באפי פוגשת את ג'יין אוסטן: קראו פרק מתוך "השותף שלי הוא ערפד"

חדר פנוי בדירה מרווחת, קומה שלישית בבניין לבנים קלאסי בשכונת לינקולן פארק.
שלומות.
אשמח לשותף שיחלוק עמי את הדירה שלי.
המקום מרווח על פי כל קנה מידה מודרני וכולל שני חדרי שינה גדולים, סלון פתוח ומטבח מצויד. חלונות עצומים חולשים על הצד המזרחי של הדירה ומספקים מראה מרהיב לאגם. הדירה מרוהטת במלואה, בטוב טעם ובסגנון קלאסי. לעתים נדירות אני נמצא בבית אחרי השקיעה, כך ששותף המתנהל על פי לוח זמנים מסורתי, בדרך כלל ימצא את עצמו לבד בדירה.
שכירות חודשית: 200 דולר. בלי בעלי חיים, בבקשה.
תגובות רציניות בלבד נא לשלוח ל:
com.gmail@fjfitzwilliam.
"חייב להיות משהו דפוק במקום הזה."
"קאסי, תקשיבי, זה מחיר ממש טוב —"
"תשכח מזה, סאם." הקול שלי נשמע תקיף הרבה יותר ממ שהתכוונתי — אם כי לא בהרבה. אמנם הייתי זקוקה לעזרתו של סאם, אבל המבוכה מכך שבכלל מצאתי את עצמי במצב הזה הקשתה עלי לקבל עזרה. לסאם היו כוונות טובות, אבל הוא התעקש להתערב בכל פרט במצבי הנוכחי וזה התחיל לעלות לי על העצבים.

לזכותו ייאמר — סאם, חברי הוותיק ביותר שכבר מזמן הסתגל להתפרצויות שלי כשאני לחוצה, לא אמר דבר. הוא פשוט שילב את זרועותיו על חזהו וחיכה שאהיה מוכנה להמשיך לדבר.
נדרשו לי רק כמה שניות כדי להתעשת ולהתחיל להרגיש לא נעים שהתרגזתי עליו. "סליחה," מלמלתי בשקט. "אני יודעת שאתה רק רוצה לעזור."
"הכול טוב," הוא אמר באהדה. "יש לך הרבה על הראש. אבל זה בסדר להאמין שהמצב יכול להשתפר."
לא היתה לי סיבה להאמין שהמצב יכול להשתפר, אבל זה לא היה הזמן להיכנס לזה. פשוט נאנחתי והחזרתי את תשומת לבי למודעה בקרייגסליסט שהרגע ראינו על מסך המחשב הנייד שלי.
"כל מה שנשמע טוב מכדי להיות אמיתי הוא בדרך כלל כזה."
סאם הציץ במחשב מעבר לכתפי. "לא תמיד. ואת חייבת להודות שהדירה הזאת נשמעת מעולה."
היא באמת נשמעה מעולה. בזה הוא צדק. אבל...
"זה רק מאתיים בחודש, סאם."
"נו? זה מחיר מעולה."
נעצתי בו מבט. "כן, אם זאת היתה שנת .1978 אם מישהו מבקש רק מאתיים דולר בחודש, כנראה יש לו גופות מוחבאות במרתף."
"את לא יכולה לדעת את זה." סאם העביר יד בשערו הבלונדיני הכהה הפרוע. כשסאם פרע את שערו, זה היה סימן ברור של אני־סתם־מזיין־את־המוח. הוא התחיל לעשות את זה כבר בכיתה ו', כשניסה לשכנע את המורה שלנו שלא אני הייתי זאת שציירה פרחים ורודים זוהרים על כל הקיר בשירותי הבנות. הוא לא הצליח לעבוד על גברת בייקר אז )אני אכן הייתי זאת שציירה את הפרחים(, והוא לא הצליח לעבוד עלי עכשיו.
איך הוא אי־פעם יצליח כעורך דין עם כזה פרצוף פוקר גרוע?
"אולי האדם הזה פשוט לא נמצא הרבה בבית ורוצה שותף מסיבות של ביטחון ולא מסיבות של הכנסה," סאם הציע. "אולי הוא אידיוט ולא יודע כמה הוא יכול לגבות."
