בום אטומי: הסרט הגדול של העשור הגיע לנטפליקס

אי אפשר שלא להתגעגע לקיץ 2023, רגע לפני השבעה באוקטובר. החיים היו איומים, אבל עדיין נסבלים איכשהו, וזה לבטח היה החמסין הקולנועי הכי טוב העשור - אולי הקיץ הקולנועי הטוב האחרון.

זה היה, כזכור, הקיץ של "ברבי" ושל "אופנהיימר", האפוס על חייו וחרטותיו של הממציא היהודי של פצצת האטום. שניהם שברו קופות והביאו לאולמות צופים שלא היו בהם שנים ואולי גם לא חזרו אליהם, אבל "אופנהיימר" גם עשה יותר מזה - הוא זכה לתמיכה תקשורתית בלתי מסויגת, והיה הכוכב הגדול של עונת הפרסים. בין השאר, הלהיט היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר וזכה בשבעה: לסרט הטוב ביותר כמובן; לבמאי (כריסטופר נולאן); לשחקן הראשי קיליאן מרפי; לשחקן המשנה רוברט דאוני ג'וניור על תפקידו כלואיס סטראוס, ראש המועצה לאנרגיה אוטומית שרדף את אופנהיימר אחרי המלחמה; וגם לצילום, לעריכה ולמוזיקה.

חשוב מכך, במשאל מבקרים שהתקיים בקיץ הקודם, "אופנהיימר" נבחר כסרט הטוב עד כה של העשור. זה מקרה נדיר שבו הביקורת, הקהל והממסד מסכימים. בוא נגיד של"מיינקראפט: הסרט" זה לא יקרה.
בנאום הזכייה שלו באוסקר, נולאן אמר בצניעות: "אמנות הקולנוע קיימת רק קצת יותר מאשר מאה שנה. דמיינו שהיינו שם מאה שנה לתוך ההיסטוריה של הציור או התיאטרון. אנחנו לא יודעים לאן המסע הזה הולך מכן, אבל לדעת שאתם חושבים שאני חלק משמעותי ממנו, זה הכי חשוב לי בעולם".

ואכן, שנתיים לאחר צאת הסרט, ברור לחלוטין שהוא חלק מן ההיסטוריה של הקולנוע. עכשיו, הוא זמין גם בנטפליקס, והמעטים שפספסו אותו באולמות יוכלו להשלים פערים. אם כי נזכיר שמדובר באפוס באורך שלוש שעות המוציא את המיטב מכל אמצעי המבע הקולנועי, כך שזה לא בהכרח אידיאלי לראות אותו על הספה - אבל מה לעשות, קיץ 2023 כבר לא יחזור.

"לקרוא את לוליטה בטהרן" הוא לא סתם סרט - הוא נס; נס קולנועי ונס אנושי. זהו פרויקט בינלאומי של הבמאי הישראלי ערן ריקליס, שמתרחש באיראן ומככבות בו שחקניות איראניות מוסלמיות, כולן כמובן גולות מארצן, ובצידן גם ריטה, והוא דובר ברובו פרסית.

מי היה מאמין שדווקא עכשיו יגיע לאקרנים שיתוף פעולה איראני-ישראלי-יהודי-מוסלמי, אבל הנה זה קרה. "לקרוא את לוליטה בטהרן" עלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע האחרון, לאחר שכבר זכה להצלחה בצרפת - באלוסינה, האתר הקולנועי המוביל במדינה, הקהל העניק לו ציון של 3.9 כוכבים מתוך ארבעה.

