בפרסומת סמויה. דרך אגב, שמע גם שהבעלים, מר שְׁפִּילמְַן, נותן כסף בסתר לסוציאליסטים. אבל זו יכלה להיות סתם הכפשה, המופצת על־ידי המתחרים של "פְשְׁצ'וּלקְָה".
נתן אפילו הרגיש לרגע כמו נוכל, בזמן התשלום. אולי צריך היה להוסיף עוד קצת כסף למוכר ביש המזל הזה מִקּוֹלוֹמִייה או לפחות להזמין אותו לארוחת צוהריים? אבל ההרגשה הזו מייד פינתה את מקומה לצער על שלמוכר אין יותר סחורה למכירה. אז אולי, בכל זאת, לא כדאי.
כך ענה נתן במחשבותיו על השאלה שלא נשאלה על־ידי רבקה.
הם ישבו זה מול זה ליד שולחן המטבח, המתנדנד מעט. הרצפה לא הייתה ישרה, ופיסת העץ מתחת לרגל השולחן כנראה נשמטה שוב. כהרגלו, ניסה נתן לדחוף אותה חזרה עם הנעל. לא הצליח,
התכופף, מצא את הפיסה והניח אותה במקומה. מחר בבוקר, כשיהיה אור, הוא ינקה אותה וידביק סוף סוף — החליט.
שניהם ידעו שאף אחד מההסברים שלו לא ישכנע אותה, ובגלל זה, כנראה, דיברו בלי מילים. או אולי פשוט לא רצו להעיר את הילדים? רק הסתכלו זה על זה. ובכל זאת נדמה היה לנתן לרגע שבעיניה הבהירות של רבקה לא משתקף הנר האחד שדולק עלהשולחן, אלא אלף הנרות שקנה בלי פתילים.
אז מה אם, כשהבחין בתרמית, רץ מייד לתחנת הרכבת ובכספו האחרון קנה כרטיס כניסה לרציף? הרכבת יצאה לְקוֹלוֹמִייה לפני זמן רב, יחד עם הסוחר המחזיק בדולרים של נתן, עדיין סגולים מעט. נתן עמד הרבה זמן בין האנשים על הרציף והשמיע שוב ושוב מילים אמריקאיות בלתי־מובנות לפני שהתוודה בפני רבקה
על מה שקרה. ובערב, למרות החלון הסגור, נשמע ברחוב גּוֹּלדְְהָמֶר בִּכְיים של ילדיו.
אחר כך נשכב במיטה ולא קם לעבודה במשך שבוע שלם. בבית המטבחיים אמרה רבקה, בדיוק כמו לילדים: "נתן חלה בדלקת קיבה".
"הפעם זה יהיה שונה", אמר מבטו עכשיו.
זה לא עשה רושם על רבקה כשעיניו האירו שוב, כמו בזמנים שבהם פגשה אותו לראשונה. לפעמים היא רק תהתה מאיפה זה מגיע, האנרגיה שלו, הבאה והולכת בגלים. פעם אחת אפילו שאלה אותו.
"הבאתי את זה מאמריקה", אמר.
ואז היא חשבה על הים, שעליו סיפר לה לאחר שובו לטַרְנוּב.
גם אותו טלטלו הגלים, גאות ושפל. לעיתים רחוקות היה שקט — כמוה.
"יותר נכון, ספגת את זה בים", היא חייכה.
בכל מקרה, היא בהחלט העדיפה סיפורים על הים ועל הספינות הגדולות מאשר על ניו יורק. הם הרגיעו אותה. היא אהבה לדמיין אותם לפני שנרדמה.
רבקה
פעמים רבות נתן הבטיח לקחת אותה לחוף הים, אבל זה היה עוד לפני הנישואים והילדים. עד כה, קרקוֹב היה המקום הרחוק ביותר שביקרה בו.
כמובן, בצעירותה הוצע לה לנסוע לאמריקה. לאיזו בחורה לא הוצע? אדם נחמד ניגש אליה ברחוב, שׂיבה שזורה בשערו ועל זרת כף ידו טבעת שהוטבעו בה ראשי תיבות. יהודי, כמובן. הוא הציג עצמו כיזם, בעלים של מפעל משגשג בנְבְּרַסְקָה, "אך מעל לכול אלמן, הממאן להתנחם, שחזר לאירופה בחיפוש אחרי אהבה".