עדיין הייתי ספקנית. חרשתי על קרייגסליסט ופייסבוק מרגע שבעל הבית שלי הדביק לפני שבועיים הודעת פינוי על דלת הכניסה שלי בגלל אי־תשלום שכירות. כבר חודש שלא היה שום דבר בפחות מאלף דולר מצפון ל"לופ" — המרכז ההיסטורי והעסקי של שיקגו. ובשכונת לינקולן פארק, המחירים היו קרובים יותר לאלף וחמש מאות דולר.
שכר דירה של מאתיים דולר לא היה קצת נמוך ממחיר השוק. הוא אפילו לא היה באותו יקום של מחיר השוק.

"גם אין במודעה תמונות, וזאת עוד נורה אדומה. כדאי שאני אתעלם ממנה ואמשיך לחפש." נכון, בעל הבית שלי התכוון להגיש נגדי תביעה משפטית בשבוע הבא אם לא אעזוב עד אז את הדירה; ונכון, לגור בדירה זולה כל כך ממש יעזור לי להתאפס על עצמי, ואולי אפילו ימנע ממני להגיע שוב למצב הזה בעוד כמה חודשים. אבל התגוררתי באזור שיקגו במשך יותר מעשר שנים, ואין מצב שדירה בלינקולן פארק תהיה כזאת
מציאה בלי שמדובר בעוקץ רציני.
"קאסי." קולו של סאם היה שקט, סבלני — ועם יותר משמץ של התנשאות. הזכרתי לעצמי שהוא רק מנסה לעזור, בדרך מאוד אופיינית לו, ונשכתי את הלשון. "הדירה במיקום נהדר.את יכולה לעמוד בשכר הדירה בקלות. היא קרובה מספיק לרכבת ותוכלי להגיע במהירות לכל מקומות העבודה שלך.
ואם החלונות גדולים כמו שכתוב במודעה, אני מתערב איתך שיש טונות של אור טבעי."
החלק האחרון גרם לי לפעור עיניים. לא חשבתי על זה כשקראתי את המודעה. אבל אם אכן יש בדירה חלונות ענקיים שפונים לאגם, סאם כנראה צודק.
"אולי אוכל שוב ליצור מהבית," הרהרתי בקול רם. כמעט שנתיים שלא גרתי במקום עם תאורה מספיק טובה בשביל הפרויקטים שלי. התגעגעתי לזה יותר ממה שרציתי להודות.
סאם חייך ונראה שהוקל לו. "בדיוק."
"אוקיי," אמרתי בפייסנות. "יכול להיות שאני מוכנה לפחות לבקש עוד מידע."
סאם הניח יד על הכתף שלי. המגע החמים והיציב שלו הרגיע אותי, בדיוק כמו שעשה כשהיינו ילדים והייתי זקוקה לכך. פקעת החרדה, שתפסה מקום של קבע בבטני התחתונה בשבועיים האחרונים, התחילה להשתחרר.
בפעם הראשונה זה זמן רב הרגשתי שאני מסוגלת לנשום.
"ברור שקודם נראה את הדירה ונפגוש את השותף," הוא אמר במהירות הבזק. "אני אוכל אפילו לעזור לך לחתום על חוזה חודשי, אם את רוצה. ואז, אם זה יהיה ממש נורא, תוכלי לעזוב בלי להפר עוד חוזה."
כלומר, לא אצטרך לדאוג מכך שבעל בית עצבני נוסף יגרור אותי לבית משפט. למען האמת, זאת יכולה להיות פשרה הוגנת. אם יתברר שהאדם הזה הוא רוצח סדרתי או ליברטיאני או משהו נורא אחר, חוזה חודשי יאפשר לי לעזוב במהירות בלי מחויבות.
"באמת תעשה את זה בשבילי?" שאלתי. הרגשתי לא נעים — ולא בפעם הראשונה — משום שהייתי כל כך קצרת רוח כלפיו באחרונה.
"מה עוד אני אמור לעשות עם התואר שלי במשפטים?"
