"יהודים ומוסלמים עוד יבלו יחדיו בטהרן. זה יקרה לדעתי כבר בעשור הקרוב"

"לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא לא סתם סרט - הוא נס; נס קולנועי ונס אנושי. זהו פרויקט בינלאומי של הבמאי הישראלי ערן ריקליס, שמתרחש באיראן ומככבות בו שחקניות איראניות מוסלמיות, כולן כמובן גולות מארצן, ובצידן גם ריטה, והוא דובר ברובו פרסית.

מי היה מאמין שדווקא עכשיו יגיע לאקרנים שיתוף פעולה איראני-ישראלי-יהודי-מוסלמי, אבל הנה זה קרה. "לקרוא את לוליטה בטהרן" עלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע האחרון, לאחר שכבר זכה להצלחה בצרפת - באלוסינה, האתר הקולנועי המוביל במדינה, הקהל העניק לו ציון של 3.9 כוכבים מתוך ארבעה.

בסרט מככבת גולשיפטה פרהאני, מן השחקניות הפרסיות הבולטות בדורנו. היא החלה את דרכה במולדתה וכיכבה בין השאר ב"אודות עלי" המהולל ב-2009, אך גלתה מארצה לאחר שהופיעה מעט לאחר מכן בצד ליאונרדו דיקפריו ב"גוף השקרים", שהמשטר הרודני הכריז עליו כעל "תעמולה הוליוודית". מאז, היא השתתפה בעוד עשרות סרטים באירופה ובהוליווד - מלהיטי אינדי כמו "פטרסון" ועד להיטי נטפליקס כמו "טיילר ריק: חילוץ". היא כבר שיתפה פעולה עם ריקליס במותחן "מסתור", אבל אז היה מדובר בפרויקט שאפתני פחות, שלא היה קשור בהכרח למולדתה.

"לקרוא את לוליטה בטהרן" מבוסס על רב המכר של אזאר נפיסי. פרהאני מגלמת בו מורה איראנית שגלתה אך חוזרת לאיראן בשלהי שנות השבעים לאחר המהפכה. היא מלמדת באוניברסיטה נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית כמו "גטסבי הגדול" ובמהרה מנסה המשטר להצר את צעדיה, להגביל את מה שמותר לה ללמד וגם לאלץ אותה לשים רעלה. היא כמובן מתנגדת לכך, וכמשתמע משם הסרט מקימה מועדון קריאה לנשים בלבד בדירתה, שבו הן לובשות את מה שבא להן וקוראות את מה שהן רוצות - למשל, את "לוליטה" או את ג'יין אוסטן. בצידה של פרהאני ושל ריטה, שמגלמת את אימא שלה, מככבת גם שחקניות רבות נוספות, ובהן זאר אמיר איברהימי, גולה איראנית בעצמה שמאז הספיקה לשתף פעולה עם עוד במאי ישראלי - גיא נתיב ב"טאטאמי".

פרהאני סיפרה כי כשריקליס הציג לה את הפרויקט, היא חששה שבחיים לא יצליח לגייס את המימון בשבילו. אך הקולנוען, שהרקורד המפואר שלו כולל את "הכלה הסורית" ו"עץ לימון", שניים מסרטי הסכסוך הטובים בכל הזמנים, הצליח להפתיע אותה ולהוציא את הסרט לדרך, מה שעורר אצלה חרדה אחרת - איך היא תצליח לשחק בפרסית, שפה שבה לא הופיעה כבר כעשור וחצי.

"במשך כל השנים הללו, סירבתי לפרויקטים על איראן", אומרת השחקנית בריאיון המתקיים בטלפון, כשהיא בנסיעות בין פסטיבלים ברחבי אירופה. "הייתי לחוצה מאוד, כי לא שיחקתי בפרסית כל כך הרבה זמן, אבל אז ערן אמר לי 'בוא נקרא את התסריט יחד'. היחס שלי לשפה היה קר ומנותק, אבל התסריט גרם ללב שלי להתפוצץ. הוא החיה בי את העצב המתוק שהרגשתי עם עזיבת המולדת. אמרתי לערן 'בוא נעשה את זה', אבל היו בי חרדות עד ערב הצילומים".

