להדס ירון יש סיבה כפולה לחגיגה בימים אלה. היא מככבת בסרט הטרי "חלב" של מאיה קניג, שמספק לה את תפקידה הקולנועי הבולט מזה שנים, והיא גם נמצאת בהיריון מתקדם ועומדת להפוך לאימא בפעם הראשונה.
בדרך כלל אני לא מתייחס לעניינים אישיים כאלה בראיונות קולנועיים, אבל הפעם המציאות והקולנוע כרוכים אחד בשני. רצה הגורל ו"חלב", אליו הצטלמה ירון לפני שנכנסה להיריון, עוסק כמשתמע משמו בהנקה, ובאופן כללי יותר באימהות. התסריט שכתבה קניג מתחיל במעין מפעל קר ומנוכר, השואב חלב אם מנשים דלות אמצעים ואז מוכר אותו לנשים עשירות. הגיבורה מתגלה כמוזיקאית בגילומה של הילה רוח, אלילת אינדי בעצמה, בתפקידה הקולנועי הראשון. היא אם יחידנית טרייה, שמצטרפת לשירות הזה כדי לגמור את החודש, ואז מפתחת קשר עם אחת הלקוחות שלה - אימא נובורישית וחרדתית בגילומה של ירון. הרעיון היצירתי הזה מאפשר לסרט לשלב בצורה מקורית בין דיון במגדר ודיון בפערי המעמדות, שני נושאים שביחד ולחוד, הקולנוע הישראלי לא הרבה לעסוק בהם עד כה.
ירון פרצה בתחילת העשור הקודם בסרט "לעבור את הקיר" ומאז כיכבה בין השאר גם בסדרה "שטיסל" ולאחרונה בסדרת הבת שלה "קוגל". נוסף ל"חלב" ולהיריון, היא גם חוגגת החודש עשור לזוגיות שלה עם השחקן ויוצר התוכן ליאור אמסטרדמסקי. "צילמתי את 'חלב' בתקופה שליאור ואני התחלנו לדבר על לעשות ילדים", היא אומרת. "ליאור כבר היה מוכן מאוד, ואני עוד רציתי לחכות. הסרט מדבר גם על הקונפליקט הזה. פחדתי מהורות ומאימהות והתחברתי לתסריט מן המקומות האלה. בסוף הצילומים, מאיה אמרה לי 'אני מקווה שלא השארתי לך טעם רע לגבי הדבר הזה'. זה נכון שהסרט מציג את הכאב שבהורות, אבל הוא גם מראה את היופי והרוך שיש בה. הוא מציג מורכבות שחשוב לדבר עליה. עשיתי את הסרט לפני שנכנסתי להיריון, צפיתי בו לראשונה כשאני בהיריון ואני מחכה לראות איך אחווה אותו כאימא".
איך זה להיות בהיריון אחרי 7 באוקטובר. את מרגישה שאת נושאת ברחמך את העתיד של העם היהודי?
"זה נורא מצחיק שאתה שואל את זה ככה, כי לפני כמה ימים פגשנו מישהי והיא אמרה לנו משהו כזה, אבל לא באירוניה. יש משהו מייאש במה שקרה וממשיך לקרות, בתגובות של העולם ובחוסר הידיעה מה יהיה עם המדינה הזו ועם האנשים שמנהלים אותה, אבל להביא ילדים לעולם מעיד על תקווה. היא אמרה לנו 'כל הכבוד', כי ההיריון מראה שאנחנו חושבים על העתיד.
"'עתיד העם היהודי' זה משא קצת כבד על הכתפיים, אבל אני כן חושבת שאחרי מלחמות, את מתחילה להבין למה מביאים ילדים לעולם. פעם לא הבנתי, אבל עכשיו אני מרגישה שילדים זה הדבר הכי טהור שיש. מה עוד יש לך לתרום חוץ מלגדל בן אדם שיביא טוב לעולם הזה? זה מרגיש לי עכשיו כמו הדבר היחיד שראוי לעשות בחיים האלה. לא תמיד חשבתי שאהיה אימא, אבל עכשיו זה נראה לי מובן מאליו.