החיפושים האלו הובילו אותו אפילו להוריה. אביה של רבקה איים ללכת למשטרה. לא במקרה לגְלָיִצְיהָ קראו אז "סְקַנדְָּליִצְיהָ". כולם ידעו מה באמת קורה ואת מי מחפשים באמת. למרות זאת, שתיים מחברותיה מִנּיִסְקוֹ, נֶסָה שְׁנוּר ולִילָה פְלַאוּם, החליטו לנסוע. ואולי היו אלה הוריהן ששכנעו אותן, כדי שיצאו מהבית? היא שמעה שהן הגיעו לבסוף לארגנטינה או לברזיל. היא לא ראתה אותן שוב. בניִסְקוֹ סופר כי את הבנות היפות מכנים הסרסורים "כפיות כסף", "חבילות משי" ו"שטיחים מִסְּמִירְנהָ". את הפחות יפות כינו "חביות
קמח", ואת המכוערות — "שקי תפוחי אדמה". היא עדיין זכרה את המונחים האלה. אולי מפני שהבנות כינו כך זו את זו בלעג. היא גם תהתה לאיזה קטגוריה שייכו אותה.
היא הבינה שהיא נמוכה מדי ל"כפית כסף". אבל היו לה ריסים כהים סביב עיניה הבהירות, שיער שחור עבה ומותניים חטובים. אז כנראה היא לא הייתה "חבית קמח" ובטח לא "שק תפוחי אדמה".
עכשיו, ברחוב גּוֹלדְהָמֶר, הזמנים האלה נראו לה לא מציאותיים.
היא התחתנה, עברה לטְַרְנוּב, ילדה ילדים. הרבה השתנה בחייה. אבל האם גם בעולם? עדיין נשמעו סיפורים על סרסורים הסוחרים "בבשר
הרך". הרי לא כל כך הרבה שנים חלפו. עדיין קרה שהתבלבלה והתחילה מכתב בתאריך של אלף ושמונה מאות... איכשהו לא הצליחה להסתגל למעבר למאה ה־ 20 .
אולי מפני שכמעט לא קראה עיתונים. למי היה זמן לזה עם שישה ילדים?
בעצם, היא ילדה שבע פעמים. הבן הראשון, קוּבָּה, נולד מוקדם מדי, בלי ריסים וציפורניים. היא האשימה את עצמה — לא הייתה צריכה במהלך ההיריון לעזור לנתן לצבוע ולסדר את הדירה הראשונה
שלהם, דירה שהייתה קטנה אף יותר מזו שברחוב גּוֹלְדְהָמֶר. ופעם אחת אפילו החליקה ונפלה ליד הכניסה. הייתה צריכה להישאר במיטה. בכל מקרה, זה כבר לא משנה.
זה היה בחורף, הם עטפו אותו בשמיכת הפּוך החמה ביותר, אבל זה לא עזר. הוא חי פחות משלושה שבועות. זה היה כל כך לא טבעי לערוך לוויה לילד שלה עצמה, ללכת בשלג מאחורי הארון של הב שלה, בשר מבשרה. היא הכריחה את עצמה לבכות. לא הצליחה, לכן כיסתה את פניה בידיה. כדי שהאחרים לא יראו שהיא לא בוכה.
הארון הקטן לא היה יקר, אבל גם כך הוציאו עליו את כל מה שהיה להם. הם קברו את קוּבָּה סמוך לחומת בית הקברות.
בלילה שלאחר ההלוויה העיר אותה בכי חרישי. היא נצמדה אל נתן ורק אז פרצה בעצמה בבכי.
