כש"ארץ המנזרים" של שחר מגן יצא לאור, מדור הספרים של "הארץ" בחר במקור השוואה טלוויזיוני ולא ספרותי - "טווין פיקס בים המלח" הגדירה אותו הכותרת לביקורת של עמרי הרצוג. עכשיו נסגר המעגל, והספר הפך לסדרה שאכן מזכירה את "טווין פיקס" - מדובר ב"גחליליות" המדוברת בכיכובן של נינט טייב ודאנה איבגי, שעלתה השבוע ב-HOT. את הסדרה יצרו מגן ותאופיק אבו-ואיל, מי שסומן לפני כעשרים שנה כאחד הקולנוענים המבטיחים בישראל ובכלל בזכות סרט הביכורים שלו "עטאש-צימאון", אך בשנים האחרונות מתמקד בעשייה טלוויזיונית.
בהשראת הרומן של מגן, ובצורה שמזכירה את "טווין פיקס", עוסקת "גחליליות" במקום שבו רב הנסתר על הגלוי. זהו יישוב מבודד ליד ים המלח, שכמה מתושביו מוצאים את מותם באופן גרוטסקי מן הנהוג בטלוויזיה הישראלית, כשהם מתפוצצים, כך נראה, בשל מוקשים שנסחפו למקום - או שאולי הסיבה לכך היא אחרת? את התשובה מנסה לברר שוטרת בגילומה של איבגי, שבינתיים מוצאת דבר אחר - חברת ילדות בגילומה של טייב, שגם הקשר עמה רצוף סודות.
במדינה קטנה כמו ישראל קשה למצוא מקומות מבודדים ומרוחקים, אז קשה גם שלא להשוות את "גחליליות" ל"עטאש", כי שניהם מתרחשים באזורים מדבריים שכאלה, וגם הסגנון בו אבו ואיל מביט בהם נראה דומה לפעמים. "נופים הם חלק מהחיים שלנו, חלק מה-DNA שלנו. תמיד מרתק אותי לראות איך הסיפור של המקום הזה מצטייר בתוך הנוף. הנוף הישראלי פצוע, כמו המציאות הישראלית", אומר הבמאי בריאיון לוואלה תרבות לרגל עליית הסדרה. "הנוף פה תמיד מסתיר מאחוריו איזה סיפור או טרגדיה, וזה מה שמעניין בנופים המרהיבים האלה - לראות את הסדקים ואת הפצעים. כשהאדם מתיישב במדבר, הוא מייצר בו אלימות".
מי שמחפש נושא לעבודת תזה, הנה אחת: הייצוג של הבלשית בתרבות הישראלית. השוטרת החוקרת בגילומה של איבגי מצטרפת לרשימה מעניינת, שכוללת כמובן את ליזי בדיחי של שולמית לפיד ולאחרונה גם את גיבורת "כביש הסרגל", סרטה של מאיה דרייפוס. "אישה מרתקת אותי יותר מגבר", אומר אבו ואיל בתשובה לשאלה כיצד המגדר של הגיבורה משנה, אם בכלל, את הסדרה. "אני לא אישה, ואני תמיד מתעניין במה שאני לא, באחר. אני יודע מה זה להיות גבר - החוויה הגברית לא יכולה להפתיע אותי, ולכן היא די משעממת אותי, אז תמיד מעניין אותי לחקור דמויות של נשים. בלי קשר, אני חושב שיש בי נטייה להתחבר לצד הנשי שלי, ולכן מרתק אותי לקחת דמות של אישה ולצאת איתה למסע - מסע לראש שלה, לארוטיקה שלה, לרוע שלה, למפלצתיות שלה. אני לא יכול לחשוב על הסדרה הזו עם שני גיבורים גברים, או עם גבר ואישה. הסיטואציה ברורה לי: זו סדרה על נשים, ויצרו אותה שני גברים, שחר ואני, אז ברור לי שישאלו שאלות. אני עומד מאחורי הפרויקט הזה, אם כי אני מבין שאולי יבחנו אותנו בזכוכית מגדלת".