"לקרוא את לוליטה בטהרן" מבוסס על רב המכר של אזאר נפיסי. פרהאני מגלמת בו מורה איראנית שגלתה אך חוזרת לאיראן בשלהי שנות השבעים לאחר המהפכה. היא מלמדת באוניברסיטה נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית כמו "גטסבי הגדול" ובמהרה מנסה המשטר להצר את צעדיה, להגביל את מה שמותר לה ללמד וגם לאלץ אותה לשים רעלה. היא כמובן מתנגדת לכך, וכמשתמע משם הסרט מקימה מועדון קריאה לנשים בלבד בדירתה, שבו הן לובשות את מה שבא להן וקוראות את מה שהן רוצות - למשל, את "לוליטה" או את ג'יין אוסטן. בצידה של פרהאני ושל ריטה, שמגלמת את אימא שלה, מככבת גם שחקניות רבות נוספות, ובהן זאר אמיר איברהימי, גולה איראנית בעצמה שמאז הספיקה לשתף פעולה עם עוד במאי ישראלי - גיא נתיב ב"טאטאמי".

אין ספק שלו "לקרוא את לוליטה בטהרן" היה יוצא בתקופה אחרת, הוא היה הופך לשיחת היום ומביא לאולמות עשרות אלפי צופים. כרגע, כמובן, התנאים קצת מורכבים מדי בשביל זה - הרי אנחנו לא בקיץ 2023. ובכל זאת, אפשר לקוות שהסרט ימצא את הקהל שלו. ריקליס כבר השתמש בנקודת מבט של נשים כדי ליצור שניים מסרטי הסכסוך הטובים בכל הזמנים, "הכלה הסורית" ו"עץ לימון", וכאן שוב מצליח לרקוח יצירה קולנועית סוחפת ומרגשת שבוודאי ידברו עליה עוד שנים קדימה, גם אם כרגע מתקשים לתת לה את תשומת הלב הדרושה. הוא מיטיב לעבוד עם השחקניות הנפלאות שליהק, וניכר גם שהן נהנות מהחוויה.

ואולי חשוב מכל: הסרט גם רלוונטי להפליא, וממחיש שוב את הקלישאה הנדושה "איראן זה כאן". קשה להתחמק ממנה. נכון, הדיאלוגים בפרסית או באנגלית, וזירת ההתרחשות היא טהרן, אבל כשהעלילה עוסקת בצנזורה תרבותית, בהפרדה מגדרית ובמדינה שהולכת לאבדון - איך אפשר שלא לחשוב על ישראל?

"יעד סופי: קשרי דם", הפרק השישי בסדרת הזוועתונים המצליחה, עלה לאקרנים בשבוע שעבר והפך לשובר קופות אימתני. הוא רשם כל מיני שיאים שרובם, כרוח הימים, סתם סטטיסטיקות חסרות משמעות, אבל השורה התחתונה משמעותית בהחלט: מדובר באחד מסרטי האימה המצליחים ביותר מאז הקורונה, ובאחד מאותם להיטים נדירים שמצליחים להפוך לאירוע קולנועי ולהוציא את הקהל מהבית.

כזכור, סדרת "יעד סופי" מקורית ופורצת דרך בכמה מובנים. המבנה הבסיסי שלה, וזה לא ספוילר כמובן, הוא כזה: אנו צופים באסון מחריד כלשהו, למשל התרסקות מטוס או קריסת גשר, ואז מתברר כי הכל היה חיזיון של אחת הדמויות, שמזהירה את הסובבים אותה ומצילה את מי מהם שהקשיבו לה. עם זאת, המוות לא מוותר בקלות, וחוזר לרדוף את כל הניצולים שהיו אמורים למות, והורג אותם בדרכים שונות ומשונות ובדרך כלל רנדומליות וגרוטסקיות.

וכך, בניגוד לרוב סרטי האימה ולסרטים בכלל, כאן סצינת השיא מגיעה כבר בהתחלה. נוסף לכך, ב"יעד סופי" האיש הרע אינו דמות מסוימת, אם זה בן אדם או מפלצת, אלא קונספט. אפילו לא מציגים אותו בתור מלאך המוות, אלא פשוט בתור רעיון מופשט, בלי שגריר קבוע ומסוים שייצג אותו.