היא לא ידעה אם גם נתן התגעגע כל כך לפעוט שלהם. היא לא ידעה אם גם הוא פחד שלא תוכל להרות שוב. כמו גיסתו פֶּפִּי, שעוד לפני נסיעתם לאמריקה ילדה גם היא מוקדם מדי, ויחד עם התינוק אושפזה בבית החולים, אך יצאה משם לבדה. ממה שסיפר נתן, האובדן הזה היה הגורם המכריע לעזיבתם. מלבד זאת, ידוע שבאמריקה יש את הרופאים הטובים ביותר לעניינים האלה. אבל בֵּן ופֶּפִּי, במכתבים שנכתבו בכתב יד ישר על נייר מכתבים של בית המסחר, מעולם לא הזכירו היריון או תינוק. רק במכתבים
שזרמו בכיוון ההפוך (וייתכן שחלפו אלו על פני אלו אי שם בים —
חשבה רבקה) הודיע נתן בכל פעם לאחיו, בכתב היד העצבני שלו, על לידתו של שׂטְרַמֶר נוסף ותיאר את האחרים. אולי זו הסיבה שהם לא הצליחו לבוא לטַרְנוּב, אף שהיו בני המשפחה הקרובים ביותר. אבל אפילו פעם אחת הם לא שכחו לשים כסף במעטפה.
לרבקה היה קל יותר להבין את זה מאשר לנתן. כי מה אם היה להפך? אם אנחנו היינו חשוכי ילדים, ומעבר לאוקיינוס, במקום הדולרים, היו זורמות חדשות על עוד אחיינים ואחייניות אמריקאים?
איך היינו מרגישים?
לכן חשבה על בֵּן ופּפִֶּי בחיבה. ובכל פעם שחשבה עליהם, נזכרה בקוּבָּה.
"הילד הראשון לאלוהים", אמר פעם נתן.
"אל תקשקש כמו רב", ענתה.
למי היה דומה לוּ היה חי? האם היה כמו הבן הגדול ביותר,
רוּדֶק, שמעולם לא מתייעץ איתם בשום עניין וכל היום מסתובב
ברחבי העיר? מה בעצם הוא עושה ומהיכן מקבל את הכסף שנותן
לה בחשאי לפרנסת הבית?
היא יכלה רק לנחש.
רודֶּק
ביום ראשון אחד הבחין בו נתן במקרה בין מתבגרים פולנים ויהודים, המשתטים ומזדנבים אחר גדוד חיילים אוסטרים במדי שׂרד הדוקים, הצועדים ברחובות הראשיים של טַרְנוּב. ייתכן שהצעדה התקיימה לרגל מלאות שנה לפטירתו של הקיסר פְרָנץְ יוֹזףֶ, כי הייתה אפילו תזמורת המנגנת שירי לכת. למעשה, אותה הגיע נתן לראות. או ליתר דיוק, רצה להתבונן בַּכּנַּרָ. באותה תקופה עדיין צפה לסָלקֶ קריירה מוזיקלית, זה עתה קנה לו כינור משומש תוצרת הֵפְנרֶ ורצה להיווכח איך נראה כנר אמיתי. אבל למה לא רואים אותו בשום מקום?
כמו כולם, נעץ מבט במנצח התזמורת ובמקלו הלבן עם כדור פליז בקצהו. הכדור היה פעם למעלה, פעם למטה, פעם סובב סביב צירו ולבסוף נסק לגובה.
"מעניין כמה משלמים לו", חשב נתן וקפא בציפייה: אולי לפחות פעם אחת לא יתפוס המנצח את מקלו המעוטר?
הכול היה צפוי יותר מלפגוש כאן את רוּדֶק. בהתחלה התקשה להאמין שבנו, כמו כל בני החבורה, מרים בדלי סיגריות מהאר ועושה תנועות מגונות ופרצופים לעבר החיילים, ועוד צורח במלו גרונו, כך שנשמע בכל רחבי כיכר סוֹבֵיצְקִי:
בקרָב באוֹסְטְרֵלִיץ, בקרב באוּלְם
חטפנו מכות, לא אמרנו כלום.
את השיר הזה דווקא הכיר עוד מימי נעוריו. הוא התחיל להידחף
לעברו של רוּדֶק.
כי לנו לאוסטרים מנהג יש מוכר,
כשחוטפים בתחת, לא אומרים דבר.
