על פניו, קולנוע ומתמטיקה הם שני עולמות נפרדים. מה לפופקורן ולפיתגורס? ובכל זאת, סרטים רבים עסקו בנושא, כולל מצליחים ומוצלחים כמו "סיפורו של וויל האנטינג" ו"נפלאות התבונה".
עכשיו, מצטרף לרשימה גם "התיאוריה של מרגריט" הצרפתי, שעלה בישראל בסוף השבוע כשנתיים לאחר שערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן. רוב סרטי המתמטיקה הקודמים העמידו במרכזם גברים. כאן, כמשתמע משם הסרט, הגיבורה היא חוקרת בשם מרגריט.
מרגריט הקדישה למתמטיקה את כל חייה, שהפכה למרכז עולמה. רגע השיא שלה אמור להגיע כשהיא מציגה את התזה שלה, אך מתממש הסיוט הגדול של כל חוקר וחוקרת: אחד הנוכחים בקהל מעיר לה על שגיאה, שמפריכה לחלוטין את כל טענותיה. באותו רגע, היקום קורס עליה, והמתמטיקאית מחליטה לפרוש מן המקצוע.
רגע השפל הזה מאפשר לה להמציא את עצמה מחדש ולגלות לראשונה את תאוות החיים שמחוץ לעולם המספרים - אך בסופו של דבר גם לחזור בגדול לאהבתה הישנה, לשקם את הקריירה המתמטית שלה, ולהוכיח שלפעמים דווקא כישלונות מולידים את ההצלחות הכי גדולות.
את הסרט כתבה וביימה אנה נוביון, ובניגוד לסרטים רבים בנושא הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי מעולם המתמטיקה. הקולנועית יצרה אותו בעקבות חוויה אחרת: בצעירותה, היא נאלצה להתבודד במשך תקופה ארוכה בשל מחלה, מה שעורר בה את הרצון לחקור דמות של אישה מנותקת מן העולם - ממש כמו מרגריט, שרוב חייה היתה מנותקת מן החיים שמחוץ למספרים.
את מרגריט מגלמת אלה רומף, שזכתה על עבודתה כאן בפרס התגלית הצעירה בפרסי הסזאר, האוסקר הצרפתי. השחקנית פרצה כשגילמה קניבלית צעירה ב"נא" המופתי של ז'וליה דוקורנו, ומאז הופיעה גם בשני פרקים של "יורשים" בדמותה של קונטסה. ההופעה שלה מצוינת וראויה לפרס, ובכלל הסרט מהנה ומענג, ויש בו את כל מה שהייתם מצפים למצוא בקולנוע צרפתי: קצת אינטלקטואליות, קצת אלגנטיות, קצת סקס, קצת סטייל, קצת קלאס וקצת קיטש. מה רע.
פגשתי את רומף במלון פריזאי לשיחה לקראת צאת הסרט, במסגרת סדרת מפגשים שמארגנת ממשלת צרפת בין יוצרי וכוכבי הסרטים הבולטים של השנה לתקשורת מרחבי העולם. בפתח השיחה, התוודיתי כי מתמטיקה היה המקצוע שהכי הפחיד אותי בתיכון. "גם אותי!", היא אומרת. "הייתי כל כך גרועה!".
אז איך נכנסת לדמות של מתמטיקאית מדופלמת?
"זה כמובן היה אתגר גדול. אמרתי לעצמי - נכון, אני לא אוהבת ולא מבינה מתמטיקה, אבל איך אני הופכת את זה לשלי? הייתי צריכה לחקור את הדמות ולגלות אותה. מה גיליתי? מרגריט היא בחורה שלא אכפת לה מכולם - מתמטיקה היא מבחינתה הדבר החשוב היחיד, הדרך היחידה לחיות ולשרוד. כל השאר - הגוף שלה, תחביבים, העולם שבחוץ, לא חשובים, והיא לא מרגישה בנוח איתם. מתמטיקה היא בשבילה עניין של חיים ומוות".
ועכשיו, את מסתכלת על מתמטיקה בצורה אחרת?
"לצורך העבודה על הסרט, ערכתי תחקיר מעמיק ובעיקר הייתי בליווי צמוד של אריאן מזרד, שהיא אחת המתמטיקאות הכי מהוללות בצרפת. דיברנו הרבה, והיא דיברה על מתמטיקה כאמנות. בכל פעם שדיברה על נוסחה מתמטית כלשהי, היא היתה אומרת לי - תראי כמה זה יפה, זה מניפיק, זה פואטיק. הבנתי דרכה שמתמטיקה היא לא רק מחקר למען קידום האנושות או למטרות רווח - יש אנשים שעושים את זה מתוך תשוקה ליופי של המתמטיקה".
