"הדור שלנו קיבל קלפים גרועים. החיים פה יקרים ולא יציבים, ולאנשים אין ברירה אלא לחזור להורים"

לאור סיגולי יש סיבה כפולה למסיבה. בעוד כמה שבועות ייפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים, וזו תהיה הפעם השנייה בה הוא מכהן כמנהל אמנותי של האירוע. בינתיים, הוא ימשיך להתענג על התגובות הטובות לספרו השני "אלו שעזבו", שיצא לא מזמן.

כבר שנים שסיגולי משלב בין עשייה וכתיבה. לפני עבודתו בירושלים, פסטיבל הקולנוע החשוב בישראל, הוא עסק בניהול התוכן של סינמטק חולון. לפני הספר הזה, כבר פרסם רומן ביכורים, "מה שכבר ארוז", ומזה שנים שהוא כותב ביקורות על קולנוע במקומות שונים ובעיקר ב"סריטה", הבלוג הישראלי הבולט ביותר בנושא. לא פעם בשנים האחרונות הזדמן לי לראות סרט חצי-אזוטרי ולחפש עליו סקירה בעברית, והפרסום היחיד ברשת היה של סיגולי. מיותר לציין שהטקסטים תמיד מחכימים, רהוטים ומלאי תשוקה - וכזה הוא גם הספר.

"אלו שעזבו" עוסק בגבר ישראלי בשם יאיר שבשלב מצוקה כלכלית נאלץ לחזור עם הזנב בין הרגליים לצמרות, היישוב הצפוני הקטן שבו גדל, ומגלה בו עוד כמה חברי ילדות שיוקר המחייה וצרות אחרות הכריעו אותם. גם הם, כמו בשיר האיקוני של אהוד בנאי, מוצאים את עצמם שוכבים על הספה עם חום גבוה בבית הוריהם. זו רק נקודת המוצא של העלילה, שמכאן הולכת ומסתעפת בצורה שיש בה מספיק דרמה, מתח ואפילו אימה כדי להיות יום אחד בסיס לסרט שסיגולי יעשה בעצמו, יכתוב עליו או יקרין אותו.

"כתבתי את הספר בזמן הקורונה, וחששתי שעד שיתפרסם הוא כבר לא יהיה רלוונטי, אבל הנושאים שלו רלוונטיים מתמיד", אומר סיגולי. "גיליתי שלא מעט אנשים הלכו בדרכו של הגיבור. החיים בישראל יקרים - מאוד מאוד יקרים, ואני אומר את זה מתוך הבועה של מישהו שאין לו ילדים וגם לרוב החברים שלו אין משפחה. אני יכול רק לדמיין עד כמה ילדים מייקרים עוד יותר את החיים פה. חזרתי עכשיו מפסטיבל קאן, והמחירים בתל אביב הם כמו בריביירה. חוץ מזה, המצב הפוליטי-ביטחוני-חברתי כל כך מעורער שיש אנשים שמעדיפים לחזור לאיפה שמכירים אותם ונוח להם. יש כמובן גם את אלה שמעולם לא עזבו, כי החוויה של חיים בעיר הגדולה לא התאימה להם, או שהם רצו להיות קרובים למשפחה או במקום שבו נוח יותר לגדל משפחה. אם אתה בוחן את היכולת לקנות דירה, את היכולת להחזיק עבודה יותר מחמש שנים ואת היכולת להבין מה הולך לקרות - אפשר להגיד שהדור שלנו קיבל קלפים גרועים".