"בתור התחלה, אתה יכול להשתמש בו כדי להרוויח טונות של כסף בחברה שלך, במקום להשתמש בו בשביל לעזור לדפוקים נצחיים כמוני."
"אני בכל מקרה מרוויח טונות של כסף בחברה שלי,"
הוא אמר בחיוך. "אבל מכיוון שאת לא מוכנה שאלווה לך כסף —"
"נכון, אני לא מוכנה," הסכמתי. זאת היתה הבחירה שלי לעשות תואר שני לא שימושי ולסיים אותו כשאני טובעת נואשות בהלוואות סטודנטים עם מעט מאוד אפשרויות עבודה באופק. לא התכוונתי להפוך את זה לבעיה של מישהו אחר.
סאם נאנח. "את לא מוכנה. בסדר. כבר דיברנו על זה. שוב ושוב." הוא הניד בראשו והוסיף בקול נוגה, "הלוואי שפשוט היית עוברת לגור איתנו, קאסי. או עם אמיליה. זה היה פותר הכול."
נשכתי את השפה התחתונה והעמדתי פנים שאני בוחנת בריכוז את המודעה, כדי שלא אצטרך להסתכל עליו.
למען האמת, חלק גדול בתוכי חש הקלה על שסאם והבעל הטרי שלו, סקוט, קנו לא מזמן בית קטנטן ליד האגם, שבקושי הכיל אותם ואת שני החתולים שלהם. מובן שלעבור לגור איתם היה חוסך לי את הלחץ והבלגן של מה שעבר עלי עכשיו. אבל סאם וסקוט התחתנו רק לפני חודשיים. אם אגור איתם זה לא רק יפריע להם לעשות סקס בכל מקום ובכל פעם שיתחשק להם, כפי שהבנתי שנשואים טריים נוטים לעשות, אלא שזאת
גם תהיה תזכורת מביכה לזמן הרב שעבר מאז הפעם האחרונה שאני הייתי במערכת יחסים.
וגם תזכורת מתמדת לכך שהייתי כישלון חרוץ בכל תחום אחר בחיי.
וברור שמגורים עם אמיליה לא באו בחשבון. סאם לא הבין שאחותו הקפדנית והמושלמת אף פעם לא חיבבה אותי וחשבה שאני לוזרית מוחלטת. אבל זאת היתה האמת.
למען האמת, היה הכי טוב לכולנו אם הייתי מוצאת מקום מגורים שאינו הספה החדשה של סאם וסקוט, או הלופט של אמיליה בשכונת לייק וְ יו.ּ
"אני אהיה בסדר," אמרתי, מנסה להישמע כאילו אני מאמינה בזה. הבטן שלי קצת התכווצה למראה הבעת הדאגה שחלפה על פניו של סאם. "באמת, אני אהיה בסדר. אני תמיד מסתדרת בסוף, נכון?"
סאם חייך ופרע את שערי הקצר מדי. זאת היתה דרכו לקנטר אותי. בדרך כלל לא היה לי אכפת, אבל לפני כמה שבועות סיפרתי את עצמי ממש קצר בגחמה של רגע, כי הייתי מתוסכלת וזקוקה לפורקן שלא כלל חיבור לאינטרנט. עוד אחת מההחלטות הלא ממש מעולות שלי בזמן האחרון. היה לי שיער בלונדיני מתולתל ועבה שנטה להזדקר במקומות מוזרים אם לא עבר תספורת מקצועית. ועכשיו, כשסאם המשיך לפרוע את שערי, בטח נראיתי כמו בובה מהחבובות שתקעה את האצבע בשקע חשמלי.
"תפסיק," צחקתי והתרחקתי ממנו, אבל מצב הרוח שלי השתפר. כנראה שזאת היתה בדיוק הסיבה שסאם עשה את זה.
סאם הניח יד על הכתף שלי. "אם תשני את דעתך לגבי ההלוואה..."
הוא השתתק בלי לסיים את המשפט.
"אם אשנה את דעתי לגבי ההלוואה, אתה תהיה הראשון לדעת," אמרתי. אבל שנינו ידענו שזה לעולם לא יקרה.

"השותף שלי ערפד" / ג'נה לוין. מאנגלית: עמית פרדס. 344 עמודים. הוצאת לב אדום.