מותג "יעד סופי" כבר חרש על השטיקים האלה חמש פעמים, אז היה צריך למצוא טוויסט חדש. המשימה נפלה על הכתפיים של התסריטאים גאי בוזיק ולורי אוונס טיילור, ושל הבמאים אדם סטיין וזאק ליפובסקי - וארבעתם בהחלט עמדו במשימה.

קודם כל, סימן ההיכר של הסדרה - סצינת האסון שפותחת כל סרט. הפעם, היא ראוותנית מתמיד, ומתרחשת בהשקה של מסעדת פאר על גג של גורד שחקים. "יעד סופי: קשרי דם" מעצב בצורה שמזכירה אפוסים קלאסיים כמו "המגדל הלוהט", עם אנסמבל עשיר של דמויות, ועם ערכי הפקה גבוהים ורמת עשייה וירטואוזית. פשוט מדהים לראות איך מה שהחל כתסריט דחוי של סדרת טלוויזיה, הפך לסרט אימה דל תקציב, ומשם צמח להיות מותג הוליוודי ברמות הכי גבוהות

בצד זאת, הסרט לא שוכח את מה שהוא הלחם והחמאה של המותג, ומוצא דרכים מקוריות, מזוויעות ומקבריות להרוג את האומללים שעל הגג. אחת מהן, הקשורה בפסנתר שנופל על ילד שמנדריק, כבר הפכה לשיחת היום ברשת.

כרגיל, השיא מגיע כבר בהתחלה, אבל גם בהמשך משכיל הסרט להציג כמה סצינות מוות בלתי נשכחות, למשל כאלה המציגות אוטו זבל ומכונת חטיפים בצורה שטרם ראינו. בכל המקרים, התסריטאים הצליחו לרקוח מדמיונם כמה מן התאונות הכי שרירותיות ומצערות בתולדות הקולנוע, והבמאים מיטיבים להוציא אותם לפועל בצורה האפקטיבית ביותר. שווה לראות את "יעד סופי: קשרי דם" באיימקס וכמובן בחברת קהל. בהקרנה שבה נכחתי ולפי דיווחים, גם בהקרנות אחרות, הצופים מתפקעים מצחוק פעם אחר פעם - ואל תשפטו אותם, זו הכוונה של הלהיט הזה, שהוא מהתלה לא פחות מאשר שהוא זוועתון. חוץ מזה, הרף של כולנו כבר גבוה עד מאוד, וקשה להאשים אותנו שאנחנו כבר לא מזדעזעים מלראות זוועות על המסך.

ועם זאת, יש בסרט גם רגש. כאן טמון החידוש השני. ברוב סרטי "יעד סופי" הקודמים, העלילה הציגה בני נוער שניצלו מאסון כלשהו, ועקבה אחר חייהם ומותם מיד לאחר מכן בפרספקטיבה צרה למדי. פה, התסריט שונה: הקטסטרופה המקורית מתרחשת (או שלא) בשלהי שנות השישים, והגיבורה היא הנכדה של מי שחזתה אותה, וכעת סובלת מחלומות על סבתה, המתריעים בפניה כי המוות יחזור לרדוף את משפחתן. יותר מזה לא נגלה, אבל נאמר כי זה מבנה שאפתני בהרבה מן הסרטים הקודמים. הוא מאפשר ל"יעד סופי" להרחיב את המניפה, ובמקום לעסוק בחבורה גנרית של בני נוער, להעמיד במרכז סאגה משפחתית על כל גרורותיה - סבתות ונכדות, אמהות, אחים ובני דודים, הורים חורגים ומה לא.

הסאגה הזו כוללת כמובן המון זוועות והרבה בדיחות, אבל גם לא מעט רגשות. העוגן הרגשי הוא הדמויות של האמהות, שמוכנות לעשות ולהקריב הכל כדי להגן על חיי ילדיהם. כיאה לשמו, "יעד סופי: קשרי דם" ממחיש כי דם אכן סמיך ממים, והוא עושה זאת בצורה נוגעת ללב, שמבדלת אותו מן הפרקים הקודמים בסדרה ומרוב להיטי האימה בימינו.