"עם זאת, אגיד גם שחברות שכבר היו אימהות הגיבו אחרת אחרי 7 באוקטובר. הן אמרו דברים כמו 'לא להאמין לאיזה עולם הבאנו את הילדים שלנו. איך נגן עליהם?' יש הרבה צדדים למטבע הזה".
"חלב" הוא ציפור נדירה בשמי הקולנוע המקומי. זה אחד מן הסרטים הישראלים היחידים אי פעם שהיה בהם ממד דיסטופי, או של מציאות אלטרנטיבית. מלבד הזהות של הבמאית ושל השחקניות, זירות הצילום והשפה העברית, אין בו בעצם שום דבר שמסמן אותו כ"ישראלי", ובאותה מידה הוא היה יכול להתרחש בקולומביה או באוסטרליה.
"זה לא מרגיש כמו בישראל, הא?", ירון מסכימה. "זה מרגיש כמו יקום אחר".
התסריט כל כך מיוחד, איך הגבת כשקראת אותו בפעם הראשונה?
"פשוט שמחתי, כי הוא ממש יפה ומיוחד, ואת בדרך כלל לא זוכה לקרוא דברים יפים ממש, אז פשוט הייתי שמחה שהוא טוב".
איך היה לגלם מישהי כל כך אמידה? עם כל הכבוד, את שחקנית ישראלית, ולא כזאת שמככבת ב"ארץ נהדרת" או עושה פרסומות, ואת גם לא נשואה למיליונר, אז זו לא רמת חיים שאת רגילה לה.
"צילמנו בווילה כל כך מפוארת, שלא האמנתי שיש כאלה בתים בישראל ואנשים חיים בהם. היה כיף לדמיין את החיים שלי אם היה לי כזה מטבח. אני לא חושבת שאפשר להתחבר לדמות דרך הכסף שיש או שאין לה, אלא רק דרך מה שהיא עוברת מבחינה רגשית.
"בשנים האחרונות למדתי שהרבה אנשים לא מודעים לפריבילגיות שיש להם. הם חושבים שכל מי שהם מדברים איתו נהנה מאותן פריבילגיות. ניסיתי למצוא את הרגעים שבהם הדמות שלי לא מודעת לפריביליגיותה, את הרגעים האלה שיש את הדיסוננס שהיא לא מבינה שהיא והאישה החדשה בחייה לא נמצאות באותו מקום".
הדמות שאת מגלמת ב"חלב" בעצם פורשת את חסותה על מישהי שמגיעה מעמדה נחותה יחסית אליה. זה קרה לך פעם במציאות - הייתה לך מישהי ש"אימצה אותך"?
"זה נשמע טוב. אני לא בטוחה שהייתה לי אחת כזו".
מה לגבי מנטורית? אולי רמה בורשטיין שנתנה לך את תפקיד הפריצה שלך ב"למלא את החלל"?
"רמה ללא ספק פתחה לי דלת מדהימה, והיא ליוותה אותי בדרך הזו, אבל לא הייתי אומרת שהיא הייתה המנטורית שלי. לא היה לי מנטור או מנטורית או מישהו שהלך איתי יד ביד. שמעתי על הסיפורים האלה, אבל אני לא חושבת שהם קרו לי".
אני זוכר שפעם נפגשנו בפסטיבל קאן והתגלגלנו לשיחה על טיסות, ואמרת לי שלפעמים לפני המראות את שולחת לחברה הכי טובה שלך הודעה שאת אוהבת אותה, למקרה שתתרסקי ולא תדברו
יותר. זה היה לפני עשר שנים - את עדיין עושה את זה?
"זה היה יותר מזה. בזמנו הייתי כותבת הודעות דרמטיות. הייתה תקופה שהרגשתי שאני צריכה שיהיה לי מכתב פרידה מכל האנשים שאני אוהבת, פשוט כדי שאוכל להיפרד כמו שצריך. עם הזמן הבנתי שזה לא טוב לחיות ככה, והפסקתי לכתוב את המכתבים האלה. היום אני נמנעת מהודעות דרמטיות ופשוט שולחת משהו קצר כמו "ממריאים. אני אוהבת אתכם. ביי".
איך היה לשחק מול הילה רוח, שזה התפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה?
