הימים אינם כתיקונם: נתניהו מוביל את ישראל למשבר חוקתי, על ספה של מלחמת אזרחים ממש, ממשלת החורבן שלו לא מצליחה לנהל כמעט שום תחום שתחת אחריותה, שריה מתעופפים בעולם מבלי להתיימר אפילו לעסוק בענייני משרדיהם, הכלכלה על עברי פי פחת ומה שגרוע יותר מהכל: למרות הצלחות צבאיות נקודתיות, ישראל נוחלת תבוסה בעזה.
הכיצד? ובכן, בואו נגיד שמי שבעקביות מנע דיון באותו "יום שאחרי" מפורסם, מוצא את עצמו רגע לפני שנכפה עליו "יום שאחרי" שנרקם על ציר ריאד-דמשק-איסטנבול. רוצה לומר: מלבד חסידים שוטים, על גבול השבתאות ממש, צופה עם ישראל בחורבן ומבין שאין לו כרגע הרבה מה לעשות, חוץ מלהמתין ליום הבוחר, בתקווה שזה אכן יגיע.
מה הקשר בין כל אלה לתכנית "אזור מלחמה" של רביב דרוקר בערוץ 13? תכף ננסה להבין ביחד, אבל קודם כל קצת על ה"בייס" שמשמאל. במציאות הפוליטית-תקשורתית בישראל, רק לימין יש "קיצוניים" ורק לימין יש "בייס" שמדברים אליו (ע"ע ההתכתשות בין שר הביטחון לרמטכ"ל). למה לשמאל אין בייס כזה? כי הוא נחשב לנאור, רהוט, שכלתני ולא אמוציונלי. ובכן, במילה אחת וסליחה מראש על הבוטות: בולשיט.
איך אני יודע? כי פעם אחת בעבר, לפני כמעט שנה, כתבתי על התכנית של רביב דרוקר שהיא סמל לערוץ 13 השוקע (הגם שציינתי אז שאני שותף לרבות מהדעות המובעות בה), אנרכיה, השתלטות של חבורה דעתנית על אג'נדה של ערוץ שאמור לפנות לכלל הציבור. כתבתי - והריקושטים לא אירחו לבוא. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על משהו שכתבתי.
נכון, אלה לא היו מסוג התגובות שאני מקבל לעיתים מהצד השני, כאלה שמאחלות לי להישרף ביחד עם החברים העזתים שלי, אבל הן היו גדושות תוכחה על שאני מעז לירות בתוך הנגמ"ש. מאחר שנתוני הרייטינג של התכנית אינם פרופורציונליים לכמות התגובות, הבנתי שהערתי את הבייס, שקיים מסתבר גם משמאל.
כיתה על מונית
עוד קצת "מסביב" לפני שניגש אל תכני המשדר אמש. לפני ימים אחדים נסענו, שלושה מבני משפחתי ואני במונית. במהלך השיחה התפתח ויכוח עם הנהג שחושב שנתניהו הוא מלך ישראל, לבינינו. אחד מאיתנו נקלע מהר לפינה של נתניהו כאסון: "אני שונא אותו" קבע והוסיף גם שלל איחולים לא מלבבים במיוחד.
אני לעומתו איגפתי מימין - שכן לטעמי גם מי שרוצה להפוך את עזה למגרש חניה (ובימים הראשונים של המלחמה הרצון הזה היה משותף לכ-90% מהישראלים, כולל אותי), צריכים להתנער לא רק מנתניהו כאדם, אלא מנתניהו כמנהל המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, מלחמה שהייתה צריכה לגבות את אותו מחיר דמים בחמש דקות - ולא בשנה ושבעה חודשים, כפי שהיא עושה בפועל - כדי להחזיר לישראל את ההרתעה.
הנהג ניסה להוכיח לי שיש אשמים אחרים חוץ מנתניהו. "מה עם הרצי הלוי?" שאל - ואני עניתי שאל לו לצאת מביתו עד יומו האחרון מחמת הבושה. "מה עם רונן בר?" הקשה - ואני השבתי שהוא כשל כישלון כה חרוץ, עד שאסור לתת לו לנהל אפילו ועד בית - וחבל שנתניהו הפך אותו מנושא באשמה לקדוש מעונה.