הסרט עוסק בחשיבותה של ספרות ובקריאה כאמירה פוליטית, ולכן מתבקש לשאול אותך - מהי ספרות בשבילך? מהי תרבות בשבילך?

"אמנות אולי לא יכולה לשנות את העולם, אבל היא שומרת על העולם שלא יתפרק. תרבות היא הלב הפועם של כל אומה. העולם כל כך משוגע ואפל, מה הדבר היחיד שיכול לעמוד מולו? אמנות. זה האור באפלה. היא גורמת לאנשים לעמוד קרוב יותר אחד לשני. זו שפה שכל אחד יכול להבין. בלי אמנות, העולם לא ימשיך להתקיים אפילו יום אחד. אמנות היא המרחב שבו אנשים משתפים פעולה עם אלוהים. אלוהים ברא את הטבע ואנחנו בראנו אמנות כדי להיות אלוהים. אתה יכול לדמיין עולם בלי אמנות? איך יהיו בו תקווה או אושר? אתה יכול לדמיין אותנו עוברים את הקורונה בלי תרבות?
"נקודתית לגבי ספרות ושירה - הם אלה שהצילו את השפה שלנו. ספרות זו מורשת. אנשים מספרים סיפורים ואנחנו רואים בהם את עצמנו. זה הדבר הכי מדהים בעולם. כולנו מתחממים סביב האש של הספרות. ספרות תמיד היתה מרכזית בחיי. כשעזבתי את איראן הלכתי לאיבוד בין השפות. הפסקתי לקרוא בפרסית והתחלתי לקרוא בשפות אחרות ספרים שכבר קראתי בשפת אימי.

"את 'לוליטה' קראתי לפני הרבה זמן, והאמת שלא זכרתי את הספר בכלל, אבל זה לא חשוב. הסנדק שלי בצרפת היה התסריטאי והסופר האגדי ז'אן-קלוד קארייר והוא לימד אותי שבשביל ליצור עיבוד טוב לספר, אתה צריך לבגוד בו, ולא להיות נאמן למקור".

הסרט עוסק בספרים ועוסק כמובן גם בנשים. הן מי שקוראות את הספרים, הן מי שדנות בהן ואין כמעט רגע אחד בסרט שלא רואים בו לפחות אישה אחת. בדרך כלל רואים כמה. אמרת שאמנות יכולה לשנות את העולם. גם נשים יכולות לשנות אותו?

"בוודאי. הן מי שמולידות ילדים - זה שינוי גדול. כל נשמה היא כוכב חדש ביקום. האנושות היא מעבר למגדר ואני לא אוהבת להפריד בין גברים ונשים, אבל בגלל שדיכאו אותן, בנשים יש תושיה יוצאת דופן. אני באמת ובתמים מאמינה שנשים אמיצות יותר מגברים. יש להן את הביצים הכי גדולות, אבל הן בלתי נראות. נשים חוות כאב בצורה אחרת - כאב מחזור, צמיחת השדיים, לידה. הן עוברות כל כך הרבה, והן עדיין שורדות. נשים הן כל כך חזקות, בכל כך הרבה דרכים. הן אמיצות. הן יותר מתקדמות מגברים. גברים נשארים ילדים קטנים אבל נשים לא יכולות להרשות לעצמן את זה. הן צומחות והן מי שמחזיקות את הגברים".

זו לא הפעם הראשונה שערן ריקליס מעמיד נשים במרכז ועושה זאת בצורה שזוכה לשבחים. איך את מסבירה את היכולת הזו שלו?

"ערן הוא מהגברים האלה שהם באופן עמוק לא מיזוגנים, וזה נדיר. אני רואה מיזוגניה אצל כל כך הרבה אנשים - כולל נשים, שהן לפעמים מיזוגניות להחריד. ערן אוהב את זוגתו ואוהב את הבת שלו. אם אתה רוצה להבין את האישיות של מישהו, תראה איך הוא מתייחס לאימא שלו, לזוגתו ולבת שלו. ערן תמיד כל כך מכבד אותן. הוא גם כל כך אכפתי כלפי השחקניות שלו, ומגונן עליהן".