"כל אחת מביא איתה את האנרגיות ואת הסגנון שלה, וזו תמיד דינמיקה שונה, בלי קשר לניסיון או לחוסר הניסיון של מי שמולך. לא הרגשתי לרגע שהילה היא נון-אקטורית. היא הייתה סופר מקצועית ופשוט שיחקנו אחת מול השנייה. לא הרגשתי שאין לה ניסיון. כן הרגשתי את ההבדל הטבעי בינה לכל שחקנית אחרת, וזה כמובן הביא לכימיה מסוג אחר".
ירון השתתפה בפרויקטים בינלאומיים רבים, יותר מרוב השחקניות הישראליות בגילה. היא הופיעה בסרטים איטלקיים, קוויבקים ומה לא, ולאחרונה בסדרה האמריקאית הנוצצת "היינו בני המזל".
הקריירה הבינלאומית הזו התחילה בזכות סרט ישראלי - "למלא את החלל" של רמה בורשטיין כמובן, בו גילמה צעירה חרדית המתלבטת עם להתחתן עם מי שהיה הגיס שלה לאחר מותה בטרם עת של אחותה. היא זכתה על הופעתה בפרס השחקנית הראשית בפסטיבל ונציה - בקטגוריה הגברית המקבילה, רק כדי להבהיר עד כמה נוצץ ויוקרתי העיטור הזה, זכה באותה שנה חואקין פיניקס.
ירון הייתה בתחילת שנות העשרים לחייה כשכל זה קרה. "אני זוכרת שכבר חזרתי לארץ אחרי הפרמיירה של הסרט בוונציה ואז ביקשו שאחזור לטקס חלוקת הפרסים, ולא הבנתי למה", היא משחזרת. "חשבנו שאולי זה בגלל שהטקס בשבת, ורמה שומרת שבת ולא הייתה יכולה להשתתף בו, אז רצו שאייצג אותה. פשוט לא היה לי מושג. אחר כך עשיתי גוגל וראיתי שבוונציה בניגוד לפסטיבלים אחרים מחלקים פרס לשחקנית הצעירה, אז חשבתי שבזה מדובר. כשהודיעו שזכיתי בפרס הגדול, הייתי בהלם. בחיים לא עמדתי על במה, ופתאום מצאתי את עצמה עומדת עליה ונואמת נאום זכייה. הייתי מאוד מאוד צעירה ולגמרי קלולס, ולא הבנתי את המשמעות של הפרס".
במבט לאחור, יש משהו שאת מתחרטת עליו בקריירה שלך?
"כן. בזמנו, לא הבנתי את המשמעות של מומנטום. חשבתי שיש לי את כל הזמן שבעולם והייתי בגישה של 'מה שיגיע, יגיע' במקום לבנות את העתיד שלי בצורה שהייתה עוזרת לי מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות. דחפו אותי לטוס לחו"ל ולבנות את הקריירה שלי שם, אבל לא הקשבתי מספיק. אם הייתי מקשיבה, הייתי עושה ומצלמת הרבה יותר. הבעיה שהייתי תחת הרושם של 'למלא את החלל'. חשבתי שאם עשיתי סרט מדהים אחד, כל הסרטים הבאים יהיו כאלה, ולא הבנתי שלא כל סרט יהיה ברמה של זכייה בפסטיבל ונציה, אז פסלתי תפקידים שבדיעבד הייתי לוקחת".
ובכל זאת בשנה האחרונה כיכבת בסדרת השואה היוקרתית "היינו בני המזל", שביים הבמאי של "המילטון" ובצדך ובצד שחקנים ישראלים אחרים, כיכבו בה ג'ואי קינג ועוד כמה שמות גדולים. איך הייתה החוויה הזו?
"יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, זה היה יוצא מן הכלל. הייתה תחושה שהפרויקט הזה חשוב ברמה האישית לכל מי שהיה מעורב בו, כי לכולם היה קשר כלשהו לשואה. אני שונאת שאומרים על עבודה שהיא מרגישה כמו משפחה, אבל ככה זה היה הפעם, כי בילינו המון זמן ביחד ולא רק עבדנו, אלא גם אכלנו ודיברנו וצחקנו. אני לא יכולה להגיד את זה על 'חלב', כי בקולנוע הישראלי אין כסף, אז היו לנו 15 ימי צילום בלבד וזה לא מספיק זמן כדי להפוך למשפחה".
