הקלאסיקה של אלכסנדר דיומא לראשונה בעברית: קראו פרק ראשון מתוך "המלכה מרגו"

ביום שני, שמונה-עשר באוגוסט 1572, נערכה בלוּבר חגיגה גדולה.

חלונותיו של המשכן המלכותי העתיק, שהיו בדרך כלל אפלים כל-כך, היו מוארים בנהרה גדולה; הכיכרות והרחובות הסמוכים, שהיו על-פי רוב שוממים כל-כך כשהיה הפעמון של סֵן-זֶ'רמֵן-ל'אוֹסֵרוּאה מצלצל תשע בערב, היו מוצפים אנשים אף-על-פי שכבר הייתה שעת חצות.

כל ההתקהלות האימתנית, הצפופה והסואנת הזאת דמתה בעלטה לים אפל ורוגש שֶכל גליו הפכו שוב ושוב לנחשולים נוהמים; ים זה פרץ ללא הרף לרחוב פוֹסֶה-סֵן-זֶ'רמֵן ולרחוב אסטרוּס, הֵציף את הטיילת, הֵגיח אל מרגלות החומות של הלוּבר ונָסוג אל המסד של ארמון בּוּרבּוֹן העומד ממול.

לַמרות השמחה המלכותית ואולי דווקא בגלל שמחה זוֹ, היה משהו אימתני בהמון הזה, שכן הוא לא הִטיל ספק בכך שהחגיגה הזאת שבה נכח כצופה, אינה אלא הקדמה לחגיגה אחרת שנדחֲתה בשבוע שבה הוא ישתתף כאורח ויעלוז בה מכל הלב.

חצַר המלוכה חגגה את נישואיה של מַרגֵריט דֶה וָלוּאה, בתו של המלך אנרי ה-II ואחותו של המלך שארל ה-IX, עם אנרי דֶה בּוּרבּוֹן, מלך נָוואר. על-פי הטקס הקבוע לבנותיהם של מלכי צרפת, איחד בבוקר קרדינל בּוּרבּוֹן את החתן ואת הכלה בברית-נישואים על גבי במה שהוקמה מול שערי כנסיית נוֹטרֶה-דאם.

נישואים אלה הִדהימו הכול ועוררו סימני-שאלה גדולים אצל אנשים מעמיקי-רְאוֹת; היה קשה להבין את התקרבותם של שני המחנות השנואים כל-כך זה על זה כפי שהיו באותה העת מחנה הפּרוֹטֶסטַנטים ומחנה הקתולים. אנשים תהו איך יכול נסיך קוֹנדֶה הצעיר, שֶאת אביו רצח מוֹנטֶסקְיוּ בזַ'רנָק, למחול לדוכס אנז'וּ, אחיו של המלך, על המוות הזה. אנשים תהו איך יכול דוכס גוּאִיז הצעיר, שֶאת אביו רצח פּוֹלטרוֹ דֶה מֵרֶה ליד אוֹרלֵאן, למחול לאדמירל דֶה קוֹליני על הרצח הזה. יתירה מזאת, ז'אן מנָוואר, אשתו האמיצה של אנטוּאן דֶה בּוּרבּוֹן הרופס, שהביאה לנישואי בנה אנרי עם בתו של מלך צרפת, מתה אך לפני חודשיים, ושמועות מוזרות פשטו על מותה הפתאומי. בכל מקום התלחשו ופה ושם אף דיברו בקול רם על כך שהיא התוודעה לסוד נורא כלשהו, ושקַתְרין דֶה מֵדיסיס שחששה מגילויו של הסוד, הרעילה אותה בכפפות מבושמות שייצר לה אחד בשם רֵנֶה, פלוֹרֶנטיני המְיומן היטב בעניינים מהסוג הזה. שמועות אלה נפוצו והתבססו עוד יותר כשהתברר שלאחר מותה של המלכה הגדולה הזאת, הותר, בהתאם לבקשתו של בנה, לשני רופאים, שאחד מהם היה אמבּרוּאז פָּרֶה הנודע, לנתח ולבחון את גופתה, אך לא את מוחהּ. ואולם מכיוון שז'אן מנָוואר הורעלה בדרך של הרחה, היו אמורים להימצא דווקא במוחהּ, האיבר היחיד בגופהּ שלא נכלל בניתוח שלאחר המוות, עקבותיו של הפשע. אנו אומרים "פשע" כי איש לא הִטיל ספק בכך שנעשה כאן פשע.