עת נותרתי לבד במונית, כדי לשלם, לחש לי הנהג: "שתדע שאני חושב שגם נתניהו אחראי".
אחרי אותה נסיעה התפתח ויכוח-זוטא בינינו. "תראה מה אתה עושה" אמרתי לזה שנקט קו קיצוני, שנועד לפרוק תסכול יותר מאשר לשכנע. "אני לא מתיימר להפוך אותו למצביע של יאיר גולן, אבל אם הוא חושב שגם נתניהו אשם, לפחות שביום הבחירות יעדיף פיקניק עם החבר'ה במקום ללכת לקלפי ולבחור בין רע לגרוע".
"אז אתה מתעקש להיות חכם, לי בא להיות צודק" - סיכם אותו בן משפחה צעיר בכעס שאופייני לבני גילו.
בין שפר לזהבי
נזכרתי בוויכוח הזה אפרופו צפייה בתכנית של דרוקר. הנה מה שהיה שם, בראשי פרקים: התגוללות (מוצדקת לגמרי, למען הסר ספק) על ישראל כ"ץ, שר הביטחון הנלעג שבמקום לדאוג לביטחון ישראל עוסק בלוח הכנסים של הפצ"רית. אחר כך דיברו שם מעט על ענייני דיומא וכחלוף רבע שעה עברו לפרידה מהאלוף במיל' נמרוד שפר, שעוזב את התקשורת כדי להצטרף למפלגתו יאיר גולן "הדמוקרטים". אמנם מעמד הפרישה של גולן מהתכנית היה מרגש פחות ממופע הפרידה של ערן זהבי ממכבי תל אביב, אבל בכל זאת נאמרו שם משפטים שנאמרים לרוב מעל קברו של אדם (איחולי בריאות ואריכות ימים לשפר, כמובן).
למה שפר הולך לפוליטיקה, אתם שואלים? ובכן, כי לדבריו: "כל דקה שבה ממשלת ישראל יושבת על כסאה, מסכנת אותנו". אחר כך הייתה אתנחתא קלה, במסגרת הפינה "יוצאים מדעתם". ברשותכם אוסיף "אתנחתא מבורכת". למה מבורכת? כי נגה ניר נאמן התייחסה בה לכישלון המחפיר של הממשלה במאבק ביוקר המחיה, שרון כידון התבטאה בנוגע לצורך להעלות את גיל הפרישה ל-70 שנה, אורי משגב התייחס להתבטאות של בונו, סולן להקת יו-2, לפיה על חמאס לשחרר את החטופים ועל הישראלים להשתחרר מנתניהו - דיל שעל פי כל סקר גם רוב הישראלים היו מוכנים לחתום עליו (אגב, הכותרת שניתנה לקטע: "אכטונג ביבי" על משקל "אכטונג בייבי", אלבומה המפורסם של הלהקה, הייתה פשוט מבריקה).
כלומר, למרות שמשגב התייחס לנתניהו, זו הייתה הפוגה שהוכיחה שלפאנל של דרוקר יש גם עניינים אחרים לעסוק בהם - מה שקצת מקליל את התכנית, פותח חלון ולא מתמכר למחנק. רק מיקי רוזנטל קלקל את השורה כאשר השווה בין הימין המתנחלי הקיצוני לבין מחבלים מתאבדים. היה ברור מה רוזנטל מנסה לומר, ובכל זאת הדוגמה שבחר הייתה מאוד לא מוצלחת, קצת כמו מי שמשווים מימין את מפגיני קפלן לחמאס.
השמדה וסרבנות
או אז עברה התכנית לעסוק במאמר אישי נוקב שפרסם בסוף השבוע זוהיר בהלול. עמדתו של בהלול מעוררת עניין, שכן חשבון הנפש שלו הוא גם מפח נפש לכל מי שהאמין - ועודו מאמין - באפשרות של דו-קיום. למרות כנותו הנוגעת ללב של בהלול, גם הוא נופל להשוואה לא מוצלחת כאשר הוא מדבר על כך שמה שקרה ב-7 באוקטובר הוא לדבריו "מקומם ואכזרי", אבל לא מצדיק "מלחמת השמד", כזו שמתחוללת לדעתו בעזה.