אך מעבר לכך, "יעד סופי: קשרי דם" ממשיך את הקו של הפרקים הקודמים בסדרה. כמוהם, גם הוא מסתיר מאחורי העלילה המטופשת לכאורה אלגוריה מבריקה לעובדת החיים הפשוטה מכולם: בסוף, המוות תמיד מגיע. השאלה היא מה עושים עם זה.

לכאורה, הסרט אומר שהפתרון הוא להיזהר כמה שיותר, כדי לדחות את הקץ. הוא גם מציג בפנינו שתי דמויות שנוהגות כך, אבל דרכן אנחנו לומדים עד כמה זה לא ריאלי - הרי אם נתחיל לפחד אפילו מאוטו זבל ומכונת חטיפים, ממילא לא נוכל להמשיך לחיות. לכן, להבנתי, המסר של "יעד סופי" הפוך לחלוטין. קל להאשים את הסרטים הללו במקבריות ובמורבידיות, אבל למעשה הם מעוררי השראה בצורה בלתי רגילה, וזה נכון במיוחד לגבי הפרק החדש.

"יעד סופי: קשרי דם" אומר כך: אם המוות ממילא בוא יבוא, ואי אפשר לברוח ממנו או לדעת מתי זה יקרה, אז עדיף פשוט לא לחשוב עליו, ובינתיים ליהנות עד כמה שאפשר מהחיים. אז תאהבו, תתחבקו, תרימו טלפון לאימא להגיד לה שאתם אוהבים אותה, וכשאתם הולכים לקולנוע ורואים פסנתר מוחץ למוות ילד מעצבן - תצחקו ותמחאו כפיים, כי מה עוד אפשר לעשות?

הכלב הוא חברו הטוב של האדם - ושל במאי הקולנוע. לאורך השנים, ראינו על המסכים אינספור יצירות בכיכובם של הולכים על ארבע. כמעט תמיד, מדובר בדרמות מרגשות, קומדיות קלילות או להיטי אנימציה לילדים. כך או כך, מדובר בסרטים לכל המשפחה, המתרחקים ככל האפשר מן הגסות והזימה שמאפיינת בני אנוש.

לפני שנתיים עלתה לאולמות "דוגי סטייל", קומדיה אמריקאית פרועה שחתרה תחת כל הקונבנציות של ז'אנר סרטי ההולכים על ארבע - ובמילים פחות מנומסות, השתינה עליהן באותה התלהבות בה כלב משתין על עץ. אולי בגלל זה הסרט המופתי הזה נכשל בקופות, וחבל. עכשיו הוא זמין אצלנו בנטפליקס, ואולי עכשיו יזכה לכבוד שמגיע לו.

במקור, הסרט נקרא פשוט "Strays", כלומר כלבי רחוב. התרגום העברי בוטה בלשון המעטה, אבל נאמן לרוחה של המהתלה הזו. היא גסה, לעתים על גבול הדוחה, ומיועדת למבוגרים בלבד, ובכל זאת יש בה גם רגש ועומק, בטח לא פחות מאשר בסרטי כלבים "נקיים" יותר, למשל "מארלי ואני".

גיבור הסרט הוא כלב טרייר החי אצל גבר סטלן שמתעמר בו, ובסופו של דבר זורק אותו מהבית. הכלבלב מוצא את עצמו ברחוב, ומתחבר שם עם כמה כלבים שגם כן עברו טראומה כלשהי: בוסטון טרייר אותו זרקו מביתו אחרי שנשך בטעות ילדה, שהיתה חברתו הטובה ביותר אך שברה את לבו; רועה אוסטרלית יפהפייה שהבעלים שלה מתעלמת ממנה מאז שאימצה גורה אחרת; ודני ענק המסתובב עם קונוס על ראשו, שנשר מן האקדמיה לכלבי משטרה ומשרת בתור כלב תמיכה נפשית לקשישים גוססים.

