במאי קולנוע אוהבים לרפרר לסרטים של אחרים. רפרנס טוב יכול להיות מפתח להבנת דמות או הסרט כולו, לסמן השראות או ליצור רגע קומי או אירוני. ארי אסטר, שסרטו החדש "אדינגטון" הוקרן בשבוע שעבר כחלק מהתחרות הרשמית בפסטיבל, עושה את זה עם חתיכה קטנה מ"מר לינקולן הצעיר" של ג'ון פורד, בו נכנס כוכב המערבונים הנרי פונדה לנעליו של הנשיא האמריקאי הדגול בגלגול שלפני הפוליטיקה.
"אדינגטון" מעמיד במרכזו עיירה קטנה ובדיוני בניו מקסיקו, בה מתעמתים שוב ושוב השריף (חואקין פיניקס) וראש העיר (פדרו פסקל), עד שהראשון מחליט להיכנס לפוליטיקה בעצמו. לכאורה מערבון מודרני, אבל יש טוויסט - התקופה היא אביב-קיץ 2020, נקודת המפגש בין מגפת הקורונה ומחאות חיי שחורים נחשבים (Black Lives Matter) שהביאו את אמריקה, ואיתה גם את העיירה השוממת והעלובה, לנקודת רתיחה.
חבוש בכובע בוקרים לבן ובמבט מעונה תמידית, השריף ג'ו קרוס מעביר את ימי הבידוד עם אשתו האמנית (אמה סטון). חמותו (דיידרה אוקונור) היא מאמינה אדוקה בשלל תיאוריות קונספירציה ומאלצת את הבת ובעלה לקרוא ולהאזין לרצף אינסופי של הגיגים מלחיצים. העבודה אמנם מאפשרת לו מפלט מהאווירה המחניקה, אבל הוא מתעקש שדווקא האילוץ לעטות מסכת פנים בציבור הוא שחונק אותו. מכאן והלאה המצב ילך ויסלים עוד ועוד, עם דחיפה קלה מצד גרסאות מוקצנות וקריקטורות של כל צידי המתרס הפוליטי באמריקה. גם ג'ו עצמו הוא טיפוס לא קל אבל גם לוזר שמנסה לשרוד, יום ארוך ומעיק אחד בכל פעם. הלוזריות מאפשרת לנו גם לחמול עליו מעט, אפילו כשההתנהגות שלו מסלימה הרבה מעבר לסתם התבכיינות כללית.
המשימה לא הושלמה: אף אחד בקאן לא קנה הפעם את הבולשיט של טום קרוז
ובינתיים, בפרמרייה של הסרט: אמה סטון נמלטת מדבורה, פדרו פסקל מגן עליה
"תורשתי" ו"מידסומר" מיצבו את ארי אסטר כאחד הבמאים הבולטים של ז'אנר האימה בימינו, אבל הוא בוחר כאן כיוון מעט שונה - לא סרט אימה של ממש אלא קומדיה שחורה קלסטרופובית, רדופה ומעוררת אי נוחות, מבט סאטירי ולא ממש מחמיא על אמריקה של העשור השלישי במאה ה-21. "אדינגטון" הוא לא הניסיון הראשון של התרבות הפופולרית לחקור את הטראומה הקולקטיבית של 2020, אבל הוא אחד הבולטים לעשות זאת מפרספקטיבה מעט מרוחקת יותר, שרק נעשתה יותר רלוונטית לאחר אירועי החודשים האחרונים. זה סרט שהולך לפלג מאוד את צופיו - חובבי סרטי אווירה, ובפרט האווירה המסוימת והדחוסה שלו, יהנו מכל רגע, בעוד מי שמעדיפים עלילה או מסרים מהודקים יותר עלולים להשתעמם. לגנותו נציין שהוא לא באמת זקוק ל-145 דקותיו, ולזכותו דיאלוגים חדים, קאסט נהדר וצילום שגורם לשעמום והעייפות של הזמן והמקום להראות נהדר.
אבל רגע, מה היה הקטע עם לינקולן הצעיר? במסיבת עיתונאים בעקבות הסרט הסביר אסטר שהסרט המסוים הזה נתפס בעיניו כתיאור האידילי והחלומי של אמריקה. "בהרבה מובנים הסרט שלי הוא על הפער בין החלום והמציאות. כולנו רדופים על ידי ההיסטוריה האמריקנית, ואנחנו משתמשים בה כדי לאשש את הדברים שבהם אנחנו מאמינים", הוא פירט. "כתבתי את הסרט במצב של חרדה ופחד לגבי העולם. הוא מתאר חיים בעולם שבו אף אחד כבר לא יכול להסכים על מה אמיתי. הקורונה הרגישה כמו הרגע שבו החיבור בין אנשים שונים בחברה נותק לנצח. רציתי לעשות סרט על איך שאמריקה הרגישה עבורי באותו רגע, והיא הרגישה רע. אני מאוד מודאג".