הוא לא נתן לו לסיים את השיר. משך את בנו בצווארון, הוציאוֹ מן ההמון, ולעיני כול הצליף בו בחגורה האמריקאית. מספר קצינים אוסטרים בעלי שפמים מסולסלים סובבו את ראשיהם תוך כדי צעידה, אחדים קירבו את משקְפי הצֶבֶט אל העיניים. נתן השחיל את החגורה בלולאות המכנסיים ושאל: "יהיה לנו פעם יותר טוב מאשר בתקופה של פְרָנְץ יוֹזףֶ?"
והוסיף:
"אם עוד פעם אראה אותך עם סיגריה, אתלוש לך אותה יחד
עם הריאות".
זה היה לפני קצת פחות משנה, אבל כנראה הניב תוצאות, כי לאחרונה ניתן היה לפגוש את רוּדֶק יום־יום ליד חומת הבסיס הצבאי, מעברו השני של רחוב גּוֹלדְְהָמֶר, שם הוצב הגדוד האוסטרי. והסיגריות לא בפיו של רוּדֶק, כי אם בכיסיו.
מזה שבוע היה לוקח איתו לשם גם את סָלֶק, אחרי הלימודים. האם רוּדֶק נראה גדול מגילו או שסָלֶק נראה קטן בהרבה מגילו? או אולי זה הניגוד בין האחים שיצר את הרושם הזה? בחור גבוה ורחב כתפיים, חבוש כובע קסקט ולבוש מכנסיים קצרים תפוחים, רכון מעל נער צעיר וצנום — ועוד חנוק בתוך חליפת בית ספר צרה עם צווארון גבוה — בעצם עדיין ילד.
כך או כך, הפרידו ביניהם יותר משלושים הסנטימטרים או ההבדל של שנה וחצי בגיל. שלא כמו רוּדֶק, ששיחק באגף הימני ב"שמשון טַרְנוּב", לבוש בחולצה כחולה ומכנסי ספורט לבנים, סָלֶק לא שיחק כדורגל כלל, לא באגף הימני ולא בשום אגף אחר ובאף קבוצה. הוא לא שיחק בכלל ובשום מקום. הוא גם לא למד לשרוק עם האצבעות ולא לירוק כמו שצריך. תמיד נשפכה לו לימונדה על תלבושת בית הספר כששתו מאותו בקבוק ליד המכולת. וגרוע מכול, עדיין קרה לו שהרטיב את המכנסיים כשהשתין מתחת לעץ, אף שרוּדֶק הראה לו כמה פעמים איך למנוע את זה.
"גם אם תנער שבועיים, בכל זאת תיפול טיפה לתוך המכנסיים",
לימד אותו. "אבל לא על המכנסיים".
כך גם היה עם אִגרוף והיאבקות. רוּדֶק הורה לסָלֶק להתאמן על האחים הקטנים, הֵשׂיוֹ ונוּסֶק, אבל ללא הצלחה יתרה. בסוף סָלֶק למד מכה אחת פחות או יותר — מכת מצח באף. בגללה הכתים הֶשׂיוֹ את החולצה בדם ושלושתם חטפו בחגורה האמריקאית.
בכל מקרה, כשמישהו נטפל לסָלֶק, הוא לכל היותר אִגְרֵף את כפות ידיו בזעם וסובב את ידיו כמו שַׁבְשֶׁבֶת. גם ככה לא נשקפת לו סכנה, כי כולם יודעים מיהו אחיו — רוּדֶק הרגיש חמימות בתוכו. אבל גם הכין את סָלקֶ למקרה שבשכונה אחרת לא יֵדעו, ומישהו ינסה להרביץ לו. היה עליו להגיד שהוא מכיר את אוֹמֶגהָ, זכַרַ ובנדְֶר. כנראה לא היה איש בטַרְנוּב שלא חשב עליהם בפחד.
"אף אחד לא ייגע בְּךָ".
לא הודה בפני סָלקֶ שגם הוא אינו מכיר אותם. אף אחד לא צריך לדעת מזה.