וזה לא היה הכול: לטובת נישואים אלה פעל במיוחד המלך שארל בתַקיפות הדומה לעיקשות; אומנם הנישואים עמדו להשכין שלום בממלכתו, אך הם גם משכו לפריס את ראשי ההוּגֵנוֹטים של צרפת. היות שהחתן היה פּרוֹטֶסטַנטי והכלה - קתולית, מן ההכרח היה לבקש אישור לחתונה מגרֵגוֹריוּס ה-XIII שישב אז על כס האפיפיורות. האישור התעכב, ואיחור זה הדאיג מאוד את מלכתה של נָוואר; יום אחד היא הִביעה לפני שארל ה-IX את חששותיה שאישור זה לא יגיע כלל, ועל כך ענה לה המלך:

- אל דאגה, דודתי היקרה, אני מכבד אותך יותר משאני מכבד את האפיפיור, ואוהב את אחותי יותר משאני חושש מפניו. אני לא הוּגֵנוֹטי, אבל גם לא טיפש, ואם מֵסְיֶה האפיפיור ישתטה יותר מדַי, אֶאֱחוז בעצמי בידהּ של מַרגוֹ ואוביל אותה להתחתן עם בנך בבית-תפילה פּרוֹטֶסטַנטי!

דברים אלה יצאו מהלוּבר ונפוצו ברחבי העיר, ואף-על-פי ששימחו מאוד את ההוּגֵנוֹטים, העלו תהיות רבות אצל הקתולים; הללו שאלו זה את זה בסתר אם המלך בוגד בהם באמת ובתמים, או שמא הוא מעלה כאן פארסה כלשהי שתגיע ביום בהיר אחד או בלילה בהיר לא פחות - להתרה בלתי צפויה.

אך מעל לכול היה קשה להבין את יחסו של שארל ה-IX לאדמירל דֶה קוֹליני שניהל במשך חמש או שש שנים מלחמה עיקשת נגד המלך. אחרי שקבע על ראשו פרס של מאה וחמישים אלף אֵקוּ זהובים, נשא אותו המלך על כפיים, קרא לו "אבי" והצהיר בקול רם שיפקיד מעתה ואילך את ניהול המלחמה אך ורק בידיו. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו קַתְרין דֶה מֵדיסיס, ששלטה עד אז בפעולותיו של המלך הצעיר, בכוונותיו ואף במאווייו, נמלאה דאגה אמיתית, ולא בלי סיבה כי ברגע של גילוי-לב אמר שארל ה-IX לאדמירל, בהתייחסו למלחמה בפלנדריה, את הדברים הבאים:

- אבי, יש עוד סוגיה אחת שבה עלינו לנהוג בזהירות. היא נוגעת למלכה-האם, שכידוע לך אוהבת לתחוב את האף שלה לכל עניין ועניין. חשוב שהיא לא תדע שום-דבר על המערכה הזאת; אנחנו צריכים לשמור עליה בסוד כך, שהמלכה לא תחשוד בדבר. כי אחרת, הרי אני מַכיר אותה - היא תככנית ותקלקל לנו הכול.

ואולם לַמרות כל חוכמתו וכל ניסיונו, לא הצליח קוֹליני לשמור בסוד שהמלך נותן בו אמון מלא כל-כך, ואף-על-פי שהגיע לפריס בחשדות גדולים, ואף-על-פי שאיכּרה נפלה לרגליו בצאתו משָטיוֹן וקראה: "הו, אדוננו, שליטנו הטוב, אל תלך לפריס כי אם תלך - תמות, אתה וכל מי שיֵלך איתך לשם", נמוגו חשדות אלה אט-אט בליבו ובליבו של טֵליני, חתנו - המלך הרעיף גם עליו חיבה, קרא לו "אחי" כפי שקרא לאדמירל "אבי", ופנה אליו בנימה חברית כפי שפנה לידידיו הטובים ביותר.

אם כן, כל ההוּגֵנוֹטים, חוץ מכמה חסרי-אמון ורואי-שחורות, נרגעו לגמרי: את מותה של מלכת נָוואר הסבירו בפּלֵאוּריטיס , והאולמות הענקיים של הלוּבר נמלאו פּרוֹטֶסטַנטים עשויים לִבְלי חת: נישואיו של אנרי, מנהיגם הצעיר, הִבטיחו להם תפנית-גורל מבורכת ובלתי-צפויה לגמרי. האדמירל דֶה קוֹליני, לָה רוֹשפוּקוֹ, נסיך קוֹנדֶה-הבן, טֵליני - בקיצור כל ראשי המחנה הפּרוֹטֶסטַנטי חגגו את ניצחונם כשראו לאיזו השפעה זכו בלוּבר ועד כמה יפה התקבלו בפריס אלה שאך לפני שלושה חודשים רצו המלך שארל והמלכה קַתְרין לתלותם על עמודי-תלייה הגבוהים מעמודי-תלייה של רוצחים. ורק את המרשל דֶה מוֹנמוֹרַנסי היו מחפשים לשווא בין כל אֶחיו הפּרוֹטֶסטַנטים כי שום הבטחה לא יכלה לפתות אותו, שום מראית-עין לא יכלה להשלות אותו, והוא נשאר ספון בטירתו אִיל-אדָן באמתלה שהסתגרותו נובעת מהצער שעדיין גרם לו מותו של אביו, הקוֹנֵטאבְּל אָן דֶה מוֹנמוֹרַנסי, שנורה באקדח בידי רוֹבֵּרט סטיוּארט בקרב סֵן-דֵני. אך מכיוון שאירוע זה התרחש לפני למעלה משלוש שנים, והרגישות לא נכללה בין המידות הטובות של אותה תקופה, הרי כל אחד חשב על אֵבל זה המתמשך יתר על המידה, מה שרצה לחשוב.