לפי פוליטיקת הזהויות האמריקאית, אולי אתה בסדר - כי אתה לא גבר לבן. אתה ערבי, אז אתה גם נחשב למיעוט, לאחר, לקבוצה שסובלת מתת-ייצוג או איך שלא תקרא לזה, אז הזכוכית מגדלת תהיה סלחנית יותר.
"אני לא מסתכל על זה ככה. אני הולך לאיבוד בתוך פוליטיקת הזהויות. אני חושב שאם יש לך יכולת ותשוקה להמציא דמות ולספר סיפור - זכותך לעשות את זה, וצריך לשפוט אותך לפי התוצאה. האם יהודי לא יכול לספר סיפור ערבי זו מחשבה שטוחה וחד-ממדית, ואני לא כזה. הסדרה הזו עוסקת במערכות יחסים, שהן המהות של הקיום האנושי. היא עוסקת ביחסים בין האדם לקהילה, בין אדם לעולם. מערכות יחסים מרתקות אותי וכל פעם אני מנסה לבחון אותה בצורה אחרת. הפעם זה סיפור על חברות, רעילה אבל חזקה, שיש בה בסיס חזק של אהבה. אלה שתי חברות שיכולות גם להרוג זו את זו, אבל לא יכולות לחיות אחת בלי השנייה".
אם אתה משווה את החברות בין הגיבורות לזו בינך לשחר, או בינך לגברים אחרים - עד כמה חברות בין נשים שונה מחברות בין גברים?
"אני חושב שמערכות יחסים בין נשים הן הרבה יותר פתוחות. גברים הם מאסות של הסתרה, וביחסים ביניהם יש משהו שטוח. ביחסים בין נשים יש יותר חופש ועומק, מה שגם מייצר יותר קונפליקטים והתנגשויות".
בצד איבגי וטייב, רוב השחקנים הגברים כאן הם ערבים, למשל אמיר חורי, עלא דקה, מכרם חורי ואחרים. חלק מהם לא היססו להביע את דעותיהם ברשתות החברתיות וכדומה לאורך השנים האחרונות וחטפו על זה, כולל קריאות להחרמת הסדרה. "ההפקה הזו היתה טיפה של שפיות", אומר אבו ואיל. "אי אפשר שלא לדבר על הפיל שבחדר - אנחנו חיים במציאות של שנאה גוברת בין יהודים וערבים. יש מלחמה, יש הרבה דם, יש חטופים. בסופו של דבר הגישה שלי אומרת שלא משנה מה קורה, צריך לשמור על צלם אנוש. זה מה שאני מצפה ממי שעובד איתי, וכל מי שעבד על הסדרה הזו שמר על האנושיות שלו. הפוליטיקה לא נכנסה לצילומים ולא דיברנו על פוליטיקה. ברור שבארץ כל סיפור הוא פוליטי, אבל היתה תחושה של גיבוש למען יצירת אמנות. 'גחליליות' היתה מעשה של שפיות בתוך הטירוף".
יכול להיות גם שמבחינה פוליטית, קל לך יותר ליצור סדרה מאשר סרט, כי בטלוויזיה יש פחות פוקוס על הבמאי?
"כן, לחלוטין. כשאתה עושה סרט, אתה נוסע איתו בפסטיבלים ומתייחסים אליך כשגריר. לפני שאפילו צופים בסרט, ישר שואלים אותך "מי אתה? את מי אתה מייצג? אני לא חושב שערבי אחד מייצג את כל הערבים, בדיוק כמו שיהודי אחד לא מייצג את כל היהודים. בפסטיבלים יש משהו קולוניאליסטי שהופך אותך לשחקן במערכת שאני לא רוצה להיות בה. להיות השגריר שמייצג את כל הפלסטינים? זו מעמסה שאני לא רוצה לשאת על כתפיי. אני אינדיבידואל, לא 'נציג'. אני גם לא חושב שמה שיש לי להגיד מעניין מישהו. בטלוויזיה, הקהל מתעניין בעיקר בשחקנים, וזה כיף ונוח לי. זה משאיר אותי במקום נוח ומוגן".
"תראה, לא באתי לתקן את העולם, לא באתי לתקן את האנושות. אני שלם עם מי שאני ומה שאני עושה. יש בעולם אנשים שיתקפו כל ערבי שעובד בישראל, אם הוא במאי, פועל בניין או עורך דין. נולדנו כאן, אלה השורשים שלנו, והחיים כאן הם מציאות מורכבת שאנחנו צריכים להתמודד איתה, ולא לברוח.