לצידו בשולחן, הכוכב פדרו פסקל גיבה אותו. "בקורונה הרגשתי מבודד, היו לי יחסים קרובים מדי לאלגוריתם. התסריט הזה מכיל את כל הפחדים הכי גרועים שלי מהתקופה הזו", הוא אמר. על הדרך פסקל סיפר גם על תחביבי הקורונה שהוא עצמו אימץ בימי הבידוד - צפייה בתוכנית ריאליטי על אנשים שמשתגעים בשדה התעופה ובגוף עבודתה של השחקנית לארה פלין בויל. מקורי יותר מאפיית לחם מחמצת.
עוד בחדשות הרפרנסים וההשראות הקולנועיות: "גל חדש" של ריצ'רד לינקלייטר ("לפני הזריחה", "התבגרות") הוא עוד סטייה חדה לבמאי שאוהב לגוון ולחדש, והפעם קומדיה כאוטית המבוססת על צילומי "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר. הצילום השחור-לבן מציע גרסה משופשפת ונקייה יותר של סרטי הגל החדש הצרפתי והאווירה קלילה, כיפית ומתוקה כדבש (בצרפתית, על אף שלינקלייטר אמריקני). הוא לא מספק תובנות מעמיקות במיוחד על יצירה קולנועית, על קבוצת יוצרי הקולנוע המדוברת או אפילו על גודאר עצמו, אבל זה עדיין פינוק אמיתי לסטודנטים וסטודנטיות לקולנוע או סתם פרנקופילים.
לין רמזי, לעומת זאת, בחרה לצטט בסרטה החדש דווקא קלאסיקה של דיסני. "תמות, אהובי", עיבוד לספר באותו שם של אריאנה הרוויץ, לוקח לקיצון את הרעיון של אישה המאבדת את דעתה לאחר לידה. גרייס וג'קסון (ג'ניפר לורנס ורוברט פטינסון), זוג צעיר ניו יורקי, מגדל יחד תינוק בן כחצי שנה בבית כפרי גדול ומבודד. את הבית הם ירשו מקרוב משפחה שמת בנסיבות לא נעימות והוא מוקף טבע מיוער ופראי, שמוציא מגרייס צדדיים חייתיים והרפתקניים.
באחת הסצנות היחידות בסרט שאינן נעות בין אופוריה פראית לבלאגן אלים ומטורלל, גרייס ותינוקה משוטטים בטבע הפסטורלי לצלילי "Little April Shower" מהסרט "במבי". הסרט המקסים של דיסני מציג את הדמות האימהית האידיאלית - רגועה, סבלנית, מקבלת, אחת עם סביבתה. הוא גם כולל את אחת מסצנות המוות הטראומתיות ביותר של דמות אם בתולדות הקולנוע. רמזי, שסרטה המוכר ביותר הוא "חייבים לדבר על קווין" המהפנט, משתמשת במוזיקה כדי לבטא את השינויים העזים במצב רוחה של הגיבורה שלה - לרגע אחד גרייס שרה בחדווה את "Kooks", המנון ההורות-הבלתי-מושלמת של דיוויד בואי, באחר היא חורכת את הרמקולים עם מוזיקה כל כך חזקה שהקהל מכסה את האוזניים ובאחד נוסף היא מתלוננת על המוזיקה בטענה שהיא "שונאת גיטרות".
לורנס מציגה כאן תפקיד קאמבק מהסוג שקשה להתעלם ממנו עם אינספור פרצופים, רגשות ורגעים נפיצים ופרובוקטיביים. ההתפרקות של גרייס כוללת עירום, עינוג עצמי ופגיעה עצמית, פרצי אלימות פתאומיים לצד רגעים של עדינות ורכות. על הדרך תסריט שולח חיצים מדויקים לעבר הצביעות האמריקנית והקלישאות שבהם שמאפשרות לנו להתמודד - אבל לא באמת - עם המצוקה של אחרים. קשה לערער על הכישרון של רמזי ליצור רגעים מסוכנים, מפחידים ומטרידים, אבל יש כל כך הרבה כאלה בסרט שבשלב מסוים סף הגירוי כבר נשחק. ברור, זאת הנקודה - אובדן שפיות הוא לא תהליך פשוט ומסודר עם שלבים ברורים שניתן לחזות או אפילו לעכל בקלות - אבל לא פעם התחושה היא שהסרט יותר מכוון לזעזע ולהגעיל מאשר לרדת לעומקה של הדמות או של מצבה.