לעומת זאת, כולם ידעו שאת אוֹמֶגהָ, זכַרַ ובֵּנדְֶר ניתן היה לפגוש בערבים — אם לא ישבו בדיוק בבית הכלא — בחברת זונות ליד המלון "פּוֹלְסְקִי" ברחובּ דְבוֹרְצוֹבָה ליד תחנת הרכבת. אבל כולם העדיפו להימנע מכך. אמרו עליהם שאינם מפחדים מאיש. כביכול בטעות היו נתקלים בעוברי אורח, דוחפים אותם מהמדרכה ומשליכים את כיסויי הראש שלהם. כובעי בית הספר, קסקטים, מגבעות, כיפות ושטריימלים מפרווה של החסידים — כולם נחתו בבוץ ובשלוליות הרבות שנקוות בכל עונות השנה, אפילו אחרי
גשם קל.
וזו הייתה רק ההתחלה. הסכינאים היו ממתינים לתגובה. האם יעז הקורבן להגיב — אפילו בתנועה המזערית ביותר, במבט בלבד, במחווה קלושה של חוסר שביעות רצון, כזו שבחושך נגלתה לעיניהם
בלבד?
"כזה קוֹזקָ אתה?"
ומייד היו ניגשים כה קרוב, שניתן היה להריח מה אכלו ושתו באותו יום במסעדה העלובה בתחנת הרכבת.
מבין שלושתם רק דוד בֵּנדְֶר לא נהג להרביץ מייד. תחילה שיחק עם הסכין. ומזה חששו יותר מכול, כי בֵּנְדֶר היה בלתי־צפוי. קרה שלאחד נתן ללכת, ובשני תקע לפתע סכין. "למול אותך, קוֹזקָ?", סופַּר שפעם שאלו כך את הנסיך רוֹמַן סַנְגוּשְׁקוֹ המבוהל, שמכוניתו נתקעה בלילה באזור תחנת הרכבת.
רוּדֶק היה מודע לחשיבותו של המפגש. בבית הספר למד שמשפחת סַנגְוּשְׁקוֹ הייתה בעבר הבעלים של טַרְנוּב, וברחוב למד שבֵּנדְֶר הוא נינו של אִִידֶל מוּץ, ראש הכנופייה האגדי של גנבי טַרְנוּב. וכיוון שרוּדֶק, גם כאן וגם שם, היה אחד התלמידים השקדנים ביותר, הבין שניצבו זה מול זה צאצאיהם של שליטי העיר.
"למוֹל אותך, קוֹזקָ"? — רוּדֶק ואֶחיו השתעשעו פעמים אין־ספור בחצר ברחובּ גּוֹלְדְהָמֶר בשחזור הסצנה.
"רק לא זה. חוס על כבודי, אני נסיך אמיתי", סָלקֶ, בתפקיד סַנגְוּשְׁקוֹ, גונן על עצמו בידיו והתעלף ליד קיר העץ של בית השימוש.
הוא ראה זאת בתיאטרון. ליום הולדתו קיבל מֵרוּדֶק כרטיס בעמידה. הציגו את "שמשון ודלילה", בבימויו של דַּנטְֵה בּרָנוֹבסְקִי,
שגם שיחק בתפקיד הגיבור הראשי. בזמן ההצגה, באולם הריק והקריר בבניין "סוֹקוֹל", לא הצליח סָלקֶ להתרכז בשחקנים המתרוצצים על הבמה, הזועקים בזעם או בוכים ומתעלפים לחלופין. בתפקיד דלילה הוא זיהה מייד את ידְַבִיגהָ גּרֵוֹן, אשתו האלגנטית של המורה לפולנית בגימנסיה, שנהג לקוד לה קידה במסדרונות בית הספר. האם אמור היה לקוד לה כהרגלו, לפחות בהצנע? לא רצה להעליב אותה. וגם לא ידע אם מותר לו לשבת, למרות שכמעט מחצית מהכורסאות האדומות הייתה ריקה. את מי יכול היה לשאול? וגם תהה כל הזמן אם דַּנְטֵה בָּרָנוֹבְסְקִי באמת נקרא כך מלידה.