"אני לא יכול לקום ולברוח - אין לי את האופי הזה. מולדת זה לא בית מלון שאתה עוזב כשהתנאים נהיים רעים. יש בעולם אנשים שיש להם ציפיות מיוחדות מקולנוענים ערבים שעובדים בישראל. הם מצפים ממני לעזוב את ישראל וללכת לעבוד במקום אחר - למה? אני חי פה עם האחיות והאחים שלי - עובדת סוציאלית, נהג משאית, פועלי בניין וחשמל, למה אני צריך לעזוב והם לא? אני לא רואה שום הבדל ביני לבינם. אני חי פה, אני עובד ואני מוכיח את עצמי בזכות עצמי, ואף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות. אולי אני תמים, אבל אני במקום שלי, עושה את שלי".
ביימת את "עטאש - צימאון" שזכה להצלחה בינלאומית אדירה, ואז את "התפוררות" היפהפה שקצת התפורר, ומאז עשור וחצי לא ביימת לקולנוע. מה הסיכוי שבכל זאת תביים סרט נוסף?
"הסיכוי הוא חמישים חמישים. זה לא עניין אידיאולוגי, כי באופן כללי ככל שהתבגרתי הבנתי שאידיאולוגיות זה לא בשבילי. במצב הנתון, הבנתי שלעשות סרט זה סוג של תחביב. עוברות כל כך הרבה שנים עד שאתה מקבל כסף מהקרנות, והכסף אף פעם לא מספיק, ועד שיש מספיק ממנו, כבר שכחת מה רצית לעשות, וגם אם עשית משהו, אתה נהיה עבד של פסטיבלים, והסרט שלך מציג באולמות שבועיים. כל הסיטואציה הזו לא בשבילי - היא לא נוחה. ועם כל זה, כבר הייתי בשלבים מתקדמים של הכנות לקראת סרט חדש, אבל זה נעצר בזמנו בגלל הקורונה. כך או כך, הלב שלי תמיד בקולנוע, וגם כשאני עושה טלוויזיה, השאלה שאני תמיד שואל את עצמי זה איך להביא את הקולנוע לטלוויזיה".
אז נחזור למה שכן קרה - הסדרה. איך ליהקתם את דאנה ונינט? את מי ליהקתם קודם?
"ליהוק זה לא מדע מדויק - זו יותר שאלה של רגש משכל. בשלב האודישנים, צילמנו איתן סצינה ביחד והתוצאה הפנטה אותי. הסתכלתי בהן וישר רציתי לגלות מה הסוד של החברות האלה. התחושה היתה שדאנה ונינט הן חברות ותיקות - אחיות שהפרידו ביניהן. הן שידרו אנרגיה מיוחדת של היכרות ארוכה".
מן הפרספקטיבה שלך, מה הפך את דאנה איבגי לאחת השחקניות הישראליות הכי בולטות בדורה?
"באופי שלה, דאנה היא סופרת. היא חוקרת ומנתחת את הסיפור. כל דבר צריך להיות מנומק. היא לא לוקחת טקסט כמובן מאליו אלא משקיעה בו. לכך נוספים כמובן טונות של כישרון. היא שחקנית מושלמת בכל מה שהיא עושה. נינט היא משוררת וככה התייחסתי אליה. כיוונתי אותה לעולמות מופשטים של דימויים. גם היא כמובן סופר מוכשרת. שתיהן דעתניות ולכן הייתי צריך להיות בשיא שלי כדי לעמוד ברמה שלהן".
בצד שתיהן מככבת גם שחקנית צעירה יותר - ליה אללוף, שפרצה לאחרונה ב"קרוב אליי" של תום נשר, ואתה עבדת איתה עוד קודם לכן ב"עלומים".
"ליה שינתה את הדמות שלה לעומת התסריט. במקור היא היתה מין נערת פרחים מופנמת, וליה הפכה אותה לאישה חזקה ובועטת. היא שחקנית וירטואוזית ויש בה אנרגיה יוצאת דופן שהלוואי על כל אחד. היא מתפוצצת על המסך".
