שחורים ויהודים נגד הממסד: קראו פרק ראשון מתוך "מכולת שמים וארץ"

ארבעים ושבע שנים לפני שפועלי הבניין גילו את השלד בבאר הישנה של האיכר בצ'יקן היל, התגלה משה רבנו לבעליו היהודי של מועדון לילה בפוטסטאון, פנסילבניה, בשם מוֹשי לאדלו.
החיזיון התגלה למושי בפברואר, ביום שני בבוקר, בשעה שניקה את הפסולת אחרי הופעה חד־פעמית של צ'יק וֶבּ במועדון שלו, "אולם הריקודים והתיאטרון הכול־אמריקאי" הקטנטן ברחוב מיין. וֶבּ ושנים־עשר הנגנים של תזמורתו היו האירוע המוזיקלי המוצלח ביותר שמושי ראה בחייו, חוץ מאותו סוף שבוע שבו הצליח לפתות את מיקי כץ, הגאון היידי המבריק אבל הקריזיונר של מוזיקת כליזְמֶר, שבא מקליבלנד חודשיים קודם לכן לנגן במשך כל סוף השבוע מוזיקה למשפחה וניגונים יִידיים באולם הריקודים והתיאטרון הכול־אמריקאי של מושי. וזה באמת היה משהו. כץ, ילד הפלא של הקלרינט, והשביעייה החדשה שהקים חירפו את נפשם ובאו להופעה בדצמבר למרות סופת שלגים משתוללת, שהורידה שלושים וחמישה סנטימטרים שלג בהרים של מזרח פנסילבניה, ותודה לשם יתברך שהם הגיעו, מפני שמושי מנה מאתיים ארבעים ותשעה מוכרי נעליים, בעלי חנויות, חייטים, נפחים, צבעי רכבת, בעלי מעדניות יהודים ונשותיהם מחמש מדינות שונות, לרבות מצפון מדינת ניו יורק וממדינת מיין, שבאו לאירוע. היו אפילו ארבעה זוגות מטנסי, שנסעו שלושה ימים דרך הרי בּלוּ רידג', אכלו גבינה וביצים והפרו את הכשרות בשבת, רק כדי להיות עם יִידים אחרים — ובדיוק לפני חג חנוכה, שבו הם אמורים להיות בבית ולהדליק נרות שמונה ימים. ולא זו בלבד, אחד מהבעלים שבחבורה היה יהודי אדוק והאמין שיש לציין את צום תשעה באב, שבדרך כלל יוצא ביולי או באוגוסט, פעמיים בשנה במקום פעם אחת, ומשמעות הדבר היתה להישאר בבית מדי דצמבר ולרעוב ולקשט את הקירות בתמונות של פרחים במשך שלושה שבועות רצופים כדי להביע תודה לבורא על שבנדיבותו סייע ליהודי מזרח אירופה להימלט מהפוגרומים ולמצוא מנוחה ונחלה יחסיות בארץ המובטחת, אמריקה. הודות לו ולמזג האוויר, כל ארבעת הזוגות היו במצב רוח מחורבן כשהגיעו — הם הצטופפו בשתי מכוניות פקארד עתיקות יומין, שבאחת מהן לא היה חימום — ונסעו בעיצומה של הסערה הפראית. הם הודיעו שהם מתכננים לצאת מיד בחזרה ברגע ששמעו שמדברים על עוד שלג, אבל מושי הצליח לשכנע אותם להישאר. זה היה הכישרון שלו. מושי היה מסוגל לשכנע את השטן לוותר על הקרניים. "כמה פעמים בחיים מזדמן לנו לשמוע גאון צעיר?" הוא אמר להם. "זה יהיה המאורע הכי נהדר בחיים שלכם." הוא הוביל אותם אל חדר פצפון בפנסיון בצ'יקן היל, אזור קטנטן של בתים רעועים ודרכי עפר שבו התגוררו השחורים, היהודים ומהגרים לבנים שלא יכלו להרשות לעצמם משהו טוב יותר, הושיב אותם מול אח עצים, מילא אותם בתה מחומם ובגפילטע פיש ושעשע אותם בסיפור על הסבתא הרומנייה שלו שקפצה מהחלון כדי לא להתחתן עם יהודי מתנועת ההשכלה, אבל נחתה על רב חסידי מאוסטריה.