אם כי הכול הצביע על כך שהצדק לא היה עם המרשל דֶה מוֹנמוֹרַנסי: המלך, המלכה, דוכס אנז'וּ ודוכס אלַנסוֹן קידמו יפה להפליא את פני האורחים של השמחה המלכותית.

דוכס אנז'וּ קיבל מההוּגֵנוֹטים עצמם ברכות מוצדקות לגמרי על קרב זַ'רנָק ועל קרב מוֹנקוֹנטוּר - הוא ניצֵח בהם לפני שמלאו לו שמונה-עשרה שנים, והקדים בכך את יוּליוּס קיסר ואת אלכסנדר מוֹקדוֹן, שאֲליהם נהגו להשוות אותו וכמובן לרוממו מעל למנצחי קרבות איסוֹס ופַרסאלוֹס; דוכס אלַנסוֹן הִביט בכל הדברים הללו בעיני-קטיפה צבועות; המלכה קַתְרין זרחה משמחה ובירכה באדיבות מתקתקה את הנסיך אנרי דֶה קוֹנדֶה שאך נשא לאישה את מארי דֶה קלֵב; ולבסוף חייכו הגוּאִיזים עצמם לאויביהם הגדולים של ביתם, ודוכס מָיֵין שוחח עם מֵסְיֶה דֶה טָוואן ועם האדמירל דֶה קוֹליני על המלחמה הקרֵבה, שנאמר עליה יותר מאי-פעם כי תוכרז נגד פיליפֶּה ה-II.

בין קבוצות אלה התהלך בראש מעט מורכן ובאוזן כרויה לכל השיחות איש צעיר בן תשע-עשרה, בעל מבט נבון, שיער שחור מסופר קצרות, גבות עבות, אף נשרי, חיוך היתולי וחתימה של שפם וזקן. איש צעיר זה שהִספיק להצטיין עד עכשיו רק בקרב ארנֶה-לֶה-דְיוּק, שבו נלחם באומץ-לב בלי לחוס על עצמו, איש צעיר זה שקיבל כעת ברכות על גבי ברכות, היה תלמידו האהוב של קוֹליני וגיבורו של היום; שלושה חודשים קודם לכן, כלומר בתקופה שעדיין הייתה אימו בחיים, נשא את התואר "נסיך בֵּארן"; כעת קראו לו מלך נָוואר, עד אשר החל להיקרא אנרי ה-IV.

מפעם לפעם העיבה עננה על מצחו; קרוב לוודאי שהוא נזכר במותה של אימו: היא מתה אך לפני חודשיים, והוא הִטיל ספק פחות מכל אחד אחר בכך שהורעלה. אך העננה הייתה רגעית והייתה נעלמת כמו צל חולף; היא הייתה מופיעה כי אלה שדיברו איתו, אלה שבירכו אותו, אלה שהתחככו בו, היו אלה שרצחו את ז'אן ד'אלבְּרֶה האמיצה.

במרחק של צעדים אחדים ממלך נָוואר עמד מהורהר וטרוד כמעט בה במידה שהעמיד המלך פנים כי הוא נלבב ושמח, דוכס גוּאִיז הצעיר ושוחח עם טֵליני. הדוכס שָֹבע נחת יותר מהבֵּארני: בן עשרים ושתיים זכה לתהילה המשתווה כמעט לתהילתו של אביו, פרַנסוּאה דֶה גוּאִיז הגדול. הדוכס היה שוע מְלא-חן, גבה-קומה, רם-עיניים וגאה, ומחונן בהוד טבעי כזה שגרם לכול לומר כי בנוכחותו נראים הנסיכים כפשוטי העם. אף-על-פי שהיה צעיר, ראו בו הקתולים את מנהיגם, כשם שההוּגֵנוֹטים ראו את מנהיגם באנרי מנָוואר עוּל-הימים שהתווינו זה עתה את דיוקנו. תחילה נשא הדוכס את התואר "נסיך ז'וּאֶנוויל", ועשה את צעדיו הראשונים בשדה הקרב במצור אוֹרלֵאן בפיקודו של אביו; הלה מת בזרועותיו לא לפני שהצביע על האדמירל קוֹליני כעל רוצחו. או-אז נשבע הדוכס הצעיר חגיגית, כמו חניבּעל, לנקום באדמירל ובשארי-בשרו על מותו של אביו, ונָדר נֶדר לאלוהים לרדוף את הפּרוֹטֶסטַנטים ללא הרף וללא הפוגה, כַמלאך המשחית שלו עלי
אדמות - עד שיושמד אחְרון הכופרים. ועכשיו ראו כולם בהפתעה רבה כי דוכס זה שהיה לרוב נאמן כל-כך לדברתו, מושיט את ידו לאלה שנשבע לראות בהם את אויביו הנצחיים, ומשוחח בנימה חברית עם חתנו של זה שהִבטיח לאביו הגוסס להביא למותו.