תשע שנים חלפו מאז זכה "אנה", סרט הגמר שיצרה אור סיני במסגרת לימודיה בסם שפיגל, בתחרות ה-Cinéfondation לסרטי סטודנטים של פסטיבל קאן. אמש (ראשון) היא עלתה על השטיח האדום בריביירה כדי להציג באותו פסטיבל את סרטה הראשון באורך מלא - "מאמא" - כשלצידה כוכבות הסרט יבגניה דודינה וחלי גולדנברג (כולן עם סיכות צהובות למען החטופים על הדש). "ואו, זה הכי כיף בעולם", סיני השיבה כששאלתי אותה איך התחושה לחזור לפסטיבל. "עד עכשיו זה מרגיש לי ממש כמו בפעם שעברה. לא השתנה הרבה בפסטיבל ובינתיים גם לא נתקלנו באי נעימות משום צורה. זה סרט מאוד לא על המצב והרבה ממנו גם לא בישראל ולא בעברית, אז אולי זה קשור".
ואכן, "מאמא" הוא קופרודוקציה ישראלית, פולנית ואיטלקית. דרמה עדינה, אנושית ויפה שנפתחת בווילה רחבת ידיים בקיסריה, אבל במהרה שולחת את הגיבורה, מילה, לבית משפחתה בפולין. מילה (דודינה) עובדת מזה 15 שנה כעוזרת בית של משפחה ישראלית עשירה, ומשתמשת בחסכונותיה כדי לבנות בית גדול עבור המשפחה שהשאירה מאחור. פציעה פתאומית מחזירה אותה אל בעלה ובתה, אך במהרה מתברר שהם די התרגלו לחיות בלעדיה. עבור מילה השיבה הביתה היא לא תקופה מרגיעה של איחוד משפחתי ומנוחה, אלא מעין קרב הישרדות קשוח שבו היא מנסה לקחת מחדש את האחריות על כל מה שהזניחה ונטשה במשך שנים.
דודינה מציינת כי בתחילת הדרך גם היא עצמה נרתעה ממעשיה של הדמות שלה: "קשה להצדיק אותה, לגרום לצופים לאהוב אותה. היא מעוררת יותר אנטי מאשר סימפטיה. השלב הכי חשוב וקשה היה שהקהל יעבור איתה את הדרך ויגיע לחלקים המורכבים יותר כשהוא כבר מבין אותה. היופי של התסריט הזה היה שכל פעם אתה מגלה עוד ניואנס ועוד ניואנס של הדמות, מאחורי כל דבר יש מחשבה - לא סתם אור עבדה על זה כל כך הרבה זמן".
ההשראה לסרט הגיעה מהמפגש של סיני עם עובדת זרה מאוקראינה שטיפלה באמה. "התחלתי לדבר איתה וזה היה מרתק. עשיתי תחקיר מטורף לפני כתיבת התסריט, נשים בארץ ובאוקראינה סיפרו לי את הסיפור שלהן. נסעתי לבקר עובדת ניקיון שחזרה לאוקראינה מישראל ובנתה שם בית. גם בכפר שצילמנו בו יש בתים חצי גמורים של אנשים שהתחילו לבנות ונגמר להם הכסף, זה מאוד נפוץ. הפנטזיה הזאת של העובדת הזרה שחוזרת הביתה ועכשיו היא סיפור הצלחה לא תמיד מתגשמת, הרבה סיפורים נשארים בין לבין".
הסרט יועד להצטלם באוקראינה, אך מסיבות ברורות זה לא התאפשר: "היינו אמורים לצלם שם באוגוסט 22, כבר היו לנו לוקיישנים אבל המלחמה התחילה והמפיק השותף שלנו התגייס. היינו צריכים לחשב מסלול מחדש. מצאנו שותפה חדשה מפולין וזה היה מאוד מעניין, כי פתאום העובדה שיש עיסוק בהפלה בסרט קיבל איזה טוויסט אקטואלי בגלל האיסור על הפלות שם. יש לנו גם מפיק מהמם איטלקי. יאמר לזכותם של כל מי שעבדנו איתם שלרגע לא היה עניין לעבוד עם ישראלים, גם אחרי שהמלחמה התחילה. אני יכולה להבין אם יש היסוסים וכאלה, אבל לרגע לא הייתה שאלה מצידם".
ואיך היה בצילומים בפולין?