"היא הפילה אותו לבוץ," הוא הכריז. "כשהוא הרים את העיניים, היא קראה בכף היד שלו. וככה הם התחתנו."
הסיפור העלה גיחוכים וחיוכים על פרצופיהם, כי כולם ידעו שהרומנים משוגעים. צחוקם צלצל באוזניו כשמיהר לחזור אל הקהל שהמתין בדריכות בשלג לפתיחתן של דלתות האולם.
כשמושי עשה את דרכו במורד הדרכים הבוצניות של צ'יקן היל אל המועדון שלו ברחוב מיין, לבו נפל בקרבו. התור הארעי שנוצר שעה לפני כן נהפך להתפוצצות המונית של כמעט שלוש מאות איש. יתר על כן, הודיעו לו שכץ הגאון הקריזיונר הגיע אבל נמצא בפנים האולם במצב רוח מחורבן בגלל הסערה האיומה ומאיים להסתלק. מושי חש פנימה ונשם לרווחה כשראה שעוזרו המהימן, כושי זקן בשם נֵייט טימבלין, הושיב את כץ ותזמורתו מאחורי הקלעים מול אח העצים החמימה, ערך מעין מזנון מסודר והגיש להם תה חם בכוסות מים, חביתות כשרות טריות, גפילטע פיש וחלה. כץ הצעיר נראה שבע רצון והודיע שהוא ותזמורתו יתכוננו ברגע שיסיימו לאכול. מושי חזר ויצא מהאולם כדי לעכב את הקהל הממתין.
כשהוא ראה שעוד אנשים באים — האחרונים מיהרו מתחנת הרכבת עם תיקים ומזוודות בידיהם — הוא לקח סולם־דרגש טיפס עליו ופנה אליהם. אף פעם בחייו לא ראה באמריקה יהודים רבים כל כך במקום אחד. הסנובים הרפורמים מפילדלפיה באו הנה בחולצות מכופתרות ועמדו ליד פועלי מתכת מפיטסבורג שהצטופפו ליד פועלי רכבת סוציאליסטים מרדינג בכובעי מצחייה, עם הסמל של מסילת הרכבת של פנסילבניה, שהתחככו עם כורי פחם כהי פנים מיוניונטאון ומספרינג סיטי. חלקם באו עם נשותיהם. אחרים באו עם נשים במעילי פרווה, מגפי עור ותסרוקות מרהיבות, שהעידו עליהן שהן לא נשואות. בחור אחד בא בלוויית גוי בלונדיני גבוה ממנו בעשרים סנטימטרים לבוש בירוק אירי עליז, כולל כובע שנראה כמו הכלאה בין עלה תלתן לחודים בכתר של פסל החירות. כמה מהם דיברו בקולי קולות בגרמנית, אחרים פטפטו ביידיש. היו שצעקו בניב בווארי, ואחדים דיברו פולנית. ברגע שמושי הודיע שיהיה עיכוב קצר, גבר קוצר הרוח של הנאספים.
חסיד צעיר ונאה בקפוטה ושטריימל שהחזיק שק יוטה, ושערו המקורזל היה אסוף בתוך הכובע שחבש על צד ראשו כאילו היה פדורה, הודיע שהוא בא מפיטסבורג ולא ירקוד עם אישה בשום פנים ואופן, ועורר צחוק וכמה מילים חריפות, חלקן בגרמנית, על הפולנים המטומטמים שמתלבשים כמו מהגרים שרק ירדו מהאונייה.
