פשע ותעודה - שני תחומים שהמדינה הקטנה שלנו מייצרת בכמויות, אך משום מה נדמה שהשילוב ביניהם עדיין נמצא כאן בחיתוליו. בשביל לתאר את כמות הפשיעה בישראל אתם לא צריכים אותי (וכולי תקווה שאף אחד לא נורה לידכם היום), וגם לא כדי להכיר יצירות תיעודיות מעולות שנעשו כאן. מ"עמוד האש" המיתולוגית, דרך "ואלס עם באשיר" ועד שלושים שנות "עובדה" עם אילנה דיין. ובכל זאת, בז'אנר הדוקו-פשע נדמה שאנחנו קצת מאחור, במיוחד יחסית לפריחה שלו בעולם. למעט "צל של אמת" שהפכה ללהיט חוצה קהלים, רוב סדרות הדוקו-פשע שנעשו כאן נדחקו לערוצי נישה מבלי שזכו לתהודה אמיתית.
"משי זהב" - סדרת הדוקו-פשע החדשה שיצרו שרון יעיש, יואב לשם ובת דור אוז'לבו, המשודרת בכאן 11 - היא יצירה שראויה להרבה יותר תשומת לב. היא עוסקת בעלייתו ונפילתו של יהודה משי זהב אבל על הדרך מצליחה להגיד הרבה דברים מעניינים על החברה הישראלית: מיחסי חרדים וחילונים ועד ליחס בין התקשורת ומושאי הסיקור שלה. כמו הכתוביות שמופיעות על המסך לפני כל פרק, אציין שמדובר בצפייה קשה, מאתגרת ומטרגרת - אבל זה כלום לעומת מה שעברו (ועדיין עוברים) קורבנותיו הרבים - רבים מאוד - של האיש שעדיין, שלוש שנים לאחר התאבדותו טרם שהובא למשפט, זוכה בחלקים נרחבים בציבור למעמד של "אדם מורכב".
כזכור, משי זהב ניסה להתאבד כחודש לאחר פרסום תחקיר הארץ שיצרו שירה אלק ואהרון רבינוביץ' (שניהם מרואיינים באריכות בפרקים), ושעות ספורות לפני שידור עדויות חדשות אודותיו בתוכנית "עובדה". הוא נפטר בסופו של דבר רק שנה לאחר מכן, לאחר שהיה בתרדמת. משפחתו הגרעינית לא התייחסה להאשמות עד היום - ואין שום כוונה להטיל עליהם את האחריות למעשיו של אביהם. ובכל זאת, ועם כל מה שידוע לנו כיום, הערך של יהודה משי זהב בוויקיפדיה עדיין נפתח בתיאור פועלו הציבורי - מייסד ארגון "אשת לפידות", יו"ר זק"א, קידום שילוב חרדים בצה"ל - ורק לאחר מכן מתייחס להאשמות החמורות נגדו.
אפשר לומר בביטחון שבמובן הזה - משי זהב ניצח. הניסיון שלו לבצע תרגיל התחמקות אחרון לפני שהובא לדין הצליח לקבע את מעמדו כאיש חסד. והקורבנות שלו, אף על פי שהאיש כבר איננו בין החיים, עדיין חיים בפחד מתמיד - ומרואיינים בסדרה רק תחת הצללה כבדה ועיוות קול.
בניגוד למה שאפשר היה לצפות, "משי זהב" עוסקת לא פחות בתקשורת מאשר במין. הסיפור של יהודה משי זהב הוא עדות לכוח האדיר של דימוי מול מציאות, ולכמה קשה לנו לשנות את התפיסה שלנו על אדם - מרגע שהיא התקבעה. מצפייה בשלושה מתוך ארבעת פרקי הסדרה, קשה להכריע מה משי זהב היה יותר: טורף מיני חסר גבולות, מסוכן ואכזרי; אדם שידע לזהות את האנשים הכי מוחלשים ולנצל את חולשותיהם; או גאון תקשורתי, צעיר חרדי שגדל בלי טלוויזיה או רדיו ובכל זאת הבין תקשורת טוב יותר מרבים מבכירי רשות השידור וערוץ 2.
תוכניות האירוח של שנות ה־90 ("המעגל" עם דן שילון, למשל) חוטפות כאן בראש - כמי שלא טרחו לעשות אפילו בירור מינימלי על המרואיין החרדי המגניב והתקשורתי שכל כך אהבו לארח. הן פשוט קיבלו את הודעות היח"צ שלו על עצמו כפשוטן. כפי שנחשף בסדרה, לא היה קשה במיוחד לגלות שהסיפור שלו על הקמת זק"א בעקבות הפיגוע בקו 405 היה שקר מוחלט - וכך גם שקרים רבים נוספים שנחשפו כאן לראשונה.
יותר מטורף מיני - או לפחות במידה דומה - יהודה משי זהב היה גאון מיתוג ויח"צ עם הומור אפל במיוחד. הוא זה שהחליט לשים את לוגו זק"א על שקיות גופות (באמת, מישהו מאיתנו שאל את עצמו פעם למה שקית גופות צריכה לוגו?). הוא גם היה מביים את מיקום השקיות לצורכי דרמטיזציה עבור המצלמות, וידע בדיוק איך לסגור את דלת הוואן של זק"א כדי שהשוט יכנס לכתבה בטלוויזיה ברגע הנכון. החברה החרדית אולי נושאת באחריות לכך שנתנה למשי זהב לגדול לממדי מפלצת, והעדויות נגדו בציבור החרדי התחילו להיאסף כבר בשנות השמונים - אבל דווקא הציבור החילוני הוא זה שהפך אותו לרוק-סטאר. הוא נתפס כגשר בין תרבויות, כגיבור, ובשביל הדימוי הזה - הסכימו רבים להשתיק כל קול אחר. הוא הדליק משואה, היה רגע לפני קבלת פרס ישראל והיו אפילו מי שראו בו מועמד לפרס נובל לשלום.
כששומעים את מעלליו של האיש קשה לתת למציאות הזאת להחליק בגרון. יהודה משי זהב מצטייר לא כאיש טוב שנתפס בקלקלתו, אלא איש רע מיסודו שידע איך לנצל את הסביבה שלו בדרכים הציניות והמניפולטיביות ביותר.
הסדרה "משי זהב" איננה מושלמת. החלוקה בין הפרקים לעיתים מבלבלת, והבחירה לראיין את פרופ' יהודה היס - לשעבר ראש המכון הפתולוגי ואדם עם קופת שרצים שיכולה להצדיק דוקו-פשע בפני עצמו - לא ממש ברורה. יש תחושה שהיוצרות יכלו ללכת רחוק יותר בניסיון לחשוף מי היו אותם בכירים במשטרת ישראל שהשתיקו תלונות נגדו כדי להמשיך לשתף עמו פעולה. אבל אולי זה משאיר מקום לעונה שנייה.
כך או כך, "משי זהב" היא עדות נוספת לחשיבותו של שידור ציבורי - כזה שפועל מתוך שיקולים שלא נוגעים רק ברייטינג, אלא גם בצורך לעורר שיח חברתי.