תרבות נתפסת על ידי רבים כמעין גרסה מפונפנת ויקרה יותר של בידור - משהו קליל וכיפי להעביר איתו את הזמן ולשכוח מהצרות. היא יכולה להיות גם זה, אבל היא קודם כל מראה, כלי לשיקוף וביטוי של התחושות, הפחדים, התשוקות והדאגות של יוצריה וצופיה. ובהתאם לזמנים המדכדכים שאנחנו חווים, גם המהדורה החדשה של פסטיבל הקולנוע היוקרתי בקאן הושקה בנימה מלנכולית ומודעת פוליטית. כלומר, במידת מה, פסטיבל קאן הוא אירוע של שטיחים אדומים, כוכבים נוצצים וחסויות של מותגי על, כך שאופי המחאה התאים את עצמו למאורע המפונפן. כלומר: נאומים נוקבים אך מנומסים בטקס הפתיחה, רגע אחרי שהמנחה מתבדח (בצרפתית כמובן) על יחסי במאים-שחקנים ורגע לפני שהקהל מתחיל להתנמנם על הכורסאות הרכות והמפנקות שבאולם. הכותרות מהיום למחרת, אגב, התייחסו בהרחבה דווקא לחוק חדש האוסר על לבוש חושפני מדי על השטיח האדום, אלא מה.
נשיאת חבר השופטים של הפסטיבל, ז'ולייט בינוש, התייחסה בנאומה לשלל הזוועות ומקורות האימה של התקופה והביעה אמפתיה כלפי קורבנות המלחמה בעזה משני צידי המתרס, כולל ציון החטופים שעודם בשבי חמאס. שם אחד שבלט בנאום היה זה של פאטמה חאסונה - צלמת עיתונות שנהרגה בחודש שעבר מתקיפת חיל האוויר בצפון רצועת עזה. יום בלבד לפני מותה של חאסונה נודע כי סרט דוקומנטרי אודותיה, "Put Your Soul in Your Hand and Walk", התקבל למסגרת הצדדית ACID בפסטיבל.
אורח מפורסם נוסף בטקס, זוכה פרס דקל הזהב למפעל חיים רוברט דה נירו, נשא נאום פוליטי אף יותר: "אמנות היא האמת. אמנות מאמצת גיוון. לכן היא מאיימת על האוטוקרטים והפאשיסטים של העולם", הוא אמר והמשיך להתייחסות ישירה למעשיו של הנשיא טראמפ: "הוא ביטל מימון ותמיכה לאמנויות, מדעי הרוח וחינוך, ועכשיו הוא הכריז תוכנית של 100% מכס על סרטים שהופקו מחוץ לארצות הברית. אי אפשר לשים תו מחיר על יצירתיות, אבל מסתבר שאפשר למסות אותה". את תפקיד האתנחתא הקומית לקח על עצמו קוונטין טרנטינו, שחתם את הטקס עם פתיחה רשמית של הפסטיבל בחיוך גדול, בטון מבודח ועם מייק-דרופ לסיום.
את הדקל המוזהב שלו קיבל דה נירו מידי השחקן ליאונרדו דיקפריו, שתיאר אותו כאדם שמקמץ במילים ומקפיד שכל מילה תהיה במקום. האזהרה הזו התגשמה במלואה למחרת, כשדה נירו השתתף בשיחה פתוחה לעיני מעריצות ומעריצים הצמאים למוצא פיו. המשתתפים קיוו להופעת אורח של דיקפריו או טרנטינו, בדומה לזו שסיפק טום קרוז כשהפתיע כמה שעות קודם לכן את צופי השיחה עם הבמאי כריסטופר מק'קווארי.
הפתעה מהסוג הזה לא נרשמה, אבל האירוע בכל זאת הצליח להפתיע, ולא לטובה. לתפקיד המראיין נשכר האמן הצרפתי JR, שבשנים האחרונות מתעד את חייו של דה נירו, את משפחתו וילדיו וגם את החומרים שהשאיר אחריו אביו הצייר. צילומים נבחרים מהסרט הוקרנו בשיחה והשאירו טעם של עוד - ומה הפלא, JR יצר בעבר סרט תיעודי מתוק במיוחד לצידה של אגדת הקולנוע אנייס ורדה. כמראיין הוא התגלה כמוכשר הרבה פחות. החברות בין השניים הייתה אמורה לעזור לדה נירו להיפתח, אבל עשתה בפועל את ההפך המוחלט, כשהמראיין התעקש להעלות שוב ושוב שאלות על הפרויקט המשותף שעודנו בעבודה, על הוריו ועל ילדיו, כשהוא מזניח לגמרי את הקריירה המדהימה שלשמה התכנסנו.