שלושת אלה כבר רגילים לחיים עם לב שבור, אבל כלב הרחוב החדש עדיין מתגעגע לבעליו. למרות כל מה שספג ממנו, הוא עדיין אוהב אותו אהבה שלא תלויה בדבר, ומתעקש למצוא את דרכו חזרה הביתה ולהתאחד עימו. עם הזמן, חבריו הטריים מאירים את עיניו ומבהירים לו באיזה קשר מתעלל היה, ואז הוא משנה את בנק המטרות. כעת, חלומו החדש הוא למצוא את האדם שפגע בו, וכיוון שהפעילות האהובה עליו היתה אוננות, לפגוע ביקר לו - ולתלוש את איבר מינו. וכך, הקומדיה הזו היא למעשה סרט מסע על הרפתקה משותפת של ארבעה כלבים, שהגביע הקדוש שלהם הוא תלישת פין אנושי. כן, מה ששמעתם.

"דוגי סטייל", אותו כתב דן פרו, משתמש בעלילה הזו בשני מישורים. במישור אחד, הקומדיה הזו היא פארודיה על ז'אנר סרטי הכלבים והקלישאות שלו. במישור השני, הוא גרסה כלבלבית לז'אנר הקומדיה האמריקאית הגסה והפרועה.

ראינו כבר אלף סרטים בסגנון "הנגאובר" או "מסיבת רווקות" בהם הגיבורים משתטים. בדומה לאלה, גם כאן ההומור גופני, סלפסטיקי ומשולח רסן, והחידוש היחיד הוא שהמעורבים הם לא בני אדם אלא הולכים על ארבע. בהתאם לכך, החוויות שלהם קשורות בניהול מגעים אינטימיים עם ספות, גניבת נקניקיות וקטטות עם בעלי כנף. כיאה לשמו, "דוגי סטייל" הוא גם ככל הנראה סרט המיינסטרים הראשון שמציג סצינות מין בין כלבים.

כמו בקומדיות אנושיות, בהן טיבו של ההומור מוקצן ומוגזם, גם כאן הכלבים עוברים הרפתקאות בלתי סבירות. לכן, חשוב להדגיש שלא מדובר בסרט אנימציה. יותר מכך, רק חמישה אחוזים ממנו מבוססים על אפקטים דיגיטליים. שאר העבודה היא של הכלבלבים האמיתיים שמככבים בו, המאלפים והמאלפות שלהם וכמובן המדבבים שתורמים להם את קולם, כדי שנוכל להבין אותם בשפת בני האדם. וויל פארל מדבב את הגיבור, ובצידו אפשר למצוא גם את איילה פישר, רנדל פארק, ג'וש גאד ואחרים, בראשם ג'יימי פוקס, שכמובן השתתף בפרויקט הזה לפני סערת הפוסטים האנטישמיים שלו.

בגלל הפרספקטיבה המקורית, "דוגי סטייל" מצליח להפיח חיים חדשים בשני הז'אנרים - סרט הכלבים, והקומדיה הפרועה. הוא עושה זאת בעזרת מעיין נובע של רעיונות יצירתיים ומקוריים, ולא מפסיק להפתיע עם בדיחות מפתיעות ומוצלחות. הסרט נמשך שעה וחצי, ומתנהל בקצב של הלצה טובה אחת לדקה, ובדיחה קורעת ממש אחת לעשר דקות.

אך חשוב מכך, הסרט גם מצליח לנשוך ולרגש. וידוי: בתחילה, חשבתי להחרים את "דוגי סטייל". חששתי שהוא מעמיד כלבים במצבים מסוכנים, ועושה זאת בלי שום מודעות ומתוך כוונות בידוריות בלבד. במהלך הצפייה, גיליתי שיש בו הרבה חמלה ומחשבה, ובעיקר הבנה עמוקה של הסיטואציה: מהם חיי כלב, ומהי מורכבות הקשר בינו לבני אדם.