"זה לא שאני מבינה יותר במתמטיקה, אבל אני מבינה את היופי שיש בזה, ומבינה למה מישהו מתעניין בזה ומה הוא מוצא בזה, ואני כבר לא מפחדת מזה - אולי גם כי אני כבר לא תלמידה, ואלה לא שיעורי בית מבחינתי".
הסרט מראה עד כמה עולם המתמטיקה לוקה באי שיוויון מגדרי.
"נכון, יש מתמטיקאית אחת על כל שלושים גברים. הכל מתחיל בצורה שבה החברה שלנו מסלילה בנים ובנות כבר מילדות: מעודדים בנים לעסוק בתחום, אבל בנות לא מקבלות עידוד דומה. הדברים האלה מתחילים להשתנות, אבל לאט לאט. עם זאת, כשניגשתי לדמות של מרגריט, לא חשבתי על המגדר שלה או על המיניות שלה. מה שחשוב אצלה זו התשוקה למתמטיקה. היא לא מודעת לכך שהיא אישה, היא לא מבדלת את עצמה והיא אפילו לא שואלת את עצמה שאלות בנושא".
עם זאת, הסרט מעצים את הגיבורה גם בכל הקשור למיניות שלה. כשהיא מחליטה לצאת אל העולם האמיתי ולגלות אותו, היא גם גומרת אומר בליבה לחוות אורגזמה לראשונה. לשם כך, מרגריט לוקחת יוזמה, מתחילה עם בחור ברחוב, לוקחת אותו הביתה ומקיימת איתו יחסי מין כשהיא בשליטה מלאה. גם בימינו, לא שכיח לראות סצינות כאלה בהן האישה היא הדמות הדומיננטית ותופסת את ההובלה.
"כן, זה נכון, כבר שנים מרחף מעל נשים הטאבו הזה, שאסור לדבר על התשוקה שלהן", מסכימה רומף. "הסרט שובר את קשר השתיקה הזה. בתחילה, מרגריט לא מבינה למה סקס חשוב אם הוא לא קשור למתמטיקה. היא בקונכייה של עצמה, אבל הכישלון מאלץ אותה לגלות דברים אחרים, כולל את הגוף שלה. היא מתייחסת לסקס כמו שהתייחסה לכל דבר אחד: באופן קונקרטי ודוגרי. כשיש לה מטרה, היא הולכת עליה עד הסוף, בלי לחשוב יותר מדי, ובטח שלא על הקודים החברתיים אותם היא מלכתחילה לא מכירה. היא כמו יצור מכוכב אחר שהרגע נחתה על כדור הארץ. היא לא שואלת את עצמה 'רגע, זה בסדר להתחיל עם בחור? זה בסדר להיות מעליו בזמן הסקס?' היא לא מפחדת לנסות, וזה מה שמעניין ומצחיק בה.
"גם הבחור מופתע מזה שהיא התחילה איתו, שמישהי עוקבת אחריו ברחוב כמו סטוקרית. זה מה שהופך אותה למקסימה - אם תדבר איתה על פמיניזם היא לא תבין מה זה, כי פמיניזם זו לא נוסחה במתמטיקה. סצינת הסקס היתה מצחיקה מאוד, כי המצלמה היתה או מעלינו או מתחתינו, גם אני וגם השחקן שאיתי לא הפסקנו לצחוק לאורך הצילומים שלה".
חוץ מאת מקצוע המתמטיקה, תמיד שנאתי גם כיסי אוויר. את שיחקת בעבר בקומדיה על אנשים שמנסים להתגבר על הפחד מטלטולים בטיסות. הייתי חייב לשאול אותך: כשחקנית בינלאומית, שטסה הרבה, תהיתי איך את מסתדרת איתם.
"אני לא אוהבת את זה במיוחד, אבל זה חלק מחווית הטיסה. כשזה קורה, אני פשוט אומרת לעצמי - זה בסדר למות, אם את מתה את מתה. אני שמה אוזניות ושומעת מוזיקה. מקשיבה לפינק פלויד ואומרת לעצמי 'הכל יהיה בסדר'. לפעמים, למשל כשטסים מעל סיביר או יפן, זה יכול להיות ממש משוגע, אבל באמת שאין מה לעשות".