אולי קודם קראו לו סתם סָלֶק או יוּרֶק, ורק אחרי שבגר נאלץ לשנות את שמו לאומנותי יותר, כזה שייראה טוב במודעות, כדי שיוכל לשחק בתיאטרון? סָלֶק נזכר שגם שמו של רחוב גּוֹלְדְהָמֶר שונה פעם; כאשר עברו להתגורר בו הוא נקרא עדיין רחוב זדְרוֹיוֹבָה. איך זה היה נשמע: דַּנְטֵה שׂטְרַמֶר?
אחרי ההצגה המתין לו רוּדֶק ליד הבניין.
"רוּדִי, למה שמו הפרטי של בָּרָנוֹבְסְקִי הוא דַּנְטֵה?" שאל סָלֶק, בדרכם חזרה הביתה.
"זה פשוט, אימו הייתה איטלקייה, ודַנטְֵה זה שם איטלקי טיפוסי". איך הוא עשה את זה, שהכיר את כולם וידע עליהם כל כך הרבה?
סָלֶק הרים את מבטו אל אחיו בהערצה. אבל גם הוא ידע להרשים את רוּדֶק.
מהר הפך למקובל בגימנסיה, כבר בכיתה אלף. זה קרה כאשר למראם של הכומר ווֹנְטוֹרֵק — המורה לדת הקתולית — ושל אִיזאַק בְליָיוַייס — המורה ליהדות — המטיילים בהפסקה שלובי זרוע, בחצר המשובשת, זרק לכיוון חבריו: "התנ"ך הולך יד ביד עם הברית החדשה".
אומנם אחדים טענו כי מישהו מהכיתות הגבוהות המציא את זה, אבל רוּדֶק לא האמין להם. אחרי הכול, החבר שלהם, רוֹמֶק בְּרָנְדְשְׁטֵטֶר, תלמיד באותה הגימנסיה, היה עֵד שאין עליו עוררין למקוריותו של סָלֶק. תוך רגע התפשטה הבדיחה בתוך החצר הסואנת ובבניין הלבנים של בית הספר, והאמיצים ביותר החלו צועקים אותה לכיוון מורי הדת.
"אתה שומע את זה, אדוני הפרופסור?" שאל ווֹנְטוֹרֵק לבסוף.
"ולמה שלא אשמע, כבודו?"
בבית הספר נפוצו עליהם רינונים שונים. נלחש, למשל, שהם אוהבים ללכת שלובי זרוע לעיתים כה קרובות משום שלשניהם אין נשים.
בשיעורי היהדות סָלֶק לא הקשיב ולא רשם כלום. הוא הכין את שיעורי הבית במתמטיקה, כתב חיבורים בפולנית והתכונן לשיעורים הפרטיים שנתן אחרי הלימודים. ואחרי שסיים הביט בחלון על עוברי אורח ברחוב. הוא חשב שאחרי השיעורים גם הוא יעבור שם, ואז המביטים מהחלון יראו ילד שהולך סתם כך ברחוב. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן, והוא עצמו לא הבין למה חזר למחשבה הזו לעיתים כה קרובות — שבעוד רגע הוא יהיה עבור האחרים מה שהם עכשיו בשבילו.
הביט גם בפח האשפה, בצומת מעבר לכביש, וספר כמה אנשים יתכופפו מעליו בין שני הצלצולים ויכניסו את היד פנימה. כעת הייתה זו כבר הדמות הרביעית — על אף שמאז הצלצול לא עברה יותר מרבע שעה — אישה זקנה שחיטטה באשפה, כנראה בחיפוש אחרי שאריות מזון. לפניה היה נער, לכל היותר בן־גילו, שבתנועה מהירה אסף לכיס מעילו בדלי סיגריות מקומטים. גם עורבים הגיעו לפח האשפה, ולא רק שעשו את הרעש והבלגן הרב ביותר, גם פגעו בשמם הטוב של עוברי אורח, כי פיזרו את האשפה על המדרכה.
אבל אותם סָלֶק כבר לא הצליח לספור. האלפבית העברי נראה לו עכשיו עצוב וקודר. האותיות נקשרו
במוחו לחלק העני ביותר של טַרְנוּב, הרובע היהודי העתיק, גּרְָבּובְקָה. האותיות השתלשלו מטה כמו הפאות והזקְָניִם של תושבי הרובע ומעיליהם השחורים והארוכים מדי, שקצותיהם תמיד מרוחים בבוץ.