אבל, כפי שכבר אמרנו, זה היה ערב של הפתעות.

ובאמת, עם ידיעת העתיד, שלא ניתנה למרבה המזל לבני-האדם, ועם היכולת לבחון כליות ולב, שלא נֵיחן בה למרבה הצער איש מלבד אלוהים, היה צופה מְיוחס, בקבלו הזדמנות להשתתף בשמחה זוֹ, נהנה בוודאי מההצגה המסקרנת ביותר שניתן למצוא בכל ספר הימים של הקומדיה האנושית העצובה.

אומנם צופה זה נעדר מן הגלריות של הלוּבר, אך היה ברחוב: הוא המשיך להביט בעיניים יוקדות בַמתרחש, ולנהום באיום. צופה זה, שחושיו היו מחודדים להפליא מרוב שנאה, היה ההמון. הוא עקב מרחוק אחרי צִלְלֵיהֶם של אויביו שאין להשלים איתם, ועמד על תחושותיהם באותה הבהירות שיכול לעשות זאת איש סקרן הניצב מול חלונותיו הסגורים היטב של אולם הנשפים. אלא שהסקרן רק רואה את התנועה, וכשהמוזיקה מְטילה את הרקדן לתוך שיכרון-חושים ומנחה אותו, הסקרן צוחק לנוכח המריונטה המתנועעת ללא סיבה, כי הסקרן אינו שומע את המוזיקה.

המוזיקה שהֵטילה את ההוּגֵנוֹטים לתוך שיכרון החושים, הייתה קול זחיחותם, והאורות שהבליחו באישון הלילה בעיני הפריסאים, היו בִרקי השנאה המאירים את העתיד.

ובינתיים המשיכו כולם לצהול ולשמוח בלוּבר. לפתע חלף רחש עדין ואוהד במיוחד בכל רחבי הארמון: הכלה הצעירה שהֵסירה את מַחְלְצות כלולותיה, את גלימתה המשתרכת ואת הינומתה הארוכה, נכנסה זה עתה לאולם הנשפים עם דוכסית נֵוֵור היפהפייה, חֲברתה הטובה, ועם אחיה שארל ה-IX, שהוביל אותה בידהּ והִציגהּ לאורחים הנכבדים ביותר.

כלה זוֹ - בתו של אנרי ה-II, היהלום שבכתר הצרפתי - הייתה מַרגֵריט דֶה וָלוּאה, והמלך שארל ה-IX שחש כלפיה רוך גדול, מעולם לא קרא לה כי אם "אחותי מַרגוֹ".

אין ספק שמלכתה החדשה של נָוואר הייתה ראויה מאין כמוה לקבלת-פנים אוהדת כל-כך. למַרגֵריט אך מלאו עשרים שנה, והיא כבר הייתה המושא לשירי-ההלל של כל המשוררים; אחדים הִשוו אותה לאָוּרוֹרה, אחרים - לקיתֵרֵאה. ובאמת, אף אחת לא יכלה להתחרות ביופייה אפילו בחצר זוֹ, שבה כינסה קַתְרין דֶה מֵדיסיס לתפקיד הסירֵנות שלה את הנשים היפות ביותר שיכלה למצוא. היו לה עיניים חושניות המצועפות בריסים ארוכים, שיער שחור, גון פנים נפלא, שפתיים ארגמניות מעודנות, צוואר מָלא חן, גוף גמיש, גזרה מפוארת וכפות-רגליים קטנות של ילדה המודגשות בנעלי-אטלס. הצרפתים, שהשתייכה אֲליהם, היו גאים שעל אדמתם ליבלב פרח מרהיב כל-כך, והזרים שהיו מבקרים בצרפת, היו חוזרים משם מסונוורים ביופייה, אם אך היו רואים אותה, והמומים מידיעותיה, אם היו משוחֲחים איתה. שכּן לא זוֹ בלבד שהייתה מַרגֵריט האישה היפה ביותר, אלא גם המשכילה ביותר בין כל הנשים בנות זמנה, וכולם ציטטו את דבריו של מלומד איטלקי אחד שהוצג לפניה; לאחר ששוחח איתה שעה תמימה באיטלקית, בספרדית, בלטינית וביוונית, יצא מעליה, באומרו בהתלהבות: "לראות את החצר בלי לראות את מַרגֵריט דֶה וָלוּאה, משמע לא לראות לא את צרפת ולא את החצר".