"ערן הוא בעיני מן הבמאים האגדיים של פעם. הוא יוצר תנאים מעולים שבהם כולם פורחים, משהו שאני רואה פחות ופחות בתעשייה. בקולנוע התעשייתי של ימינו, כבר פחות מייחסים חשיבות לעבודת המשחק, אבל ערן מבין שסרט יכול להיות סרט רק בזכות השחקניות והשחקנים שלו. הוא מייחס חשיבות רבה לעבודת הליהוק, וליהק את 'לקרוא את לוליטה בטהרן' במשך שנתיים. אני מעריצה אותו כאמן וכאדם. מבחינתי הוא מעין דובון אכפת לי, חבר נפש. אם הוא יבוא לפריז, בה אני מתגוררת, נאכל ארוחת ערב יחד. הוא כמו משפחה".

הלוואי שהיינו רואים את הסרט הזה יחדיו בטהרן, אבל כמובן שזה לא אפשרי. החלום שלי הוא שיום אחד זה יקרה. לדעתך, עד כמה החלום הזה ריאלי?

"הו אלוהים, האם זה יקרה בימי חייך? אני בטוחה שכן. אתה ואני נראה יחד סרט בטהרן. אני לא יודעת כמה מבוגרים נהיה, אבל זה יהיה בימי חיינו. זו שאלה של זמן, ולדעתי לא יותר מעשור. דברים משתנים, העולם משתנה. גם הממשלה באיראן התחילה לסגת לאחור. למשל, החברים שלי שמבקרים באיראן מספרים לי שנשים שם כבר לא שמות את הרעלה, והמשטר לא מעז להגיד להם כלום. זה ניצחון של המחאה. אני לא יכולה לחכות ליום שנבקר יחד בטהרן. זו עיר מדהימה - אתה עוד תראה".

בטח שאלו אותך כבר אלף פעם, אבל איך זה שהופעת גם בסרטים כמו "שודדי הקריביים" וגם בסרטי איכות צרפתיים מופתיים כמו "Les Deux Amis"?

"זה פשוט מוכיח שאי אפשר לשים אותי בשום קופסה או מסגרת. כל מה שרציתי לעשות זה לשחק, והקרבתי כל כך הרבה כדי שאף אחד לא ישים אותי בכלוב. אי אפשר לשים אותי במשבצת של המזרח-תיכונית, של האיראנית. אי אפשר לשים אותי בכלוב של לאום, של מגדר. אני יכולה להיות אפגנית ואני יכולה להיות פיראטית. אני יכולה להיות כל כך הרבה דברים ואני יכולה להיות כלום".

אחד הסרטים האהובים עליי איתך זה "עדן". אני יודע שהתפקיד שלך בו משני…

"האמת שלא ראיתי את הסרט הזה! לפעמים אני לא צופה בסרטים שלי. זה תלוי בתפקיד, או במצב רוח שלי".

את "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש ראית?

"בטח! עשר פעמים. זה אחד הסרטים הכי חשובים שלי מבחינתי. ג'ים נתן לי מתנה ענקית".

יש עוד במאים או במאיות שהיית רוצה לעבוד איתם?

"לא נשארו לי חלומות. עשיתי 65 סרטים ואני כל כך שמחה בהם. הייתי רוצה לשחק אצל קסווטס וקובריק בגלל איך שעבדו עם שחקנים, אבל הם כמובן כבר לא בחיים, אז אין לי משהו קונקרטי. אני מאמינה במכתוב. יש איזה כוח שמביא אליי תסריטים וגם גורם לי להגיד להם 'כן'. זה הגורל. לפעמים אין בי כוחות, אבל אז הקולנוע בא ולוחש לי באוזן 'בואי נרקוד שוב'".

את מסתובבת כל כך הרבה בין צילומים ופסטיבלים. יש לך בכלל בית?