גם בצד הדרמטי, "דוגי סטייל" מתנהל בשני מישורים. במישור אחד, הוא ביקורת על היחס של בני אדם לכלבים. כמובן שבסופו יש מסר אופטימי ומעורר השראה, כי ככה זה בהוליווד, אבל בדרך לשם הוא מדבר על שלל תופעות מכעיסות: הקלות שבה אנשים זורקים כלבלבים או זונחים אותם, התנאים הנוראיים במכלאות וכיוצא בכך.

בלבו של הסרט עומד סיפור על כלב שהמשיך לנסות לרצות את בעליו הרעיל, כי המשיך להתעקש להאמין שיש ביניהם אהבה. וכך, "דוגי סטייל" הופך גם לסרט על נושאים אוניברסליים יותר - קשרים מתעללים, מערכות יחסים וגזלייטינג. למרות הטון המבודח, הוא מטפל בנושא בצורה נוגעת ללב. כל כך עצוב לראות את הכלבלב נצמד לכדור הטניס שלו, מתוך אמונה עיוורת שהבעלים שלו לא באמת זרק אותו אלא עדיין משחק איתו משחק, ומצפה ממנו שיחזיר לו את הכדור. כמו בסצינות הקומיות, גם פה יש שימוש מבריק במבע קולנועי. סצינה בה הכלבלב מתפכח וקובר את הכדור היא מהיפות שראינו לאחרונה.

יש בסרט גם רגעים של חסד ותקווה, וגם אותם הוא מתאר בצורה עמוקה, המשכילה לתרגם למסך את האהבה האינסופית שיש בכלבים. לא רק ש"דוגי סטייל" הוא אחד הסרטים המצחיקים של הקיץ - הוא גם אחד היפים והמרגשים שבהם.

מאחורי המצלמה עמד ג'וש גרינבאום, שזה סרטו העלילתי הארוך השני אחרי "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר". בגלל אופיו של "דוגי סטייל", הוא לא זכה בפרסים על עבודתו המצוינת. מה שכן, מתברר שהקולנוען אימץ את אחד הגורים שמופיעים בתחילת הסרט, וזה פרס חשוב הרבה יותר מכל אוסקר או דקל זהב.

"פדינגטון 2" יצא לפני שמונה שנים. הוא התעלה על ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון והאהוב גם כן בסדרה, ונכנס להיסטוריה כסרט עם הדירוג הגבוה בהיסטוריה של רוטן טומטוז, המרכז ביקורות מרחבי העולם. למשך זמן מסוים, הלהיט עמד בצמרת עם מאזן מושלם - מאה אחוז מן הביקורות עליו היו חיוביות. בסופו של דבר, הרקורד נהרס כשהתפרסמה ביקורת שלילית נדירה, אבל כמובן שגם כך החיבה כלפיו היתה יוצאת דופן. אצלנו, הסרט התפרסם כאשר לא אחרת מאשר אשת הנשיא, נחמה ריבלין ז"ל, כל כך אהבה את הפרויקט עד שהסכימה לתרום את קולה לעבודת הדיבוב שלו.

"פדינגטון 2" גם הכניס מעל רבע מיליארד דולר ברחבי העולם, כך שאפשר היה לצפות כי הפרק השלישי יגיע במהרה - אבל זה לא קרה, אולי כי מדובר בהפקה אירופאית, כך שלא עומד מאחוריה פס ייצור מיומן ותאב בצע.