לא היה מחסור גם בנאומים חגיגיים המופנים לשארל ה-IX ולמלכתה של נָוואר; כולם ידעו עד כמה ההוּגֵנוֹטים אוהבים לשאת נאומים. שפע של רמזים הקשורים לעבר, שפע של בקשות הקשורות לעתיד הובלעו במחוכם בנאומים אלה למלך; אך על כל הרמזים הללו הוא ענה בחיוך ערמומי על שפתיו החיוורות:

- כשאני נותן את אחותי מַרגוֹ לאנרי מנָוואר, אני נותן את ליבי לכל הפּרוֹטֶסטַנטים של ממלכתי.

דברים אלה הרגיעו אחדים ועוררו חיוך אצל אחרים כי היו בהחלט דו-משמעיים: מובנם האחד היה אבהי, אך שארל ה-IX לא רצה באמת ובתמים שכוונתו תתפרש באופן נרחב כל-כך; ומובנם האחר טמן בחובו פגיעה בכלה, בבעלה ואף בזה שאמר דברים אלה כי הם הִזכירו שמועות שערורייתיות שבהן כבר ראו כותבי דברי ימי-החצר אמצעי להכתים את בגדי הכלולות של מַרגֵריט דֶה וָלוּאה.

ובינתיים שוחח דוכס גוּאִיז, כפי שכבר אמרנו, עם טֵליני; אך תשומת-ליבו לא הייתה נתונה כל-כולה לשיחה - מפעם לפעם הסתובב ושלח את מבטו בקבוצה של נשות-החצר שבמרכזה זהרה מלכתה של נָוואר. ואם היה מבטה של המלכה מצטלב במבטו של הדוכס הצעיר, היה נדמה כי עננה מקדירה את מצחה המקסים שסביבו יצרו כוכבי יהלומיה הילה רוטטת, וכוונה מעורפלת כלשהי הייתה משתקפת בגינוניה הנרגשים וקִצרי-הרוח.

הנסיכה קלוֹד, אחותה הגדולה של מַרגֵריט, שהייתה נשואה זה כמה שנים לדוכס לוֹרֵן, הִבחינה בחוסר-שקט זה, והחלה להתקרב אליה כדי לשאול אותה לפשרו, אך ברגע זה פינו כולם דרך למלכה-האם שנכנסה לאולם בהישענה על זרועו של נסיך קוֹנדֶה הצעיר - והנסיכה נדחֲקה למרחק רב מאחותה. דוכס גוּאִיז ניצל את תנועת-הקהל הכללית כדי לפלס את דרכו אל דוכסית נֵוֵור, גיסתו, ועל-ידי כך גם למַרגֵריט. דוכסית לוֹרֵן שלא נעלמה מעיניה המלכה הצעירה, ראתה אז שבמקום העננה המעיבה על מצחה, כיסה את לחָייה סומק עז. ובינתיים המשיך הדוכס להתקרב למַרגֵריט, וכשהיה במרחק של שני צעדים ממנה, היא חשה בנוכחותו ולאו דווקא ראתה אותו, עטתה במאמץ עילאי הבעה רגועה וחסרת-דאגה, והסתובבה אליו. הדוכס קידם אותה ברוב כבוד, ובהשתחוו לה, לחש בלטינית:

‏-‏ Ipse attuli, - כלומר: "הבאתי" או "הבאתי בעצמי".

מַרגֵריט החוותה קידת-חן לדוכס הצעיר, וכשהזדקפה הִפטירה את התשובה הבאה, גם היא בלטינית:

-‏ Noctu pro more, - כלומר: "הלילה כרגיל".

צוְוארונה הרחב ומְלא-הקפלים של המלכה ניתב את הדברים הערֵבים האלה כמו לועו המפושק של מגביר-הקול - ואיש לא שמע אותם מלבד זה שיועדו לו; אך קצר ככל שהיה דו-שיח זה, הוא אצר בתוכו, קרוב לוודאי, כל מה שהיה לשני האנשים הצעירים לומר זה לזה, שכן לאחר שהֶחְליפו את שתי המילים האלה כנגד השלוש, הם נפרדו - מַרגֵריט בפנים חולמניות יותר, והדוכס בפנים קורנות יותר משהיו לפני שנפגשו. מחזה קטן זה התרחש בלי שהאיש שהיה צריך להתעניין בו יותר מכול, הסב אליו תשומת-לב כלשהי כי מלך נָוואר לא גרע את עיניו מדמות אחת שכינסה סביבה אנשי-חצר רבים - כמעט כמו מַרגֵריט דֶה וָלוּאה. דמות זוֹ הייתה מדאם דֶה סוֹב היפהפייה.

