"אדם צועק את שחסר לו", כתב מאיר אריאל, "לא חסר לו - לא צועק". מודה, לא חשבתי שאתחיל טקסט על "האח הגדול" בציטוט של אחד הטרובדורים הגדולים שהיו כאן, אבל מה לעשות - שלושה פרקים לתוך העונה, והווליום הבלתי אפשרי כבר הפך אותי לפיוטי, וקצת חירש.
אין ספק שעונת 2025 התחילה בווליום גבוה. מה גבוה? ברמה שאני מאוד מקווה שמערכות האזעקה בנווה אילן מגיעות עם מגבר, כי באמת שקשה להתגבר על הטונים העונה. שימו בצד לרגע את המלחמה, את המתח, את התסכול ואת הוויכוח על החוטיני האדום של מאי - אל דאגה, ארחיב על פיסת הבד ממש בקרוב - לירון וגיא מתנהלים השנה כאילו איש לא טרח לספר להם שהדבר השחור הזה שהם מחזיקים ביד כבר מגביר את הקול שלהם ממילא. אז למה לצעוק?
למעשה, כמו תקיפות צה,ל ברצועה בשעת לילה מאוחרת, לקראת סוף השידור החי יש סיכוי ששמעתי את הקולות של שניהם עד לבית שלי בתל אביב - בזמן שהטלוויזיה על מיוט. ואם לחזור למאיר אריאל - אפשר לומר שלירון וגיא צועקים כדי לנסות לעורר את הדרמה והאקשן שנורא חשוב להם שתהיה בעונה, ובינתיים ממאנת להגיע. אז מה עושים? צועקים! ומיד אחרי זה מכניסים את יוסי בובליל.
כן, כן, הכניסה הכי לא מפתיעה בתולדות הבית - זאת שדווחה בכלי התקשורת כבר שבועות רבים - יצאה לפועל אתמול, וכך, "הישר מאשקלון", חזר לחיינו יוסי בובליל. מי שסיים במקום השני בעונה הראשונה של "האח", והיה השני לזהות את הפוטנציאל הנפיץ של החייאת השד העדתי בישראל (הראשון הוא כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו).
ב"האח הגדול" הפכו את החזרה של יוסי בובליל לחגיגה של ממש. כמה טיזינג והבטחות קיבלנו לחזרה של האיש והתיפוף על הכרס לבית האח - עד שכמעט שכחנו שמדובר בגבר בעשור השמיני לחייו, שכמו שאמרה בתו עינב - "נמצא בפנסיה".
והאמת? כבר התרגלנו לכך ש"האח" מתהדר בליהוקים מוצלחים של תוכניות אחרות. לרוב, כמו שלי הג'ינג'ית, מדובר בעבודה של מלהקי "בואו לאכול איתי". אבל הקרקס סביב מתמודד שהופיע בעונה הראשונה של התוכנית בקשת? זאת בעיקר תעודת עניות להפקת "האח" הנוכחית, שלא הצליחה להקים דור המשך של דיירים איקוניים - כאלה שהצליחו לעורר שיח ודיונים רחבים בחברה הישראלית, כמו שהיו בעונות ההן, שבמבט לאחור באמת מרגישות קצת כמו מדורת שבט נוסטלגית.
ובאמת, עוד משפט על בובליל - בכל זאת, בוא ניתן לבן אדם להיות בבית 24 שעות לפני שנשקיע בו טור שלם - המקרה שלו מלמד שהזמן עושה לרוב טוב לאנשים. ב־17 השנים שחלפו מאז הפעם הראשונה שלו בבית, כבר הספקנו לשכוח את הקרבות המכוערים מול שפרה קורנפלד, את הצעקות, את הגזענות ההפוכה. עכשיו, במציאות הנוכחית, שבה אף אחד מחברי הכנסת שלנו לא היה עובר הערכת פסיכולוג שתאפשר לו להיכנס הביתה (או כך אפשר לקוות) - יוסי בובליל הוא סמל לתקווה. מי שלפי תעודת הזהות שלו נכנס לבית כדי "לשמח את עם ישראל בתקופה מעפנה" - והנה, כבר אפשר לסמן וי על סלנג ראשון שהוא מנסה להכניס: "טרנוקיל".
בובליל בצד, זה היה השבוע של הקרב בין מאור ומאי. האחת, אשת יחסי ציבור בשנות השלושים לחייה שטוענת שהיא רווקה פלוס שתיים - ועל הדרך מוכיחה זלזול מוחלט באבי ילדיה; השנייה, צעירה בת תשע־עשרה שלדבריה מדגמנת בחו"ל, וקיבלה גם כניסה של אקס מיתולוגי לבית בדמות חן הפוסט־טראומטי (ובואו, בגיל 19 מערכת יחסים של בין שלושה חודשים לחצי שנה זה אכן מיתולוגי).