סיגולי עצמו גדל ביישוב מהסוג שהוא מתאר בסרט - טבעון, ואז עבר לתל אביב כמובן, והיום הוא גר בעיר עבודתו, ירושלים. "חשבתי הרבה על מה יקרה כשהספר יגיע לטבעון, והאם מישהו ייפגע", הוא אומר. "צמרות, היישוב הפיקטיבי בספר, הוא הגזמה מוחלטת, ובכל מקרה לדמויות שונות בספר יש נקודת מבט שונה על המקום. החוויה של יאיר שלילית, אבל היא אישית. זה לא ספר אוטוביוגרפי. החוויה שלי בטבעון היתה טובה בסך הכל, אבל חוויות טובות הן לא חומר ספרותי טוב. עם זאת, בהחלט אגיד שהיתה לי שם התבגרות מורכבת - כמו של כל ילד, בטח ילד כמוני, שהיה גיי. היה לי חשוב מאוד להראות שהיישוב הזה הוא לא בהכרח המקום הכי נורא בעולם. יש הרבה דברים טובים במקומות הקטנים האלה, אבל אם אתה מרגיש לא שייך, אז בגלל הגודל של המקום אתה גם מרגיש שאין לך לאן לברוח, ואתה לא יכול לדעת שיום אחד יהיה טוב יותר. ביסודי לא הייתי מקובל ועברתי חרמות, וזה היה נורא, אבל לא היה לי בית ספר לעבור אליו".

גדלת בשנות התשעים. מנקודת המבט שלך ולמיטב ידיעתך, מה ההבדל בין להתבגר כילד גיי בישראל של הניינטיז והיום?

"אני חושב שיש פער מאוד מאוד קיצוני. כשאני גדלתי, לא היה לנו ייצוג על המסך. לא היה את אסי עזר, ועברי לידר הגיע בשלב מאוחר יותר. לא היו סדרות קוויריות בטלוויזיה, ולא היו סרטים כמו 'קרא לי בשמך' השאיפה שלך כגיי היתה לא למות מאיידס, וכל השאר היה בונוס. היום, המציאות התרבותית שונה לחלוטין, אבל לא הכל ורוד. כתבתי את הספר בין 2021 ל-2022, וכיוון שהוא עוסק גם בהומופוביה, חששתי שאנשים יקראו אותו ויגידו 'מה הוא מתבכיין, עברנו את השלב הזה, כולם בסדר ולאף אחד לא אכפת אם אתה גיי'. אז הגיעה הממשלה הזו ונכנסו לרגרסיה קיצונית. בדיוק כמו פעם, גם היום ילדים מסתכלים במה שהולך במסדרונות השלטון וחשים בושה ופחד. אני פשוט לא מאמין איזה דברים נבחרי ציבור או אנשים עם גישה למיקרופון מעזים להגיד על טרנסים ועל גייז. זו רגרסיה מפחידה, ואני בטוח שיש בישראל מקומות בהם די קשה לגדול כילד גיי".

"כנער, אחד הדברים שעזרו לי היה הטור של אביעד קיסוס ב'רייטינג'. בפעם הראשונה, מישהו גיי כתב במיינסטרים - לא ב'זמן הוורוד' שמצאת בתחנה המרכזית, אלא במגזין בידור פופולרי שהגיע אלינו הביתה כל שבוע. זה היה לי חשוב ומשמעותי מאוד, ובהשראת הטור הזה החלטתי תמיד להכניס את הזהות שלי לכתיבה שלי. גם כשאני כותב על סרטים, אני כותב כצופה להט"ב, וכמובן שזה גם מהותי לספר".

יש בספר דמויות רבות - גברים ונשים, סטרייטים וגאים. למה בחרת במבנה כזה ולא הסתפקת בדמות מרכזית אחת או שתיים?