שַרלוֹט דֶה בּוֹן-סַמבּלַנסֶה, נינתו של סַמבּלַנסֶה האומלל ואשתו של סימוֹן דֶה פיז, ברון דֶה סוֹב, הייתה אשת-הידורהּ של קַתְרין דֶה מֵדיסיס, ואחת העוזרות המסוכנות של מלכה זוֹ שנהגה להשקות את אויביה בשיקויי אהבה כשלא העזה להשקותם ברעל פלוֹרֶנטיני. קטנה, בלונדינית, או תוססת מרוב חיוניות - או ענוגה מרוב מלנכוליה, מוכנה תמיד לאהבה ולאינטריגה, שני העניינים העיקריים שהעסיקו את חצרותיהם של שלושת המלכים שהתחלפו בחמישים השנים האחרונות, מדאם דֶה סוֹב, אישה במלוא מובן המילה ובמלוא קסם ההוויה, החל בעיניים כחולות שלפעמים היו עורגות ולפעמים היו בורקות מרוב אש, וכלה ברגליים שובבות וחטובות הנעולות בנעלי-קטיפה - מדאם דֶה סוֹב שלטה זה כמה חודשים בכל יֵשותו של מלך נָוואר שעשה אז את צעדיו הראשונים הן בשדה האהבה, הן בשדה הפוליטיקה. כך שמַרגֵריט דֶה וָלוּאה, יפהפייה מלכותית יוצאת-מן-הכלל, לא עוררה בליבו של בעלה אפילו התפעלות. ומה שנראה מוזר ומפתיע בעיני כול, אפילו מצידה של נפש אפלה ומסתורית כמו נפשה של קַתְרין דֶה מֵדיסיס, היה התנהגותה: אף-על-פי שפעלה במרץ לקידום תוכניתה לאחד בברית-נישואים את בתה ואת מלך נָוואר, לא הפסיקה לעודד כמעט בגלוי את אהבתו של הלה למדאם דֶה סוֹב. אלא שלַמרות העזרה האדירה שקיבל, ובניגוד לקלות-הדעת המוסרית ששררה באותה תקופה, עמדה שַרלוֹט היפה בפניו. כוח-עמידה לא ייאמן זה, שכמותו לא נשמע ולא נודע, עורר בליבו של הבֵּארני תשוקה גדולה עוד יותר מהתשוקה שעוררו בו יופייה של העומדת במרייה ותבונתה; תשוקה זוֹ שלא יכלה לבוא על סיפוקה, התכנסה בתוך עצמה, וכילתה בליבו של המלך הצעיר הן את הביישנות, הן את הגַאוותנות ואפילו את השאננות שנבעה בחלקה מהשקפת עולמו, ובחלקה מעצלותו, ושהייתה תכונת-אופיו העיקרית.

מדאם דֶה סוֹב נכנסה אך לפני כמה דקות לאולם הנשפים: אם מתוך מורת-רוח, אם מתוך דאבון-לב הֶחְליטה תחילה שלא להתייצב לחגיגת הניצחון של יריבתה, ובאמתלת מֵחושים לא הצטרפה לבעלה שמילֵא זה חמש שנים את תפקיד מזכיר הממלכה, והוא הלך לבדו אל הלוּבר. אך כשהִבחינה קַתְרין דֶה מֵדיסיס כי הברון דֶה סוֹב אינו מלוּוה באשתו, התעניינה לפשר היעדרותה של חביבתה שַרלוֹט; וכשנודע לה שלא מדובר אלא במֵחושים קלים, כתבה לה פתק שבו הזמינה אותה בכמה מילים לבוא, והאישה הצעירה מיהרה לציית לה. עצוב ככל שהיה בתחילה מהיעדרותה של מדאם דֶה סוֹב, בכל-זאת נשם אנרי ביתר-חופשיות כשראה כי הברון נכנס אל האולם לבדו; אך ברגע שהלך באנחה, בלי לצַפות כלל להופעת מושא אהבתו, אל הברייה הנלבבת שנגזר עליו להתייחס אליה כאל רעייתו, אם לא לאהוב אותה, ראה כי בקצה אחת הגלריות הופיעה מדאם דֶה סוֹב. הוא קפא על עומדו בלי להסיר את עיניו מקירקֵה זוֹ שריתקה אותו אליה בשלשלאות של קסמים, ובמקום להמשיך להתקדם אל אשתו, פנה בהיסוס שנבע לאו דווקא מן הזהירות, אלא מן ההפתעה, לעבר מדאם דֶה סוֹב.

אנשי החצר, שכבר ידעו עד כמה נלהב ליבו, ראו כי מלך נָוואר מתקרב לשַרלוֹט היפה - ולא העזו להפריע להם לפגוש זה את זה; הם התרחקו בנפש חפצה, כך שברגע שהֶחְליפו ביניהם מַרגֵריט דֶה וָלוּאה ודוכס גוּאִיז כמה מילים בלטינית (הידועות לקוראים), ניגש אנרי למדאם דֶה סוֹב, ובצרפתית ברורה עד מאוד, אם כי מתובלת במבטא גַסקוֹני, פתח איתה בשיחה הרבה פחות מסתורית.

- אה, יונתי! - אמר. - באת בדיוק ברגע שאמרו לי שאת חולה, וכבר איבדתי את התקווה לראות אותך!

- הוד מלכותך, האם אתה רוצה לשכנע אותי שהיה לך קשה מאוד לאבד תקווה זוֹ? - שאלה מדאם דֶה סוֹב.