מושי השתומם. "למה לבוא לנשף ריקודים אם אתה לא מתכונן לרקוד עם אישה?" הוא שאל את הבחור.
"אני לא מחפש רקדנית," השיב החסיד הנאה בקצרה. "אני מחפש אישה להתחתן איתה."
הקהל שוב צחק. מאוחר יותר, כשהקהל היה מכושף מכץ שעשה נפלאות במוזיקה שלו, הביט מושי בפליאה בבחור שרקד כמו שד משחת כל הלילה. הוא פיזז בכל צעדי המחול שמושי ראה אי־פעם, ומושי, שילדותו ברומניה עברה עליו כפוּסגייֶער — חבר בלהקה נודדת — ראה בימיו כמה וכמה מחולות: הורה, בּוּלגר, חסידי, פרייליך, מארשים רוסיים, קזצ'וק. החסיד היה קסם של מרפקים מסובבים, סחרור קצבי של חן גמיש וזריזות מדהימה. הוא רקד עם כל אישה שהתקרבה, והיו רבות כאלה. מושי החליט לאחר מכן שהבחור הוא כנראה מין קוסם.
ארבעת הערבים הבאים היו הילולה יהודית יוצאת מן הכלל בעליזותה, שמושי טרם ראה כמותה. הוא ראה בזה נס, בין היתר כי כל האירוע כמעט התפרק עוד טרם המראתו בגלל עלוני ההודעות ששלח כמה שבועות לפני כן כדי לתגבר את מכירת הכרטיסים המוקדמת. מושי השתמש במדריך כתובות יהודי שרשומים בו בתי כנסת ובתים פרטיים שיהודים נוסעים יכולים ללון בהם, ושלח עלונים לכל בתי הכנסת של יהודים לעדותיהם השונות ולכל הפנסיונים והאכסניות בין נורת קרוליינה למיין. העלונים הכריזו בגאווה שההופעה הנודדת של מיקי כץ הגדול, המציעה חורף יידי של הנאה וזיכרונות משפחתיים מהמולדת הישנה, מגיעה לאולם הריקודים הכול־אמריקאי בפוטסטאון, פנסילבניה, ב־15 בדצמבר, והודפסו בארבע שפות: גרמנית, יידיש, עברית ואנגלית. אבל מושי העריך יתר על המידה את הכישרון הארגוני של רבנים יהודים קרתנים, ורוב ההודעות הלכו לאיבוד בשצף הרצוף של הודעות פטירה, חגיגות בר מצווה, מכירות של פעם בחיים, בקשות לשחיטות בקר כשרות, שירותי תפירת טליתות, פישור בסכסוכים עסקיים, בלבולי מוהלים ותקלות בשידוכים לנישואים שהיו הלחם והחמאה של חיי הרבנים הקרתנים. המעטים שניחנו בשכל ישר ופתחו את המכתבים של מושי עם העלונים בתוכם רק הוסיפו למהומה, כיוון שרבים מהם הגיעו רק לא מכבר ממזרח אירופה ולא דיברו אנגלית. הם ראו בכל מכתב שנשא כתובת מודפסת הודעה כלשהי מהרשויות, שפירושה גירושו המיידי של הממוען, משפחתו, כלבו ותלושי הקנייה הירוקים שלו בחזרה לארץ שממנה בא, המקום שבו המתינו לו חיילים רוסים עם מתנה מיוחדת תמורת חלקו בהתנקשות בבנו של הצאר, שהרוסים הרגו בעצמם כמובן וגם עקרו את עיניו ליתר ביטחון, אבל מי שואל? לכן העלונים פשוט הושלכו.