"רציתי ליצור פסיפס. אם הייתי כותב רק על דמות אחת, היא היתה דומה לי. הייתי כותב מבפנים וזה היה פחות מעניין אותי. לחשוב על דמויות של גברים עם ילדים, או דמויות של נשים, איתגר אותי והוציא בי צדדים שאהבתי. זה בהחלט הלחיץ אותי. הספר מתרחש בימינו והיה מאתגר לכתוב על נער מתבגר מהדור הזה. כש'דוני דארקו' יצא בתחילת שנות האלפיים שאלו את היוצר ריצ'רד קלי למה הוא מתרחש בשנות התשעים. הוא ענה - 'כי אין לי מושג איך נערים מתנהגים היום'. העורכת שלי, דבורה בושרי, עזרה לי באיזשהו שלב לאפיין אנשים שהם שונים ממני, ונעזרתי גם בשתי חברות פסיכולוגיות שלי. זה סיפור שהאמינות מהותית בו. אתה חייב להאמין שהדמויות האלה קיימות, ולא רציתי ליפול לקלישאות".

יש בספר רגע שאחת הדמויות עוקצת את נבחרת הכדורמים - וזה כל כך נישתי, שברור כי זה מבוסס על משהו מהחיים.

"בטבעון, נבחרת הכדורמים היא כמו נבחרת הפוטבול של התיכון בסרטים אמריקאים. היו שם חבר'ה נהדרים, שיהיה ברור, אבל זה עולם שלא הייתי חלק ממנו ולא הייתי יכול להיות חלק ממנו - ספורטאים, חתיכים, שמשקיעים הרבה בגוף שלהם ובחיים החברתיים. זה היה מבחינתי העולם שמעבר לגדר, וידעתי שבחיים לא אהיה בו".

בזמנו, פרסמת רשימת סרטים שהשפיעו על הספר הראשון שלך. עוד לא עשית זאת הפעם, אז הנה אני שואל - איזה סרטים השפיעו על הספר החדש?

"השלמתי את הטיוטה הראשונה של הספר בסגר השלישי, ועברתי מאז שלושה סיבובי חיים פחות או יותר, אבל היתה יצירה אחת שליוותה אותי לאורך כל הדרך - 'קארי', הספר הראשון של סטיבן קינג, והסרט שבריאן דה פלמה עשה על פיו. בתחילה נצמדתי לחלוטין לסגנון שלו וכתבתי את הספר בסגנון רשומון, ואמנם לא התמדתי בכך, אבל הספר המשיך להיות השפעה גדולה. שתי הדמויות הכי משמעותיות בהתבגרות שלי היו קוונטין טרנטינו וסטיבן קינג, ובלי להיכנס לספוילרים, אחד הדימויים בספר מתכתב עם הדימוי המפורסם ב'קארי'. מעבר לזה, 'מלאכים באמריקה' יהיה תמיד חלק מה-DNA של כל דבר שאכתוב.

"בסופו של דבר, ההשפעה הכי גדולה היתה ספר שלימד אותי מה לא לעשות - רב המכר 'חיים קטנים'. סיימתי אותו תוך שבוע, בזעם גדול. זו היתה קריאת שנאה. הייתי המום מכמה שהוא גרוע, ומהצורה הפורנוגרפית שבה הוא צולל לרוע, ניצול ועליבות, ובכל זאת הוא כל כך הצליח. זה באמת שיחרר בי משהו וגרם לי להיות נאמן לעצמי ולכתוב מה שאני רוצה בלי לחשוב על איזשהו קהל דמיוני".

הרומן יצא בהוצאת "מ.מזרחי" והסיפור מאחורי פרסומו הוא סרט בפני עצמו. "אחרי שכתב היד היה מוכן, חיפשתי מקום להדפיס ולכרוך אותו", נזכר סוגלי. "זה היה בפסח. הסתובבתי בחום הקופח וחיפשתי מקום פתוח, אבל הכל היה סגור. בסוף, נכנסתי בייאושי לאיזשהו מקום גדול - כל כך גדול, שלא האמנתי שהם יסכימו לעזור לי עם בקשה כל כך קטנה. הבעלים באמת אמר לי שהם עובדים בסיטונאות ולא על פרויקטים יחידניים, אבל בכל זאת הסכים. כשבאתי להוציא את הארנק לשלם לו, הוא אמר לי 'לא צריך. כשהספר ייצא, תביא לי עותק'. זה רק ההתחלה של הסיפור. כתבתי פוסט בפייסבוק כדי לפרגן למקום, ואז דברה בושרי כתבה לי שההוצאה שהיא עובדת בה מחפשת ספרים והציעה לי לשלוח לה. התברר לי שהבן שלה קורא אותי ב'סריטה'. שלחתי לה את כתב היד והיא אהבה אותו, והשאר הוא היסטוריה. הסיפור הזה הוא הוכחה שיש קארמה".