- אלוהים אדירים! קשה ועוד איך! - ענה הבֵּארני. - האם את לא יודעת שאת השמש שלי ביום והכוכב שלי בלילה? הייתי שרוי באמת ובתמים בחושך גמור עד שהופעת - ומייד הארת הכול!

- אם כך, הוד מלכותך, אני מעוללת לך דבר נורא.

- מה את רוצה לומר בזה, יונתי? - שאל אנרי.

- אני רוצה לומר שכשהאישה היפה בצרפת שייכת לך, אתה צריך לרצות רק דבר אחד - שהאור יתפוגג ויפַנה את מקומו לחושך - כי בחושך מצפה לך האושר.

- הרי את יודעת, אכזרית שכמותך, שהאושר שלי נמצא בידיה של אישה אחת בלבד, ושאישה זוֹ מהתלת ומשחקת באנרי המסכן.

- הו! ואני דווקא חושבת שאישה זוֹ הייתה לכלי-משחק וללעג בעיניו של מלך נָוואר, - ענתה הבָּרוֹנית.

אנרי נבהל מיחס עוין זה, ואולם עלה בדעתו שהוא מסגיר מורת-רוח, ומורת-רוח אינה אלא מסֵכה של אהבה.

- באמת, שַרלוֹט היקרה, - אמר, - את נוזפת בי שלא בצדק, ואני לא מבין איך פה יפה כל-כך יכול לומר דברים כל-כך אכזריים. אם כן, את חושבת שאני הוא זה שבא בברית-הנישואים כאן? לא, שייקח אותי השד, זה לא אני!

- אולי זאת אני! - ענתה הבָּרוֹנית בארסיות, אם אי-פעם יכול להישמע ארסי קולהּ של אישה האוהבת אותך ונוזפת בך על שאינך אוהב אותה.

- האם העיניים היפות שלך לא רואות למרחק גדול יותר, בָּרוֹנית? לא-לא, לא אנרי מנָוואר מתחתן עם מַרגֵריט דֶה וָלוּאה.

- אם כך, מי?

- הו, אלוהים אדירים! הדת הפּרוֹטֶסטַנטית מתחתנת עם האפיפיור, זה הכול.

- לא-לא, לא-לא, הוד מלכותך, לא אפול בפח החידודים שלך: אתה אוהב את מדאם מַרגֵריט, ואני לא נוזפת בך על כך, יִשְמְרֵנִי האל! היא יפה כל-כך, שאי-אפשר שלא לאהוב אותה!

אנרי חשב לשנייה, ובשעה שחשב, עלה חיוך של טוּב-לב בזוויות שפתיו.

- בָּרוֹנית, - אמר, - נדמה לי שאת מחפשת לריב איתי, אבל אין לך כל זכות לכך. מה את עשית כדי למנוע ממני להתחתן עם מדאם מַרגֵריט? שום דבר! נהפוך הוא: תמיד הבאת אותי לידי ייאוש!

- וטוב שכך, הוד מלכותך! - ענתה מדאם דֶה סוֹב.

- וכי למה?

- פשוט מאוד: כי היום אתה מתחתן עם אישה אחרת.

- אני מתחתן איתה כי את לא אוהבת אותי.

- אם הייתי אוהבת אותך, הוד מלכותך, הייתי צריכה למות בעוד שעה.
- בעוד שעה! מה את רוצה לומר בזה, וממה היית מתה?

- מקנאה... כי בעוד שעה תשחרר מלכת נָוואר את נשות-חצרהּ, ואתה, הוד מלכותך, תשחרר את אנשי-חצרך.

- והמחשבה על כך באמת מטרידה אותך, יונתי?

- לא אמרתי את זה. אמרתי שאם הייתי אוהבת אותך, היא הייתה מטרידה אותי להחריד.

- טוב! - קרא מלך נָוואר, יוצא מגדרו משמחה למשמע התוודות ראשונה זוֹ. - ואם מלך נָוואר לא ישחרר הערב את אנשי-חצרו?

- הוד מלכותך, - אמרה מדאם דֶה סוֹב, בהביטה במלך בהשתאות, הפעם ללא כל העמדת פנים, - אתה אומר דברים בלתי-אפשריים ומעל לכול דברים שלא ייאמנו!

- ומה צריך לעשות שתאמיני בהם?

- צריך לתת לי הוכחה, ואת ההוכחה הזאת אתה לא יכול לתת.

- ודאי שכן, בָּרוֹנית, ודאי שכן. נשבע לך בהַיינריך הקדוש שההיפך הוא הנכון - אתן לך את ההוכחה הזאת! - קרא המלך, בהקיפו את האישה הצעירה בעיניו הלוהטות מאהבה.

- הו, הוד מלכותך! - אמרה שַרלוֹט היפה, בהנמיכה את קולהּ ובהשפילה את עיניה. - אני לא מבינה... לא-לא! אי-אפשר לברוח מהאושר שמצפה לך!