יתר על כן, מושי טעה ושלח עלונים לא נכונים לקהילות לא נכונות. העלונים ביידיש הגיעו אל קהילות דוברות גרמנית. העלונים בגרמנית הגיעו לבתי כנסת של דוברי יידיש, ואלה תיעבו את הסנובים אוהבי הגרמנים. המודעות בעברית הגיעו אל ההונגרים, וכולם ידעו שהונגרים מעמידים פנים שאינם יודעים לקרוא אנגלית אם לא פנו אליהם כאל "בני ישראל אמריקאים" בעברית. שתי מודעות באנגלית הגיעו לקהילה פולנית במיין שנעלמה כלא היתה, כנראה כי למהגרים הטריים קפא שם הטוכעס, והם נפלו לקרח באיזשהו מקום. סוחר אחד מבולטימור אפילו שלח בטעות את העלון ביידיש שקיבל אל מחלקת המודעות של ה"בולטימור סאן" וגרם למהומה רבתי, כי מנהל מחלקת המודעות קיבל את הרושם, שהסוחר מחנות הבגדים בג'וּטאון, שכונת היהודים במזרח בולטימור, שפרסם בקביעות ב"סאן", התכוון להגיע רק אל לקוחות דוברי יידיש. לאמיתו של דבר, בשעה שהסוחר האדיב עסק בתרגום העלון לאנגלית במחסן בחלק האחורי של החנות, פרץ ויכוח בין שני לקוחות בקדמת החנות. כשהוא יצא להרגיע את הרוחות, אשתו הדוברת יידיש הגיעה במקרה אל המחסן, זיהתה את המילים "בולטימור סאן" בין הניירות על שולחנו העמוס של בעלה, הכניסה את המודעה המתורגמת חלקית של בעלה ואת הצ'ק השבועי תמורת פרסום בעיתון למעטפה ושלחה אותה לעיתון. מנהל המודעות שקיבל אותה היה כסיל שלא ידע מה ההבדל בין פרסומת למאמר דעה, והעביר את המודעה אל הדסק העירוני בלווי פתק שנכתב בו, "תפרסם את זה מחר כי היהודי תמיד משלם", ועורך הלילה של הדסק העירוני, קתולי אדוק שכוונותיו היו טובות, העביר אותה למגיה הונגרי חדש, בן תשע־עשרה — שהתקבל בין היתר כי טען שהוא יודע יידיש. הבחורצ'יק שלח את התרגום הקלוקל למחלקת המודעות בצירוף פתק שנכתב בו, "זאת מודעה". מחלקת המודעות פרסמה אותה באותיות גדולות בעמוד 4 של מדור העסקים של העיתון בשבת, היום האחרון של סוכות הלא הוא חג האסיף, שנחגג לכבוד איסוף היבול וגם לכבוד הנס שחולל אדוני כדי להגן על בני ישראל. התוצאה היתה אסון. הנוסח המקורי ביידיש של המודעה של מושי היה כדלקמן:
"בואו לראות את מיקי כץ הגדול. מאורע של פעם בחיים. הנאה משפחתית וזיכרונות יהודיים. כליזמר אש להבה, שעוד לא ראיתם כמוהו".
המודעה המתורגמת לאנגלית היתה:
"מיקי כץ מגיע. פעם חיים, תמיד חיים. תראו איך היהודים נשרפים ורוקדים ונהנים".
המודעה עוררה בהלה וזעם בג'וּטאון של מזרח בולטימור, כי רבים מתושבי השכונה עדיין זכרו שהרב הראשון של האזור, דיוויד איינהורן, התבטא בפומבי נגד העבדות בתקופת מלחמת האזרחים, ומשום כך גירשו אותו מהעיר ושרפו את ביתו כליל. התושבים תבעו מהסוחר לסגור את חנותו ולעזוב את העיר.