בשלב מסוים נראה שאפילו המרואיין עצמו מתוסכל מהסיטואציה ונואש לדבר על משהו מלבד המכתבים שקיבל מאמא שלו או הזיכרונות מאביו המרוחק. ישועה חלקית בלבד הגיעה בשלב השאלות מהקהל, שנעו בין התייחסות לאירועי השעה לטיפים לשחקנים מתחילים. הרגע החמוד ביותר במפגש הגיעה ממש בסיומו, כשהשחקן המעוטר חזר לרגע להיות ילד שמבקר בקולנוע עם אמא ואבא ונזכר בהתלהבות בלורל והארדי, במערבונים של ילדותו וגם בסרט שגרם לא להתאהב במסך הגדול באמת ("זוהר בדשא" של איליה קאזאן). "אין לי מושג איך נראה העתיד של הקולנוע", הוא השיב כשנשאל על השינויים שעובר התחום בימים אלה, "אני רק יודע שיש חשיבות בסיפורים שמסופרים בצורה ויזואלית. אני תמיד רוצה שאנשים יחוו את זה באולם, עם אחרים, לא רק לבדם או עם חברים בבית. במסורת הזאת יש משהו מיוחד, ואי אפשר לקחת את זה מאיתנו".
נכשל במשימה
ונחזור לרגע לכריסטופר מק'קווארי, שבערב יום רביעי הציג בפסטיבל פרק חדש שביים בסדרת "משימה בלתי אפשרית". ארבעת הסרטים הראשונים בסדרה בוימו על ידי במאים שונים, אך מהסרט החמישי והלאה הסדרה הופקדה בידיו של הבמאי-תסריטאי, שיצירתו המוכרת ביותר לפניה הוא כנראה התסריט שכתב לסרט "החשוד המיידי". הסרט החדש והשמיני במספר, "חשבון סופי", אמור לחתום את הסדרה בתצורתה הנוכחית ולאפשר לטום קרוז למצוא אפיקים חדשים להיפצע בהם בעת ביצוע פעלולים. כמו קודמו "נקמת מוות", גם הפעם סוכן העל אית'ן האנט מחפש את הדרך לנטרל בינה מלאכותית מסוכנת ובעלת תודעה משלה, המכונה "היישות", בעודו נאבק במקביל בטרוריסט הסליזי גבריאל (אסיי מורלס נטול הכריזמה והקסם האישי) וגם בשותפיו לשעבר במשרד ההגנה ובסוכנת IMF, שאינם סומכים על תוכנית הפעולה שלו ובת'כלס בצדק.
מי שנהנו מהפרקים הקודמים בסדרה כנראה יאהבו גם את האחד הזה, שמציע את אותו תמהיל מוזר של סצנות אקשן ארוכות ומוגזמות, מאבקים גיאו-פוליטיים במשקל נוצה ושיחות אפילו פחות משמעותיות בין האנט לחברי הצוות שלו, בהם לות'ר התומך (וינג ריימס, שמופיע בסדרה מאז הסרט הראשון), בנג'י הניירוטי אך הפיקח (סיימון פג) והגנבת שהפכה לסוכנת שהפכה לבת זוג פוטנציאלית, גרייס (היילי אוטוול). עוד מתבזבזים גם ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), אנג'לה באסט, קייטי או'בריאן והאנה וודינגהאם ("טד לאסו") - כולם בתפקידים זניחים וחסרי עוקץ שלא הולמים את מידותיהם. יש גם מי שמצליחים לגנוב כאן את ההצגה לרגע גם אם התסריט משאיר להם מעט מאוד עם מה לעבוד - לפחות פום קלמנטיף וכוכב "ניתוק" טרמל טילמן, שלא מקבלים הרבה עם מה לעבוד אבל כל שנייה איתם היא תענוג.
ייתכן שהבעיה כאן היא העובדה ש"חשבון סופי" לא יודע אם הוא מעדיף להיות אקשן דבילי, תיאטרלי ומצחיק או מותחן ריגול שאשכרה יש טעם לחשוב עליו יותר משתי דקות. יש בו הומור עצמי, אבל הוא עדיין לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ביחס לסרט שבו נלחמים בתוכנה מרשעת שנראית כמו הגרפיקה של "Windows media player" וזוממת להשתמש בפצצות גרעין תוצרת ישראל (!). איכות האקשן אמורה לפצות על שאר המגרעות כאן, בראשן תסריט דבילי ומקושקש ברמה כמעט פוגענית. אבל גם באספקט הזה הסרט החדש לא מתעלה על קודמיו, ולמרות שהוא מצולם היטב ומסעיר לרגעים אין הפעם סצנה אייקונית בסדר הגודל של הפריצה בסרט הראשון, האופרה ב"אומת הנוכלים" או הפעם שבעטו מישהי החוצה מחלון בבניין הבורג' חאליפה. בהקרנת הבוקר הקהל לא קנה את הבולשיט, ופעם אחר פעם עלו קולות צחוק דווקא ברגעים שהיו אמורים לרגש או להפתיע. מצד שני, גם צחוק לא מכוון הוא בעל ערך בחוויה הקולנועית הקולקטיבית שדה נירו דיבר עליה.