וכך, החלק השלישי בסדרה הגיע רק השנה - הוא הציג באולמות במהלך החורף והאביב, ועכשיו זמין ב-VOD. במקור הוא נקרא "Paddington in Peru" ואצלנו שינו את השם ל"פדינגטון בג'ונגל". למה בעצם? האם חשבו שהשם "פרו" ירחיק משום מה משפחות, שהם קהל היעד של הסרט אצלנו? האם סברו ש"ג'ונגל" היא מילה מסחרית יותר מאשר המדינה הדרום-אמריקאית שישראלים רבים טיילו בה? לא ברור.

מיותר להזכיר זאת אם הגעתם עד לפה, אבל שני הסרטים הראשונים בסדרה עסקו בדב שמהגר מפרו לבריטניה, ומוצא מקלט אצל משפחה לונדונית. שני הפרקים הקודמים התרחשו בלונדון, על רקע כל האתרים האיקונים שלה - בזמנו, הפקנו באתר הזה פודקסט שהציע מסלול טיול בעקבות הסרט. הפעם, כמשתמע משמו של הכותר, העלילה עוברת לפרו. פדינגטון הפך לאזרח לכל דבר של הממלכה המאוחדת, ומקבל דרכון בריטי שמאפשר לו להסתובב בעולם. הוא מנצל זאת כדי לנסוע לכור מחצבתו בעקבות דודתו האהובה, שנעלמה במפתיע. משפחתו המאמצת מתלווה אליו ויוצאת עמו להרפתקה. סאלי הוקינס, שגילמה בעבר את אם המשפחה, כבר לא פה, ואמילי מורטימר נכנסת לנעליה. לא מרגישים בהבדל.

אומרים שאפשר להוציא את הדב מלונדון אבל אי אפשר להוציא את לונדון מהדב, אבל זה לא נכון. עם המעבר לפרו, "פדינגטון" מאבד את העוקץ. כל הקסם בסרטים הקודמים היה הלונדוניות והבריטיות שלהם - ואנחנו, אנגלופילים שכמותנו, ליקקנו את האצבעות כמו שהדב מלקק מרמלדה. בלעדיהם, זה פשוט לא עובד.

בדרום אמריקה, הפרק השלישי בסדרת הסרטים הופך לסתם קומדיית הרפתקאות משפחתית מן השורה. ראינו כבר הרבה קומדיות כאלה בג'ונגל, ובאמת שלא צריך את פדינגטון בשביל זה. באופן אירוני, דווקא כשחזר הביתה, הדב לא מוצא את עצמו.

"פדינגטון בג'ונגל" מנסה להיות מעין גרסה דובית של "אינדיאנה ג'ונס", אבל אם הריסון פורד כבר לא מצליח לשחזר את ההצלחה של הסרטים הללו, למה שהדב יצליח?

"פדינגטון בג'ונגל" היה זקוק לאיכויות יוצאות דופן כדי לעמוד במטרותיו. במקום זאת, הוא מציג תסריט מקושקש, בימוי חסר השראה, ערכי הפקה נמוכים ותצוגות משחק לא טובות. הילדים למשפחה המאמצת גדלו בין סרטים 1-2 לפרק השלישי, והפכו לבני תשחורת חסרי אופי. בג'ונגל, פדינגטון ומשפחתו פוגשים צייד אוצרות בגילומו של אנתוניו בנדרס, שמתבזה עוד יותר מאשר ב"בייביגירל", ונזירה בגילומה של אוליביה קולמן, שלא תזכה על הופעתה כאן באוסקר נוסף.

ועכשיו תגידו "תקשקש כמה שתרצה, אבל הסרט יהיה להיט עצום בארץ". ובכן, עובדה ש"פדינגטון בג'ונגל" הצליח הרבה פחות מקודמיו ברחבי העולם וגם אצלנו. ובכל זאת, לא יזיק אם הקהל שפספס אותו בקולנוע יצפה בו ב-VOD, ולו רק בגלל המסרים שלו בעד קבלת האחר. הלוואי שנתייחס לאנשים כמו שמתייחסים בו לדובים.