אושר, התרגשות, אהבה, התפעלות מיופי, חלום, גירוי, מתיקות העצב, נחמה. את כל אלה מציע פופ כשהוא במיטבו. ובמיטבו הוא יכול להיות רגע פרטי, עטוף ברחמים, מחול מטורף, עבד של הזמן. פופ במיטבו חוזר אל ימי התום, אל החיים מיום ליום, אל הבגידה. הוא שר ברחובות, הוא מחכה, הוא קורא בוא, הוא מאלף נמר.
פופ, כשהוא בשיאו, הוא עולם ומלואו. הוא עוצמתי ומלטף, בוער ומתרפק, מרקיד ומדמיע, מחבק ושובר. פופ במיטבו הוא הדרך של ריטה, מהרגעים הראשוניים שבהם רמי קלינשטיין חיבר מנגינות ורקח הרמוניות בהשראת אבבא עם עיבודים וסאונדים בהשפעת להיטי אייטיז, שהשיקו את אלבום הבכורה המופתי שלה, ועד המופע הטרי "Let's Dance", אמש בהאנגר 11, בגלגול החדש של הקריירה בת ארבעים השנים של זמרת גדולה מהחיים, דיווה, שהיא עדיין מלכת הפופ של ישראל בארבעת העשורים האחרונים.
זמרות באות והולכות, ממלאות מצעדים והיכלים ונעלמות. כוכבות צעירות, שיכולות להיות כמעט הנכדות שלה, מכריזות על עצמן כזמרות העשור, המאה והמילניום. אבל כל מי שאוהב פופ ישראלי באמת, בעצמות, בעורקים, יודע שכבר ארבעים שנה יש לו רק מלכה אמיתית אחת. והוא יודע שהפופ שלה לא פחות איכותי, כובש, משמעותי וישראלי, מהרוק של הקולגות בני דורה.
"ריטה, את פצצה!", צעקו לה אמש (שני) מהקהל. והיא, השחקנית, חרצה לשון נבוכה, ושאלה: "מה באמת? גם בגיל 63? ששש, אל תגלו". וכשהקהל שר במקהלה "לא כל כך יפה", היא השיבה בהומור אופייני: "טוב, לא חייבים לצעוק את זה", ועל השורה "ולא בת 16", ענתה: "כן, זה נכון". חוקי הפורמט קובעים שגם בעשור השביעי לחייה היא צריכה להיראות כמושא תשוקה והיא אכן כזו. נראית כמו פנטזיה, זזה בחתוליות האופיינית, נותנת את השואו המפורסם מהסרטים, וכן, שרה מצוין. בדיוק כמו שמצופה ממלכה אמיתית של פופ.
"Let's Dance" מבליט את היכולות הגבוהות שעדיין נשארו לריטה ועוטף את הלהיטים שלה ששרדו את מבחני הזמן במלבושים של דאנס, האוס וטראנס, אבל בגבולות המיינסטרים שמתאים לכל אוזן. אין כאן אטרף נוסח אינפקטד מאשרום, אין טיפוס על הרים גבוהים מדי או צלילה חופשית לתהומות. הסאונדים, ההפקה, הווליום, הכל מותאם לכל המשפחה. הניסיון הזה של ריטה ליצור מופע דאנס עובד טוב רוב הזמן, היא מרגישה נוח בתוך הפורמט והקהל, בני שלושים עד חמישים, שהעריצו אותה לאורך השנים, מגיע כדי להתנתק מהמציאות ולשמוח עם השירים שגדל עליהם והפכו לקלאסיקות.
ועם כל האלקטרוני יש במופע הזה גם רגעים מרגשים באמת, כמו למשל "מחכה", שעידן רייכל הלחין למילותיה שלה, שיר שהוא כולו חיבוק אחד גדול וארוך. גם הביצועים הרגועים ל"ימי התום" ו"חיה לי מיום ליום", שהקהל שר איתה במקהלה, יוצרים אינטימיות בהאנגר מלא ביותר מאלפיים איש. ריטה היא ההוכחה שכאשר אתה עושה את הפופ שלך איכותי, נוגע ואמיתי, אתה יכול לגעת לאנשים בלב ולתת להם תחושת שייכות, תחושה של בית, של ישראליות.
ויש גם רגעים פחות טובים. העיבודים של רמי קליינשטיין והמפיק אסי טל בחלקם מדויקים וסוחפים ובחלקם מצליחים לפספס. למשל ב"בוא", שמקצב הרדיפה שלו לא מחמיא לשיר. אפשר היה להוציא ממנו משהו הרבה יותר יפה.
האם ריטה נמצאת בשלב בקריירה שלה שבו היא צריכה להמציא את עצמה מחדש? ראיתי אותה לפני שנה בקיסריה והיא הייתה מצוינת עם הרכב נגנים במופע המסורתי שלה. גם כאן יש יחד איתה על הבמה ארבעה נגנים - כלי הקשה, גיטרה חשמלית, פסנתר חשמלי, אבל הם נבלעים בסופה האלקטרונית השולטת בכיפה, כשמאחוריהם קטעי וידיאו ארט מרהיבים.
זה מופע קצר יחסית, שעה ועשרים דקות. אפשר היה בקלות להוסיף אליו שירים כמו "אגדת השמש והירח", "עלית לי בזיכרון", "שביל הבריחה" או "שיר אהובת הספן". בסיום המופע נשאר בפה טעם של עוד, ואולי גם זה חלק מהקסם, שאתה כבר מחכה לפעם הבאה. מצד שני, כשקהל ישראלי משלם במיטב כספו עבור מופע של אמן בכיר כמו ריטה, הוא מצפה לקבל בין שעה וחצי לשעתיים.
אם בישראל הייתה לאס וגאס, למשל בעיר כמו אילת, ריטה הייתה יכולה לקחת את המופע הזה לשם למשך שנה או שנתיים ולשמח קהל שמגיע במיוחד לאיזה מלון גדול ומפואר בשביל לראות אותה, מופיעה ערב אחר ערב. אבל לאס וגאס של ישראל הקטנה והמאורגנת מתחילה בשלוש הופעות גדולות בהאנגר 11 וממשיכה בוועדי עובדים, מוסדות ועיריות. המופע הזה, הקצר יחסית, הוא מוצר פופ שמיועד גם לקהלים עם קופה פתוחה, אבל לא פחות מזה לקהל המוסדי.
"לט'ס דאנס" מדגיש, בפעם המי יודע כמה, את עמידות הלהיטים של ריטה, שהפכו לאבני דרך בקריירה שלה ולעמודי תווך בפופ המקומי, בדומה ללהיטים של להקה כמו אתניקס. השירים, שאת רובם המכריע הלחין רמי קלינשטיין, מצליחים לנצח לא רק את מרחק השנים אלא גם את חומות הביטים. כי המלודיות האלה, שכל כך עושות נעים באוזן, הן בלתי ניתנות לערעור. ככה זה פופ כשהוא במיטבו, בשיאו.