מתעודות הזהות שלהן לא חשבתי שמאור או מאי יהפכו לדיירות שארגיש כלפיהן משהו בשלב הזה של העונה - או בכלל. אבל אני חייב להודות: הבריונות המזעזעת של מאור דחפה אותי במהירות שיא לזרועותיה השבריריות של מאי.
כן, מאי, שעשתה אי־אילו טיפולים קוסמטיים בגופה, כנראה גוררת רכילות מרושעת סביב הרבה מסכים בבתים בישראל - וזה לגיטימי. בכל זאת, אנחנו לא צופים ב"האח" כחלק מלימודי הויפאסנה שלנו. אבל מאור ברוכמן - מי שמעידה בעצמה שוב ושוב שעברה חרמות בילדותה בגלל שהייתה "ג'ירפה" ו"רוסייה" - מדגימה כל כך "יפה" איך מי שעבר בריונות יכול בקלות להפוך לבריון בעצמו, שכמעט מתחשק לי להכניס כאן אמירה פוליטית… אם לא הייתי מפחד שהיא תעשה גם עליי חרם.
אם להשתמש בשפת דיירי הבית - אין ספק שמאי "בפה של מאור" ללא הפסקה, והיא לא מצליחה לשחרר מהמראה שלה. תוסיפו לזה את הסיבוב שמאור עשתה על כך שמאי לא עשתה צבא, ותראו איך נוצרו שני מחנות מובהקים בבית - תוך רגע. דווקא ממאור - המנוסה, המבוגרת יותר, שעוסקת ביחסי ציבור למחייתה - הייתי מצפה להבין שבדרך הזאת היא סוללת למאי נתיב מהיר לסוף העונה.
ומה לגבי דרורע, השותפה של מאור לפשע? כצפוי - זהב טלוויזיוני. יד ימינה של דנה אינטרנשיונל, ומי שמעיד/ה על עצמו כ"לא בסדר", מתנהל/ת בבית באגרסיביות של פיל אחרי וודקה רד־בול שהגיע למסיבה במועדון סגור. הוא מטנף, הוא מסכסך, הוא מפלרטט, הוא משחיר - והוא עושה את כל הדברים שאין לי צל של ספק שהוא עושה גם מחוץ לבית. כשהוא אומר למאי - אותה הוא מחבק ומעליב באותה נשימה - שזה הכי אותנטי שלו, כדאי להאמין לו.
יחד עם זאת, כחבר באותה קהילה שאליה דרורע משתייך/ת, קשה שלא להתבאס מכך שאנשים שספגו בעצמם בריונות וביקורת לא בוחרים לפעמים להיות בוגרים יותר - ולהימנע מלפגוע באחרים.
אבל מי שדווקא כן מהווה דוגמה לבגרות, קלאס, והמון חכמת חיים - היא אלאיה. היא אולי לא זוכה בינתיים ליותר מדי זמן מסך, אבל בכל רגע שלה מביאה ביטחון, בגרות, ויכולת לאחד סביבה את הבית. גם כשמאור - כן, שוב היא - הביעה פליאה על כך שאלאיה "מרגישה אישה", היא הצליחה לא להיעלב ו/או לשתול אותה באדמה, ופשוט אמרה לה שהן זהות. מאור, מי שבעד לשלול אזרחות ממי שלא עשו צבא, הצליחה לקבל את ההשוואה - אבל רק בזכות העובדה שאלאיה עשתה שירות לאומי. בין משולש מאור־מאי־דרורע לא נשאר בכלל מקום לשאר דיירי הבית להביע את עצמם, אבל אין ספק שגלעד - עם הקעקועים המחרידים והשרירים המנופחים - הולך להיכנס לאי־אילו מערכות יחסים בבית. נראה שהציר המעניין ביותר יהיה בינו לבין תרצה ("יש לי מבטא צרפתי אבל אני אמריקאית") ומאור ("תגיד מאור א' כי איסקוב זה מאיים מדי"). שניהם מעוניינים בתרצה בעלת חיוך הקולגייט. היא נמשכת יותר לאיסקוב (דווקא לא מפחיד בכלל), אבל יודעת שהוא לא ייצוגי מספיק. וגלעד? הוא רוצה לסמן וי על כיבוש הבחורה הכי איכותית בבית.