בכל מקרה, הוא ידע את כל מה שלימד בְלָייוַייס. פעם זה היה מעניין ועשוי היה למצוא חן בעיניו. אגדות לילד בן שלוש שהיה אז, כשאביו הוביל אותו ביד לחדר בפעם הראשונה. לא לזה הקרוב לביתו, שם למד רוּדֶק בשנה לפני, אלא לחדר הרבה יותר רחוק. לסָלֶק כאבו הרגליים, הוא נאלץ כמעט לרוץ כדי להשיג את אביו.
לא ראה את שפת המדרכה ונפל, אומנם על הידיים, אבל לכלך את המכנסיים, שגם נקרעו בברך. "גֹוד דֶּם אִיט". אביו משך אותו למעלה.
סָלֶק פרץ בבכי וכבר לא רצה ללכת לחדר.
"אז תלך לזה שליד הבית".
שנה לפני כן, רוּדֶק חזר משם בריצה, עם חום והחלטה לא לשוב יותר. זמן רב לקח לאימו לדובב אותו על מה שקרה. רק אחרי שהבטיחה לא לגלות לאף אחד, רוּדֶק סיפר שהמלמד מעניש על שיבוש המילים העבריות במשיכה באוזניים ומכות עם מקל. אבל לא רק זה. הוא הורה לו להתפשט ולעמוד עירום בפינה, והילדים היו אמורים לירוק לו בַּפָּנים. ואז הוא ברח.
"למה הוא אמר לך לעשות את זה?" שאלה.
"כי לא האמנתי שהיהודים חצו את ים סוף ברגל יבשה".
סָלֶק הלך אחרי אביו בלי לומר מילה. כל אותו היום בחדר הוא כיסה את הברך בידו ויחד עם כולם חזר אחרי המלמד על קטעי התורה.
המורה הזקן אומנם לא הרים יד על הילדים ואפילו את קולו לא הרים, אבל לכל השאלות והספקות הייתה לו תמיד תשובה אחת:
"טיפשון, ככה כתוב בתורה".
את זה בדיוק שמע סָלֶק כאשר אחרי שנת לימודים שלמה בחדר הטחוב, ששימש גם כחדר מגוריו היחיד של המלמד, העז לשאול את שאלתו הראשונה, שאותה הכין בדקדקנות במשך ימים רבים:
"מדוע למראה הילדים היושבים על החומה והצוחקים על קרחתו של הנביא אלישע העובר מתחת, אלוהים שחרר מן היער שתי דובות
פראיות והן קרעו לגזרים ארבעים ושניים ילדים?"
לבסוף רוּדֶק הסביר לו שפשוט צריך לכבד את אבא ואת שני
הסבים, למרות שיש להם קרחת מתחת לכובע.
למרבה המזל, אלוהים לא חזר על מעשיו האכזריים בתוך החדר. בדומה למלמד, הוא גם שתק למראה הבנים הגדולים ששיחקו בשקט מתחת לשולחן במשחקי קלפים, כפתורים או משחקי איקס־מיקס־דריקס. הוא נשאר אדיש באותה המידה כאשר הם נעמדו מאחורי
המלמד והעמידו פנים שהם רוקדים ואלס איתו. או הוציאו בשתי אצבעות מן הארון, תוך סתימת אפיהם בגועל, את הגרביים והגטקס הישנים והמטולאים שלו, או חיקו כלב שהתבלבל בין המלמד הזקן
ובין כלבה.
"אולי העניין היה בזה שהמלמד היה רחוק מקדושתו, מעוצמתו ומבהירות מחשבתו של אלישע", חשב סָלקֶ. "ואולי בגלל שלא
היה קֵרֵחַ". מתחת לכיפה בצבצו שערות שׂיבה ארוכות ודבוקות.
"שטרמר" / מיקולאי לוז'ינסקי. מפולנית: רינה בודניק. 364 עמודים. הוצאת כרמל.
לוז'ינסקי מגיע לישראל כאורח של פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי במשכנות שאננים, שייערך ב-18-22 במאי 2025.