מושי כמעט התעלף כשנודע לו על האסון. הוא יצא בחיפזון לבולטימור והוציא 400 דולר כדי ליישר את ההדורים עם הסוחר טוב המזג, שסייע לו באדיבות לכתוב מודעה שנייה ומוצלחת יותר. אבל הם איחרו את המועד. המודעה הראשונה היתה מעל ומעבר לכוחותיהם של יהודי בולטימור. רק כי זה נשמע טוב מדי. מסיבת כליזמר? עם מיקי כץ הגדול? למה כוכב כמו כץ מוכן לנגן בשביל זבנים וחייטים עניים בין הגבעות הקפואות של מזרח פנסילבניה? במועדון אמריקאי? בבעלותו של פוסגייער רומני? לפוסגייערס אין מועדוני לילה! הם משוטטים ממקום למקום ושרים שירים וחוטפים מכות רצח מהחיילים של הצאר. איפה זה בכלל פוטסטאון? יש שם יהודים בכלל? לא יכול להיות! זאת מלכודת!
התוצאה היתה שרק ארבעה זוגות יהודים מבולטימור קנו כרטיסים מראש כדי לראות את כץ הגדול, ואילו מושי דווקא הסתמך על מספרם הרב של חברי הקהילה היהודית של בולטימור.
חמישה שבועות לפני ההופעה הוא היה חייב 1,700 דולר לבן דודו אייזיק בפילדלפיה, שממנו לווה את דמי השכירות של האולם ואת דמי הקדימה, הוא היה שרוי בדכדוך עמוק יותר מאשר כשאביו מת, ומושי ירד אפוא על הברכיים, התפלל לאלוהים לחדֵש את רוחו, לא הרגיש כלום, ומצא את עצמו מתהלך ברוח נכאה במחסן האחורי של חנות המכולת שמים וארץ, המכולת היהודית האחת והיחידה בצ'יקן היל. הבעלים, רב בשם יעקב פלור, ריחם על הרומני הצעיר והציע למושי ללמוד עברית מהתלמוד שלו, שהיה מונח באותו מחסן שצ'ונה, בתו הצעירה, עבדה בו. צ'ונה היתה נכה מפוליו, רגלה האחת היתה קצרה מהאחרת, והיא נאלצה לנעול נעל אחת עם סוליה שעובייה עשרה סנטימטרים. צ'ונה עשתה את ימיה במיון ירקות והכינה חמאה מחביצה של צבע צהוב עם השמנת שהיתה מאוכסנת בחביות.
כיוון שמושי ידע שהוא שקוע בחובות עד צוואר וזקוק לעזרת השם, הוא קיבל את עצתו של הרב, בא כמה פעמים אחרי הצהריים וישב ועיין בטקסט בעוגמה, חשב על אביו המנוח והגניב בחטף מבטים בצ'ונה, שאותה זכר במטושטש כברייה קטנה שקטה ועכברית, כשהיתה ילדה, אבל עכשיו, בת שבע־עשרה, התפתחה לחתיכה נאה להתכבד. למרות הרגל והצליעה, היא ניחנה ביופי שקט, עם אף נהדר ושפתיים נחמדות, שדיים שופעים, אחוריים נכבדים שהזדקרו מחצאית צמר רפויה ומרופטת ועיניים שנצצו מעליצות ושמחה. מושי, בן עשרים ואחת, בעצמו בשיא פריחתו, גילה שהוא מרים שוב ושוב את מבטו מלימודי העברית כדי ללטוש עיניים באחוריה של צ'ונה בזמן שערבבה את החמאה באותם לילות פנסילבניה קרים, בהתחככות של ירכיה שרמזה על חומו של תנור הפחם שעמד בפינה וחימם רק חצי מהחדר. היא התגלתה כברייה ערנית, מלאה בהומור עוקצני ושמחה לחברה, ואחרי כמה ימים של שיחות נינוחות, שבהם כיבדה אותו בבדיחות חמימות וחייכה בעיניה הנוצצות והעליזות, התוודה מושי הצעיר לבסוף על הבעיה שלו: ההופעה הממשמשת ובאה, החובות הכבדים, הכסף שכבר הוצא, המודעות השגויות, תביעותיו של כוכב בעייתי. "אני עומד להפסיד הכול," הוא אמר.