אז בוא נגדיל אותה. מה שם המקום שהדפיס וכרך לך את כתב היד בלי תשלום?

"גרפאור. ידידיה פרנקל 11 תל אביב".

והבאת לו עותק כמו שהבטחת?

"כמובן".

באנו לדבר על הספר, אבל אי אפשר שלא לדבר על העבודה שלך כמנהל האמנותי של פסטיבל ירושלים. נתחיל במהדורה הקודמת בשנה שעברה, שהיתה הראשונה שלך.

"בהתחשב בהכל, זו היתה חוויה מדהימה ומעודדת. עד כמה שרע מסביב, הפסטיבל הרגיש כמו אי של שפיות, והזכיר לנו על מה אנחנו נלחמים פה".

בכל הקשור לאורחים מחו"ל או אפילו הקרנה של סרטים בינלאומיים, אני מניח שהשנה הזו מאתגרת לא פחות מהשנה הקודמת, אם לא יותר.

"בהחלט היו כמה כאבי לב, אבל באופן כללי המצב פחות נוראי ממה שחשבנו. יש אנשים שעדיין עושים את ההפרדה בין אירוע תרבות ישראלי וממשלת ישראל. גם כל הזמן אומרים לנו 'אתם עדיין לא רוסיה', אז יש מדינה שנואה יותר מאיתנו. מבחינת חרמות וכדומה, ישראל היא בהחלט המדינה הכי מאתגרת בעולם התרבות חוץ מרוסיה, אבל אנחנו נתקלים בלא מעט רצון טוב סביב הפסטיבל בירושלים. ברור שיש יוצרים שזה פחות מסתדר להם, אבל גם במקרה שלהם אנחנו לא נתקלים באיבה".

מה הסיכוי שנראה בעתיד עיבוד קולנועי של הספר?

"לא כתבתי אותו במחשבה הזאת, אם כי ההוצאה כן ראתה בו ספר שיכול להפוך לסרט, וזה אחד הדברים שקסמו להם בו. לשמוע את הדיבורים האלה זו מחמאה גדולה מבחינתי, אבל באמת שהתנתקתי לחלוטין מן המחשבות האלה בזמן הכתיבה. הרי למדתי קולנוע בסם שפיגל, ואחת הסיבות שבשלב מסוים עברתי לכתוב ספרים ולא תסריטים זה שהתייאשתי מכמות הזמן שעוברת פה עד שהתסריט שלך הופך לסרט. אולי בגלל שאני מגיע מקולנוע, הספר נוח לעיבוד".

אני חייב לסיום לשאול אותך - מה הדבר הכי מחמיא והכי מעליב שאמרו לך כמבקר קולנוע.

"אני לא נעלב בקלות. אני מאלה שחושבים שאפשר לבחור מתי להיעלב. לפעמים אני כותב חמשת אלפים מילה שמסבירים למה סרט כלשהו לא מומלץ, ואז מישהו בא ושואל 'למה המלצת על הסרט הזה', ואז אני שואל את עצמי בשביל מה אני מתאמץ בכלל? לגבי המחמאה, אספר משהו מצחיק שקרה - בחור צעיר פנה אליי בגריינדר וכתב לי 'היי, זה אתה מסריטה'. זה היה די הלם, ושיעשע אותי מאוד. וברצינות, זה תמיד מאוד כיף שהרבה אנשים ניגשים אלייך ואומרים לך שהם קוראים אותך".