הסרט הזה כל כך דומה לסרטים הקודמים בסדרה שעולה השאלה למה דווקא זה אמור להיות פרק הסיום, כי בניכוי אינספור נאומים דרמטיים בשבח דמותו ותפארתו של אית'ן האנט המדהים וקצת מוזיקה דרמטית ועצובה ברגעים נבחרים אין פה משהו שבאמת מתעלה ברוחב היריעה על הפרקים האחרונים.
בין סקס למוות
לטובת מי שמעדיפים קולנוע מסחרי פחות, תחרות דקל הזהב הציגה יריית פתיחה שכולה דרמה, זוועות, היסטוריה, תלבושות תקופתיות ואומללות משלל סוגים. שני הסרטים הראשונים שהוקרנו במסגרת התחרות התגלו כמוצלחים למדי אבל גם ככבדים, מעוררי מחשבה ומדכאים לאללה. החלוץ היה "Sound Of Falling", דרמה גרמנית היסטורית שעלילתה מתפרשת מראשית המאה ה-20 עד ימינו. סרטה של הבמאית מאשה שילינסקי מעורר עניין גדול בריביירה וכבר זכה לתגובות קיצוניות לכאן ולכאן, וברור למה - זה סרט שקשה להישאר אדישים כלפיו באותה המידה שקשה להבין מהתקציר העמום שלו על מה כל המהומה.
עלילתו מורכבת מארבעה סיפורים על ילדות ונערות גרמניות בנות אותה משפחה, המסופרים בצורה פיוטית, מבלבלת ולא פעם מטרידה ואפילו מזעזעת. בין כל סיפור מפרידות 30 שנה ומחבר בית כפרי רחב ידיים של משפחה אחת, שבנותיה חולקות רגשות דומים בתקופות שונות, מוטרדות מיחסיהם עם קרובי משפחה ומנוכחותו המתמדת, המבעיתה וגם המסקרנת של המוות. אין נושא קלאסי יותר לסרט פסטיבלים מהמפגש בין סקס למוות, וגם כאן גילויי מיניות מוקדמים משתלבים באלימות ובטראומה. שילינסקי בחרה לה זווית אפלה ומעוררת מועקה במיוחד - מאקטים משונים ומעוררי אי נוחות ועד לדרכים שבהן גוף האדם מתעוות או מתפרק בעין העדשה שלה.
כיהודים המחשבה על גרמניה במאה ה-20 תמיד נודדת לאותו זמן ומקום, אך הסרט עצמו כמעט ומתעלם ממלחמת העולם השנייה ורק מציץ לרגע לתקופה זו, ואולי זה עדיף, כי לכו תשלבו בין כל הזוועה הזו בפסיפס היסטורי-משפחתי שלם. האמת, גם בסרט הקיים יש חוסר אחידות מסוים - שניים מהסיפורים קשים, מעניינים ובעיקר מפותחים הרבה יותר, בעוד שניים אחרים זוכים לזמן מסך מועט הרבה יותר ונקראים יותר כהערת שוליים מאשר כסיפור שעומד בפני עצמו. זה לא נורא, אבל כשהסרט נמשך כמעט 150 דקות מותר (ואולי כדאי) להתקמצן בזמן מסך.
המתחרה השני על הדקל הוא סרטו החדש של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניציה, יוצר פורה וחרוץ במיוחד שסרטיו הוקרנו כמה וכמה פעמים בפסטיבל בעבר, כולל "הפלישה" הדוקומנטרי שזכה להקרנה מיוחדת במהדורת 2024. הפעם הוא הגיע לקאן עם סרט עלילתי בשם "שני תובעים" ("Two Prosecutors"). בצל משטר האימים של סטאלין, עורך דין צעיר מגיע לכלא גדול בעקבות פנייה מזעזעת במיוחד מאסיר המוחזק בבידוד. כשהוא סוף סוף מצליח להגיע לתאו של אותו אסיר, אחרי שלל עיכובים ופרצופים זעופים מצוות בית הסוהר, הוא מגלה איש מבוגר, חולה ופצוע שמספר לו על מסכת התעללויות שעוברים הוא ומתנגדי משטר מבוגרים אחרים כחלק מ"חקירה" של פשעים מפוברקים.
משם והלאה צפויה לתובע הנחוש מלחמה מייגעת וקפקאית בניסיון לעשות צדק ולעצור את השחיתות, כשאת כל הכיעור והקושי הזה מרפדים מעט הצילום היפה והשימוש החכם בהומור ובאירוניה. זה סרט מעניין ויצירתי, משהו בין מחזה אבסורד למעשייה עממית עגומה במיוחד, עם צוות שחקנים מוצלח במיוחד שכולל גם את אנטולי בליי, המתגורר כיום בישראל. הקאץ' הוא, כמובן, שכל זה מתקדם בקצב איטי מאין כמוהו - אמנם מתיש באופן מוצדק עלילתית, אבל עדיין מתיש.