ושם, במחסן האחורי בחנותו של הרב, עמדה צ'ונה ליד חבית של חמאה עם המחבץ בידה והזכירה לו את הסיפור על משה רבנו והגחלים.
היא הניחה את המחבץ, הפנתה מבט אל הדלת כדי לוודא שאיש לא צופה בהם, ניגשה אל שולחן הכתיבה שמושי ישב לידו והרימה את התלמוד המאובק והמרופט של אביה — אף כי שניהם ידעו שאסור לה לגעת בו — לקחה את מדרש רבא שהיה מונח מתחתיו והחזירה את התלמוד למקומו על השולחן. היא פתחה את מדרש רבה שכלל את חמשת חומשי תורה ודפדפה עד שמצאה את הסיפור על משה ועל הגחלים. היא בקיאה בדת, היא גילתה לו את סודה, ותמיד מצאה נחמה בסיפורו של משה רבנו.
ושם — בשעה שקריסת ההופעה שיזם ריחפה מעל, והוא הציץ במדרש רבה הקדוש בעין אחת ובידה החיננית של צ'ונה היפהפייה בעין האחרת, ולבו התפעם מפרץ האהבה הראשון — נתקל מושי לראשונה בסיפור על משה רבנו והגחלים, שצ'ונה הקריאה לו בעברית, ושממנו הבין כל מילה רביעית.
פרעה הניח צלחת של גחלים לוחשות מצד אחד של משה התינוק וצלחת של מטבעות נוצצים מהצד האחר. אם התינוק נבון, הוא יימשך אל הזהב הנוצץ ודינו יהיה מוות כי משמעות הדבר היא, שהוא מאיים על כתרו של פרעה. אם ייגע בגחלים השחורות, ייתפס כשוטה מדי שאין בו כל איום ויורשה לחיות. משה החל להושיט יד למטבעות, אבל אז הופיע המלאך גבריאל והסיט בזריזות את ידו אל הגחלים, ומשה נכווה באצבעותיו. הילד תחב את אצבעותיו לפיו, לשונו נצרבה ומשום כך היה כבד פה כל חייו. משה סבל ממום בדיבור עד סוף ימיו, אבל חייו של המנהיג והמורה החשוב ביותר של היהודים ניצלו.
מושי הקשיב בשתיקה ובחרדת קודש, וכשסיימה, הוא הבחין שהוא שטוף באור אהבה שרק השמים יכולים להרעיף. הוא המשיך לבוא אל המחסן כמה ימים נוספים ולהתמלא במילים של מדרש רבה, שעד אז התלבט בהן, ואל החבצלת הצעירה שהובילה אותו אל מילים של תכלית קדושה. בסופו של השבוע השלישי של לימודי מדרש רבה הציע מושי לצ'ונה נישואים, ולהפתעתו, היא הסכימה.
בשבוע שלאחר מכן הפקיד מושי 140 דולר בחשבון הבנק של יעקב כמתנה, ולאחר מכן פנה אל יעקב ואל אשתו וביקש את ידה של בתם. ההורים, שניהם בולגרים, שמחו כל כך שמישהו, ולא קיקלופ, מוכן לשאת לאישה את בתם הנכה — אז מה אם הוא רומני? — והסכימו בחפץ לב. "למה לא בשבוע הבא?" שאל מושי. "למה לא?" הם ענו. החתונה הצנועה נערכה בבית הכנסת הקטן "אהבת אחים" ששירת את שבע־עשרה המשפחות היהודיות בפוטסטאון. נכחו בה אייזיק, בן דודו של מושי מפילדלפיה, הוריה המאושרים עד לא ידע של צ'ונה וכמה יהודים מקומיים שיעקב גייס כדי לקבץ את המניין הנחוץ לשבע הברכות. שניים מהיהודים היו פועלים פולנים שעבדו בקרפיף של הרכבת של פנסילבניה ומיהרו לצ'יקן היל כדי להכניס לפה איזשהו אוכל כשר. השניים הסכימו להשתתף בחתונה אבל דרשו ארבעה דולרים כל אחד, תעריף לנסיעה בטקסי לרדינג, שבה היו אמורים להתייצב לעבודה למחרת בבוקר. יעקב סירב, אבל מושי שילם בשמחה. המחיר היה פעוט תמורת הנישואים עם אישה שהסבה לו אושר שעל כמוהו לא חלם אפילו.