- יש ארבעה אנשים באולם הזה הנושאים את השם אנרי, אהבתי! - ענה המלך. - אנרי מצרפת, אנרי קוֹנדֶה, אנרי גוּאִיז, אבל יש רק אחד שהוא אנרי מנָוואר.

- אז?..

- אז אם אנרי מנָוואר יהיה אצלך כל הלילה...

- כל הלילה?

- כן, האם תהיי בטוחה שהוא לא היה אצל אף אחת אחרת?

- הו, הוד מלכותך, אם תעשה זאת!.. - קראה מדאם דֶה סוֹב.

- אֶעֱשה זאת - מילה של אציל!

מדאם דֶה סוֹב הרימה את עיניה הגדולות, הלחלוחיות מרוב הבטחה חושנית, חייכה אל המלך - וליבו נמלא שמחה משכרת.

- נו, - המשיך אנרי, - מה תגידי אז?

- הו, אז, - ענתה שַרלוֹט, - אז אגיד שהוד מלכותך באמת אוהב אותי.

- שייקח אותי השד! את תגידי את זה כי זה אכן כך, בָּרוֹנית.

- אבל איך לעשות זאת? - לחשה מדאם דֶה סוֹב.

- הו, בשם אלוהים, בָּרוֹנית, האם אין לך איזו משרתת, חדרנית, נערה שאת יכולה לסמוך עליה?

- הו, כן! יש לי דָרְיוֹל - היא נאמנה לי כל-כך, שתיתן לקרוע את עצמה לגזרים בשבילי; היא אוצר אמיתי!

- אלוהים אדירים, בָּרוֹנית, תגידי לנערה הזאת שאתן לה הון תועפות כשאהיה מלך צרפת כמו שמנבאים לי האסטרולוגים.

שַרלוֹט חייכה: כבר בתקופה זוֹ היו הבטחותיו הגַסקוֹניות של הבֵּארני לשם דבר.

- טוב, בסדר, - אמרה, - ומה רצונך מדָרְיוֹל?

- משהו שהוא לא כלום בשבילה, והכול בשבילי.

- והוא?

- הסוויטה שלך נמצאת מעל לסוויטה שלי?

- כן.

- שתחכה מאחורי הדלת. אדפוק עליה בשקט שלוש פעמים, היא תפתח אותה, ואת תקבלי את ההוכחה שהִבטחתי לך.

מדאם דֶה סוֹב שמרה על שתיקה במשך כמה שניות; אחר-כך הסתכלה מסביבה כאילו רצתה להיווכח שאף אחד אינו מאזין לה, והִשהֲתה לרגע את מבטה על קבוצת האנשים המַקיפים את המלכה-האֵם; אך קצר ככל שהיה רגע זה, הִספיקו קַתְרין ואשת-הידורהּ להחליף מבט ביניהן.

- ומה אם ארצה, - אמרה מדאם דֶה סוֹב בקול של סירֵנה שהיה מֵמֵס את השַעווה באוזני אוֹדיסֵאוּס, - ומה אם ארצה להראות שהוד מלכותך אינו אלא בודה סיפורי בדים...

- נסי, יונתי, נסי...

- הו! בחיי! אני מתוודה שקשה לי לעמוד בפני הרצון הזה.

- תני לו לגבור עלייך: הנשים חזקות במיוחד אחרי תבוסתן.

- הוד מלכותך, אזכיר לך את הבטחתך לדָרְיוֹל ביום שתהיה מלך צרפת.

אנרי פלט קריאת שמחה.

קריאה זוֹ התמלטה מפיו של הבֵּארני בדיוק ברגע שענתה מלכת נָוואר לדוכס גוּאִיז "Noctu pro more - הלילה כרגיל".

אנרי הלך מעל מדאם דֶה סוֹב מאושר בה במידה שהיה מאושר דוכס גוּאִיז בלכתו מעל מַרגֵריט דֶה וָלוּאה.

שעה לאחר הסצֵנה הכפולה הזוֹ שתיארנו זה עתה, פרשו המלך שארל והמלכה-האֵם אל הסוויטות שלהם; כמעט מייד החלו האולמות להתרוקן מאדם, ובגלריות נחשפו בסיסיהם של עמודי השיש. את האדמירל ואת נסיך קוֹנדֶה ליוו לבתיהם ארבע-מאות אצילים הוּגֵנוֹטים דרך המון רוטן. אחר-כך יצאו מהארמון דוכס גוּאִיז, שועי לוֹרֵן וקתולים אחרים, מלוּוים בקריאות-שמחה של ההמונים ובמחיאות-כפיהם.

אשר למַרגֵריט דֶה וָלוּאה, לאנרי מנָוואר ולמדאם דֶה סוֹב, הרי הם כידוע גרו בלוּבר.

"המלכה מרגו" / אלכסנדר דיומא. מצרפתית: מוטי לבון. 567 עמודים. הוצאת ספרות יפה.