מעבר לביקורות המעולות, אילו תגובות קיבלת עד כה מקהל על "קוגל"?
"בדרך כלל התגובות הללו מגיעות ברשת ולא פנים אל פנים. אנשים מרגישים יותר בנוח לעשות את זה מאחורי מקלדת וחבל, אני חושבת שאנשים צריכים להרשות לעצמם לעשות את זה גם בעל פה. התגובה הכי מרגשת הייתה ממישהי שאיבדה את בן זוגה ב-7 באוקטובר. היא כתבה לי שהצפייה בסדרה החזירה לה את החשק להתאהב. בכל פעם שאני משחקת במשהו אני אומרת לעצמי 'וואו, איזה כיף שמשלמים לי כדי לעשות משהו שאני אוהבת בכל מקרה', ותגובות כאלה גורמות לי להרגיש שיש במה שאני עושה ערך מעבר לכיף שלי".
גדלת כחילונייה ואת עדיין כזו. האם אחרי "שטיסל" ו"קוגל", האם יש אנשים שלא מכירים אותך וחושבים שאת דתייה?
"כן, בטח, או שהם אומרים לי 'וואו, איזה קטע שאת לא דתייה'. אני עוברת כמאוד דתייה".
יש עוד תפקידים שהיית רוצה לשחק ועדיין לא יצא לך? סתם לדוגמה, היית רוצה לגלם נבלית?
"זה בטוח, כי אני יכולה לעשות את זה טוב וזה תמיד נחמד שנותנים לך תפקיד שעוד לא עשית. אין לי תשובה מהשרוול לשאלה שלך וזה מראה שאני לא מתעסקת בזה יותר מדי. כמובן שיש לי רשימות כאלה של תפקידים שהייתי רוצה לעשות, אבל זה לא משהו שאני חושבת עליו כל כך".
למרות החרם הבינלאומי, התעשייה המקומית ממשיכה לעשות סרטים, והם עולים בזה אחר זה וחלקם גם זוכים להצלחה קופתית. גם את מרגישה צמא לקולנוע מקומי?
"כן. כצופה, אף פעם לא היה לי איזשהו יחס מיוחד לקולנוע ישראלי, כי אני אוהבת סרטים מכל המקומות, אבל מאז 7 באוקטובר אני מרגישה צמא לתרבות ישראלית בכלל ולקולנוע המקומי בפרט. קשה לי להסביר את זה, אבל התחושה היא שרק ישראלים אחרים יכולים להבין אותי כרגע, ולכן אני משתוקקת לראות את הסרטים שהם עושים, ואני חושבת שהרבה אנשים מסביבי מרגישים ככה. חוץ מזה, בשנה האחרונה גם הבנתי עד כמה תרבות חשובה לאנושיות שלנו באופן כללי".
יש משהו שאת אוהבת באותה מידה שאת אוהבת לשחק?
"אני לא בטוחה שיש צורך בשאלה הזו, כי אני חושבת שעבודת המשחק מורכבת מהרבה דברים. זה לא רק לראות טקסטים ולשחק אותם. אני לומדת מזה המון, גם על עצמי. אני נורא אוהבת לשחק, מה עוד אני אוהבת כל כך? הלוואי שהיה עוד משהו שהייתי אוהבת באותה מידה. אני אוהבת לאכול, אני אוהבת אוכל טעים".
הרעיון של "חלב" כל כך מקורי וכל כך אוניברסלי, שלא נתפלא אם יעשו לו רימייק אמריקאי בעתיד. מי תחליף אותך בגרסה האמריקאית? למי תמיד אומרים לך שאת דומה?
"אם אענה לך, זה יישמע כאילו שאני מחמיאה לעצמי. כל החיים אומרים לי שאני דומה לאלישיה סילברסטון ב'קלולס', למרות שאני לא רואה את הדמיון. בשנים האחרונות אומרים לי שאני דומה למרגרט קוואלי. את האמת, הייתי פשוט רוצה לשחק גם ברימייק".