הדברים מטרידים ומקוממים כאחד ומוכיחים כי אפילו בהלול, ברגע האמת, העדיף את ההשתייכות השבטית - אם מה שאירע ב-7 באוקטובר הוא מבחינתו "מקומם", אבל מה שנורא באמת הוא מלחמת התגובה של ישראל.
מפה דילגה התכנית לריאיון עם דניאל יהלום, סרבן-מילואים שריצה תקופת מאסר בת ימים אחדים. יהלום מוצג כגיבור עד כדי כך שאפילו נגה ניר נאמן, לא בדיוק סמן ימני בימים כתיקונם, מתקוממת: "אני מביטה בך ורואה אנרכיה", היא אומרת ליהלום - וסופגת מיד מתקפה מצד חבריה, בעיקר מאורי משגב שגוער בה (הציטוט אינו מילה במילה, אך מבטא את רוח הדברים): "הוא עשה מאות ימי מילואים ואת גיבורה גדולה באולפן", עד שנאמן מתביישת ומסייגת את הביקורת שלה: "אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה".
אני רק שאלה: אם זה המדד, האם אין אנשי ימין, אפילו כאלה שמאמינים כמו סמוטריץ' ובן גביר שצריך לכבוש את עזה, לטרנספר את העזתיים ולהתנחל בהריסותיה, שעשו מאות ימי מילואים? אני בטוח שיש. אז מה ניסה משגב להגיד לניר-נאמן? לא ברור.
הפטריוטים מהשמאל
"זה מורכב" חותם דרוקר את הדיון בסרבנות ועובר לנושא הבא: סרטון שלועג לסרטונים (הנלעגים באמת) שמביים טופז לוק עבור נתניהו, בהם הוא נראה מזמין מהמטבח ביצה קשה, לוגם סודה או מציג דרגש ספרטני עליו הוא מתנמנם (אשרי המאמין) וכן להסבר (המופרך באמת!) שהציג כתב ערוץ 14 מוטי קסטל לכך שהוא תמיד יוצא ראשון בהגרלות לזכות השאלה הראשונה במסיבות העיתונאים של ראש הממשלה.
ערוץ 14 הוא מקום טוב להתחיל לסכם את הדיון בתכניתו של דרוקר, כי לפרקים נראה הפאנל שלו כמו תמונת נגטיב של "הפטריוטים". כאמור, ברוב המקרים הוא קולע לדעתי, אבל ממש כמו דפדוף בעיתון "הארץ" למשל הוא מצליח להיות בו זמנית גם מושקע וגם לא רלוונטי ליותר מ-5% מהציבור, במקרה הטוב. כאשר מדובר בעיתון שיש לו מו"ל שמשלם על הפסדים, אם ישנם, מכיסו הפרטי, זה בסדר גמור.
לכאורה גם לערוץ 13 יש מו"ל שכזה, אבל במקרה שלו מי שמכתיב את האג'נדה אינו הבעלים אלא ועד עיתונאים חזק שעושה בערוץ כבשלו, ממש כמו שדרוקר עושה בשלושת-רבעי השעה שניתנו לו ל"אזור מלחמה": מנהל מלחמת חורמה בדעת הקהל בישראל (אפילו מבלי לנסות לאתגר אותה).
אז כן, הימים אינם כתיקונם ויש מי שמרגישים שחשוב יותר לזעוק את האמת הפנימית שלהם מאשר לקיים דיון שיכול להיות נגיש גם למי שחושב שישראל יצאה למלחמת מגן ולא למלחמת השמד, שסרבנות היא משהו שצריך להתנגד לו דווקא כשהיא קרובה לדעותיך ושלא כל אייטם בתכנית צריך ללעוג לנתניהו, גם אם הלה לועג לכל שומעיו.
העניין הוא שמי שמדבר לבייס, סופו שיישאר רק עם הבייס. במקרה של ממשלת ישראל, נצטרך לחכות ליום הבחירות כדי לדעת האם התזה הזאת תקפה. במקרה של ערוץ 13, לא צריך לחכות: הצופים מצביעים אי אמון בתוכן בכל ערב מחדש.