"הו, לא. אני הבית. החיים שלי מאוד לא יציבים. המשחק הוא מה שמחבר אותי לקרקע. זה הדבר היחיד שמלווה אותי מאז גיל 14, והדבר היחיד שלא השתנה. האדמה, השפה, הכל השתנה, רק הקולנוע לא השתנה. הוא השותף הכי ותיק שלי ואני אסירת תודה".

אם לא היית שחקנית, מה היית?

"בעולם מקביל, אני עקרת בית. אימא לחמישה ילדים, שמגדלת ירקות בחצר, והבעל שלה חוזר הביתה בערב ומביא לה לחם, אי שם במערב הפרוע. אלה החיים החלומיים שלי, אי שם בעולם אחר".

בינתיים, את משתתפת השבוע בסרט חדש בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן - "אלפה" של ז'וליה דוקורנו, מי שזכתה בדקל הזהב לפני שלוש שנים על "טיטאן". את יכולה לספר עליו קצת?

"אלוהים, איזה סרט זה! אם אתה רוצה שהלב שלך ייפצע, זה הסרט בשבילך. בחיים לא עשיתי סרט כזה, בחיים לא ראיתי סרט כזה".

בחזרה לנקודת ההתחלה, איך היה לחזור לשחק בפרסית אחרי כל כך הרבה שנים?

"זה היה תענוג! שיחקתי עד כה בשבע שפות. תמיד הרגשתי מחוברת לשפה עם חוטים וכבלים, אבל הפעם הרגשתי שאני עושה את זה עם בלוטות' - בלי שום חוט. הלב היה מחובר לשפה, בלי שום חיפוש ושום אילוץ. פרסית היא שפה רכה, כמו חתול שעושה מיאו. כבר לא יוצא לי לדבר יותר מדי פרסית בחיי היומיום, אבל היא מבחינתי כמו ריח שאתה לא שוכח, ולשחק בה היה חוויה מענגת. היה לי כל כך קל, שאפילו לא הייתי צריכה לשנן את השורות".

באיזו שפה את חולמת?

"בכל השפות. לפעמים אני אפילו חולמת בשפות שאני לא מדברת".

לסיום, יש לך מסר לקהל בישראל שצופה בסרט?

"זה לא משנה אם הקהל בישראל או ברומא, אם הם ישראלים או פלסטינים. אמנות זו אמנות. כולנו אחים ואחיות בעולם הזה. אני מקווה שמי שיצפה בסרט ייהנה ויתרגש. יש בי הרבה חמלה ואמפטיה לכל היקום שלנו, לכל העולם שחי עם כל הרודנים המשוגעים האלה שגורמים לכל כך הרבה סבל. כולנו סובלים, ואני מקווה שהדור החדש ישנה את זה. אי אפשר להמשיך ככה - העולם שבור. בוא נחזיק ידיים, נראה סרטים ונקרא ספרים ביחד".

והנה סיפור שממחיש עד כמה פרהאני מקסימה, ועד כמה אכפת לה מהסרט. כרגיל, בתום הריאיון נזכרתי שלא שאלתי את אחת השאלות הכי חשובות. דיברנו על סרטים צרפתיים עלומים אבל שכחתי לשאול על ריטה, שמגלמת בסרט את אימא שלה. לא הייתי צריך לעבור דרך סוכנת, אלא פשוט שלחתי לה שאילתא בווטספ, ולמרות שהיתה עסוקה בהכנות קדחנתיות לקראת הפרמיירה בקאן, השחקנית האיראנית בכל זאת מצאה רגע להקליט לי הודעה -

"הכרתי את המוזיקה של ריטה לפני כן, אז לדעת שהיא תשחק את אימא שלי היה מדהים. לפגוש אותה במציאות היה כמו לפגוש את האישה האיראנית שהיתה אימא שלי. ריטה מדברת פרסית מעולה - לא היה שום הבדל בין כישורי השפה שלה ושל כל איראנית אחרת בצילומים. כל מילה שלה, כל מבט וכל מחוות גוף היו אותנטיות לחלוטין - היא איראנית בכל רמ"ח איבריה. זה היה מענג ומרגש לעבוד איתה. החיבור ביני לריטה הוא עוד קשר נפלא שיוצרת האמנות - האמנות, שאין לה גבולות".