סוף סוף, הסוף: הסרט החדש והשמיני בסדרת "משימה בלתי אפשרית" - "חשבון סופי", שעלה בשבוע שעבר בבכורה בפסטיבל קאן ועולה השבוע למסכים גם בישראל, אמור לחתום את הסדרה בתצורתה הנוכחית ולאפשר לטום קרוז למצוא אפיקים חדשים להיפצע בהם בעת ביצוע פעלולים. גם הפעם המשימה הופקדה בידי כריסטופר מק'קווארי. ארבעת הסרטים הראשונים בסדרה בוימו על ידי במאים שונים, אך מהסרט החמישי והלאה הסדרה הופקדה בידיו של הבמאי-תסריטאי, שיצירתו המוכרת ביותר לפניה הוא כנראה התסריט שכתב לסרט "החשוד המיידי".
כמו קודמו "נקמת מוות", גם הפעם סוכן העל אית'ן האנט מחפש את הדרך לנטרל בינה מלאכותית מסוכנת ובעלת תודעה משלה, המכונה "היישות", בעודו נאבק במקביל בטרוריסט הסליזי גבריאל (אסיי מורלס נטול הכריזמה והקסם האישי) וגם בשותפיו לשעבר במשרד ההגנה ובסוכנת IMF, שאינם סומכים על תוכנית הפעולה שלו ובתכל'ס בצדק.
מי שנהנו מהפרקים הקודמים בסדרה כנראה יאהבו גם את האחד הזה, שמציע את אותו תמהיל מוזר של סצנות אקשן ארוכות ומוגזמות, מאבקים גיאו-פוליטיים במשקל נוצה ושיחות אפילו פחות משמעותיות בין האנט לחברי הצוות שלו, בהם לות'ר התומך (וינג ריימס, שמופיע בסדרה מאז הסרט הראשון), בנג'י הנוירוטי אך הפיקח (סיימון פג) והגנבת שהפכה לסוכנת שהפכה לבת זוג פוטנציאלית, גרייס (היילי אוטוול, "קפטן אמריקה"). עוד מתבזבזים גם ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), אנג'לה באסט, קייטי או'בריאן והאנה וודינגהאם ("טד לאסו") - כולם בתפקידים זניחים וחסרי עוקץ שלא הולמים את מידותיהם. יש גם מי שמצליחים לגנוב כאן את ההצגה לרגע גם אם התסריט משאיר להם מעט מאוד עם מה לעבוד - לפחות פום קלמנטיף וכוכב "ניתוק" טרמל טילמן, שלא מקבלים הרבה עם מה לעבוד אבל כל שנייה איתם היא תענוג.
ייתכן שהבעיה כאן היא העובדה ש"חשבון סופי" לא יודע אם הוא מעדיף להיות אקשן דבילי, תיאטרלי ומצחיק או מותחן ריגול שאשכרה יש טעם לחשוב עליו יותר משתי דקות. יש בו הומור עצמי, אבל הוא עדיין לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ביחס לסרט שבו נלחמים בתוכנה מרשעת שנראית כמו הגרפיקה של "Windows media player" וזוממת להשתמש בפצצות גרעין תוצרת ישראל (!).
איכות האקשן אמורה לפצות על שאר המגרעות כאן, בראשן תסריט דבילי ומקושקש ברמה כמעט פוגענית. אבל גם באספקט הזה הסרט החדש לא מתעלה על קודמיו, ולמרות שהוא מצולם היטב ומסעיר לרגעים אין הפעם סצנה איקונית בסדר הגודל של הפריצה בסרט הראשון, האופרה ב"אומת הנוכלים" או הפעם שבעטו מישהי החוצה מחלון בבניין הבורג' חאליפה. בהקרנת בקאן הקהל לא קנה את הבולשיט, ופעם אחר פעם עלו קולות צחוק דווקא ברגעים שהיו אמורים לרגש או להפתיע. מצד שני, גם צחוק לא מכוון הוא בעל ערך בחוויה הקולנועית הקולקטיבית שדה נירו דיבר עליה.
הסרט הזה כל כך דומה לסרטים הקודמים בסדרה שעולה השאלה למה דווקא זה אמור להיות פרק הסיום, כי בניכוי אינספור נאומים דרמטיים בשבח דמותו ותפארתו של אית'ן האנט המדהים וקצת מוזיקה דרמטית ועצובה ברגעים נבחרים אין פה משהו שבאמת מתעלה ברוחב היריעה על הפרקים האחרונים.
גרסה מוקדמת של הביקורת פורסמה בדיווח מפסטיבל קאן, ב-16 במאי 2025.