בהשראתה של האהבה החדשה הוא שכח כליל את 1,700 הדולר שהוציא. מושי מכר את מכוניתו תמורת 350 דולר, לווה עוד 1,200 מאייזיק והוציא את הכסף על מודעות, הפעם כאלה שהופיעו במקום הנכון, ולאחר מכן הביט בתדהמה במכירת הבזק של הכרטיסים. נמכרו יותר מארבע מאות כרטיסים.
במשך ארבעה ערבים שפעו מיקי כץ והנגנים המופלאים שלו את מוזיקת הכליזמר המלהיבה והנהדרת ביותר שנשמעה אי־פעם במזרח פנסילבניה. ארבעה ערבים של חגיגה יהודית סוערת, נלהבת, של ריקודים עד כלות. מושי מכר הכול מהכול — שתייה, אוכל, ביצים, דגים. הוא אפילו הושיב עשרים ניו יורקרים מותשים ביציע של הקומה השנייה באולם, שהיה שמור כרגיל לשחורים. ארבעת הזוגות מטנסי שאיימו להסתלק נשארו במשך כל סוף השבוע, וכמוהם גם החסיד המרקד שנשבע לא לרקוד עם אף אישה. זאת היתה הצלחה כבירה.
בבוקר שלמחרת, בתום החגיגות, בשעה שמושי טאטא את המדרכה מול האולם שלו, הוא ראה את החסיד המרקד ממהר אל תחנת הרכבת.
השטריימל נעלם, ובמקומו הופיעה מגבעת לבד. הקפוטה נגזרה לאורך של ז'קט ספורטיבי. מושי בקושי זיהה אותו. כשהצעיר התקרב, מושי פנה אליו. "מאיפה אתה?" הוא שאל. אבל הבחור היה שקט וזריז וחלף על פניו והמשיך הלאה על המדרכה. מושי קרא לעבר גבו, "המקום שאתה גר בו הוא הבית של הרקדן הכי נהדר בעולם, זה בטוח."
עכשיו זכה לתגובה. החסיד עצר, הכניס יד לשק היוטה שלו ובלי לומר מילה אחת חזר כמה צעדים אל מושי, נתן לו בקבוק של סליבוביץ (ברנדי שזיפים) והתרחק בהליכה מהירה על המדרכה.
מושי קרא בעליצות אל גבו, "מצאת אישה?"
"אני לא צריך אישה," הוא ענה ונופף בידו בלי להסתכל לאחור. "אני טורט של אהבה."
"אתה מה?"
"עוגת ספוג," הוא אמר. "אתם הרומנים, אתם לא יודעים כלום?" לפני שמושי הספיק לענות נשמע קול נפץ ברור — התפוצצות זעירה כמו קול שמשמיע פקק שנפתח, אבל קצת יותר חזק. שני הבחורים התאבנו. הם הביטו בגיבוב הבתים הקטן על גבעת צ'יקן מאחורי האולם של מושי. תמרת עשן שחורה קטנה התאבכה באוויר, כנראה מאחד הבתים העלובים, עד שהעשן נמוג בשמים.
"זה אות מבשר רעות," אמר החסיד ומיהר להסתלק.
מושי קרא לו, "איך קוראים לך?"
אבל החסיד נעלם.

"מכולת שמים וארץ" / ג'יימס מקברייד. מאנגלית: עידית שורר. 416 עמודים. מטר הוצאה לאור.