סיני: "היה סופר כיף. חיינו כולנו באווירה הכפרית הזאת, שזה כבר מייצר קרבה, וזה מרתק לעבוד עם תעשייה אחרת. רוב הצוות היה פולני".
דודינה: "אני הרגשתי מאוד אותנטי בפולין. אני מאוד מאמינה בלצלם מחוץ לבית, כי ככה אתה חי את הסרט באמת, וגם הרגשתי בבית כי זה מאוד הזכיר לי את בלארוס ששם נולדתי".
סיני: "בכפר הזה שצילמנו בו גם בישלו לנו אוכל בצהריים, עשו לנו מסיבה כשעזבנו. היינו אטרקציה שם, הם נורא שמחו לארח אותנו - בין היתר כי השחקן שמשחק את הבעל, ארקדיוש יקוביק, הוא שחקן מאוד מפורסם בפולין. גילינו שהפולנים מאוד רציניים. הם לוקחים את הבמאי נורא ברצינות, מגיעים מאוד מוכנים. זה מאוד שונה מהגישה הישראלית וכשהצעתי לשנות שוטים או את הטקסט באמצע יום צילום זה היה להם מאוד קשה, לקח להם זמן להתרגל לעשות דברים שלא היו מתוכננים".
בהתחשב באווירה בעולם כלפי ישראל, הכנתן את עצמן למצב שתיתקלו בעוינות? או שקלתן להגיד בשיחות חולין שאתן ממקום אחר?
דודינה: "בפסטיבל אני אומרת שאני מישראל, אבל באירופה אני לא תמיד אומרת. אם צריך אני אומרת שאני מאוקראינה. מקסימום תמיד אפשר להמציא ג'יבריש ולהגיד שככה מדברים באיסלנד".
סיני: "זה נורא מצער שפתאום גם היצירה הופכת לשדה קרב במקום משהו שמחבר אותנו. אם מישהו ישאל אותי על המצב, אני אגיד את מה שאני באמת מאמינה בו - שצריך להפריד בין האנשים הישראלים לבין הממשלה הישראלית, שהיא חמורה מאוד כרגע. המצב באמת מחריד והלוואי שהמלחמה תסתיים, שהחטופים יחזרו ושהרעב ייגמר".
באותו ערב כמו הצוות של "מאמא", צעדו על השטיח האדום בקאן גם ווס אנדרסון ובניסיו דל טורו, שמככב בסרטו החדש "The Phoenician Scheme". בדרכו המקסימלית והמופרכת אנדרסון מספר הפעם על איש עסקים אירופאי דורסני, ז'ה ז'ה קורדה (דל טורו), שבעקבות ניסיון התנקשות מחליט לחדש את יחסיו עם בתו הבכורה (מיה טריפלטון), שעומדת להפוך לנזירה ומתנגדת לדרכיו המושחתות. הצמד המוזר הזה הופך לטריו בזכות מורה צעיר עם מבטא סקנדינבי (מייקל סרה) שנשכר ללמד את תשעת בניו הצעירים של הטייקון, אך הופך במהרה לעוזרו הצמוד. ההרפתקאות המוזרות שהשלושה ייצאו אליהן יפגישו אותם עם שחקנים כמו ביל מאריי, ווילם דפו, בנדיקט קמברבאץ', טום הנקס, סקרלט ג'והנסון, ריז אחמד ושרלוט גינזובורג, בהופעות אורח קטנות יותר ופחות.
"המזימה הפיניקית" (שם בלתי רשמי בעליל) לא רק מצמצם את צוות השחקנים אלא גם משחרר מהרבה שטיקים שהרחיקו חלק מהצופים מ"הכרוניקה הצרפתית" ו"אסטרואיד סיטי", שני סרטיו הארוכים האחרונים של אנדרסון. זאת קומדיה מובהקת יותר ומצחיקה יותר מהסטנדרט האנדרסוני, מה שגם שהיצירה לא מאוד מתחכמת במבנה הסיפור שלה - רוב הזמן אנחנו במסע עולמי מדומיין שנראה כמו משהו בין קומיקס של "טין טין" לסרט אנימציה ישן, עם הפוגות קצרות לצילום שחור לבן בהשראת אמנות נוצרית בהן הוזה הגיבור את מותו ואת יום הדין שצפוי לו בכניסה לעולם הבא. זה לא מתקרב לגבהים של סרטים כמו "משפחת טננבאום", "רכבת לדרג'ילינג" או אפילו "מלון גרנד בודפשט", אבל מי שעוד יש להם כוח למה שאנדרסון עושה (אישית אני תמיד בעדו) ייצאו מהאולם עם חיוך ענק.