באשר לצילום - אתה שוב משתף כאן פעולה עם הקוסם ירון שרף, שכבר עבד איתך ב"הנערים".
"מצאנו שם שפה משותפת, ולשמחתי שיתפנו פה פעולה שוב, למרות שכיום הוא צלם בינלאומי שעובד הרבה בחו"ל. השיח עם ירון פשוט - הוא ישר נכנס לראש שלך ומבין את החזון של מה שאתה מחפש. איתו, הכל מתלבש כמו כפפה ליד. יש לו יכולות וירטואוזיות. הוא יודע לעשות שוטים ארוכים ומורכבים, יודע לצלם בזוויות שונות ובעדשות שונות ויודע לתת למצלמה לנשום בחופשיות. את כל זה יצרנו יחד בלי שהיינו צריכים לדבר יותר מדי. היינו מביטים אחד בשני והיתה לנו הבנה אילמת".
מה היה האתגר הכי גדול בצילומים במדבר יהודה?
"החום והזבובים. התכנון היה לצלם בינואר ומכל מיני סיבות לא עמדנו בזמנים וגלשנו למרץ. נשארנו שם עד סוף יוני. היו ימי חום מטורפים, כולל פעם שנינט התייבשה והיה צריך לקחת אותה לבית חולים. היינו בשטח פתוח, והשמשיות עוזרות רק עד גבול מסוים, כי אי אפשר להשאיר אותם לצילומים של הסצינה עצמה. הזבובים גם הקשו מאוד, אבל כמו שאתה יודע מצפייה בסדרה, הם גם חלק מהעלילה".
מוקשים הם גם חלק חשוב מן העלילה. מה מוקש מסמל מבחינתך?
"זה משהו מאיים, אבל גם מושך - יש משהו מושך בסכנה הזו. יתפוצץ או לא יתפוצץ? יש לי מזל או לי מזל? אני אדרוך על המוקש או לא? המוקש הזה אוהב אותי או לא? זה משחק שיש בו הרבה דרמה, כמו בחיים עצמם".
הפעם האחרונה שדיברנו היתה לפני הקרנת הבכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים של העותק המחודש של "עטאש". לא דיברנו אחרי, אז אשאל עכשיו - איך היתה ההקרנה?
"מרגשת. הרסטורציה של הסרט היתה כמו להציל מישהו שמת. זו היתה עבודה סיזיפית, אז היה מרגש לראות איך הסרט עדיין חי אצל אנשים ומשפיע עליהם. פעם, כשהייתי פוגש אנשים והם היו מדברים איתי על 'עטאש', זה עיצבן אותי, כי רציתי להיות מגוון יותר וכזה שזוכרים אותו בגלל גם דברים אחרים. היום, אני בוגר ושלם יותר, אז אני מסתכל על זה אחרת. 'עטאש' הוא סרט שעשיתי בגיל 26 די בתמימות, וזה מטלטל לחשוב שהוא הותיר ומותיר חותם על אנשים".
כל השיחה דיברנו על קולנוע וטלוויזיה - אבל האם יש משהו שאתה אוהב באותה מידה כמו שאתה אוהב קולנוע וטלוויזיה, או אפילו יותר?
"אני אוהב להיות באהבה, בארוטיקה. אני אוהב לרוץ בים. אוהב לשמוע מוזיקה. אני אדם ממוצע בסך הכל, אבל תשמע, בוא נחזור לוויכוח המקורי - ללכת לסרט של נורי בילג'ה ג'יילן ולבלות איתו שלוש שעות וחצי, זו חוויה שאף סדרה לא תתקרב אליה".
הזכרת קודם שהאחים שלך עובדים במקצועות של אנשים אמיתיים. אם גם לך היה מקצוע כזה, מה הוא היה?
"כשנרשמתי לאוניברסיטה, זה היה כדי ללמוד מדעים, אבל התקשיתי לראות את עצמי שורד ומיד עברתי לקולנוע. אני די מפגר. אני לא יודע לעשות שום דבר חוץ מלספר סיפור, לביים שחקנים ולעבוד עם אמנים אחרים".
"גחליליות" בהפקת סטודיו ענני מבית פרמאונט זמינה בHOT, ב-HOT VOD וב-NEXT TV.