כשהרע הוא טוב והטוב הוא רע: קראו פרק ראשון מתוך "מה שנצרב"

"יש לך רכבת בגרביון." זאת היתה שמרית שתמיד רואה הכול, חוץ מאת החור האמיתי, שכבר כמה חודשים לא נמצא בגרביון אלא בחשבון הבנק. רק אחרי שאמנון הודיע לי שלאור ההתנהגות המבישה שלי לא רק שהוא יוצא מהחוזה, אלא הוא גם לא יכניס אותי למכירה הפומבית השנתית של אולרייט, שהמכירות שם סיפקו בערך חצי מההכנסה השנתית שלי, רק אז הבנתי את מלוא המשמעות של נוכחותו בחיי ואת העובדה שבלעדיו אין לי שום מקור הכנסה. אז חלטרתי, סבבה, אבל להיות מלצרית אחרי גיל שלושים זה ממש לא קוּל, וזה גם לא נתן לי כלום חוץ משכר דירה, ועוד קצת כסף לסיגריות, וקצת וודקה זולה לשבת, ולחם, שיהיה משהו לאכול. אז גרביון.
"הבאת לי?" שאלתי אותה. רציתי לקחת את הכדורים ולעוף משם. להיות בבית המכירות היוקרתי והיפהפה הזה, שהיה לי כמעט בית, בלי שיש בו אפילו עבודה אחת שאני חתומה עליה, היה כל כך משפיל. אבל שמרית התעקשה שאחר כך היא טסה ולא יהיה לה זמן. אז באתי.
"כן, בטח." שמרית הוציאה מהתיק חפיסה אחת של קלונקס וחפיסה אחת של ואבֶּן. "תתחילי עם חצי כדור ותראי איך זה משפיע."

מרחוק ראיתי את אמנון. "הוא בן אדם טוב." שמרית עקבה אחרי המבט שלי. "ואת אחת הטובות שהוא מייצג." לא הסכמתי איתה, אבל היא המשיכה לדבר. "אם תבקשי סליחה, הוא בטוח יסלח לך."
"תודה." לקחתי את הכדורים ומיהרתי לדחוף אותם לארנק. ממילא אחרי ששברתי את הפלאש של המצלמה, זה לא יעזור לי.
"ואל תשכחי לקבוע תור לפסיכיאטר. לא בריא לקחת אותם בלי מרשם."
"ברור."
"את לא צריכה להתבייש. זה ממש לגיטימי לבקש עזרה." היא חיבקה אותי.
סמדר אפשטיין, אחת מאספניות האמנות הידועות, נעצרה לידי. "דנילי," קראה בהתפעלות. "עכשיו אני יודעת מה היה חסר לי בעיניים, לא ראיתי שום דבר שלך." היא דרכה לי על היבלות בלי רחמים. "ירון, אתה זוכר שסיפרתי לך על הצלמת הנהדרת הזאת," פנתה לאיש בחליפה המחויטת שעמד לידה ונראה די משועמם. "הצילומים שלה מתאימים בדיוק למכון שלך." ואז היא חזרה אלי. "לירון יש רשת של מכוני כושר, והעבודות שלך מושלמות בשבילו. איפה אפשר לראות אותן?"
"בשומקום."
הלכתי משם כאובה ומושפלת וחיפשתי את היציאה. הכרתי את המקום היטב. חמש שנים שעבודות שלי הוצעו פה למכירה על בסיס קבוע. אבל הייאוש והניסיון לחנוק את הדמעות וחוש הכיוון האיום ונורא שלי גרמו לי לתעות בין האולמות והמעברים. ליד הדלת נעצרתי מול ציור שמן על בד, מטר על שניים, קווים מדויקים וצבע חזק, משפריץ, כאילו עוד רגע יֵצא מהתמונה.
"היי." בחור מתוק, עם שיער שחור ופנים בהירות משורטטות בקווים עדינים, ניגש אלי. "את אוהבת?"
אוהבת? הסתכלתי על הציור שוב כאילו רק עכשיו שמתי לב שיש כאן אמנות למכירה.
"את מחיפה, נכון?" שאל והזכיר שהכרנו פעם, על הגג של סהר תשרי.
"הגג של סהר?" חזרתי אחריו בהפתעה. נראה שמיליון שנים עברו מאז שהיינו נפגשים שם פעם בשבוע, שותים, מתמסטלים, מציירים, אחר כך יוצאים לשתות עוד משהו. אבל מי הבחור הזה, שבזמן ההוא היה בכלל ביסודי?
"אני מציג עכשיו בניו יורק," הוא ניסה להרשים אותי, והעין שלי זרמה באופן בלתי רצוני אל תווית המחיר. חמש ספרות!
"יש לך סיגריה?" חתכתי אותו.
הוא השפיל מבט. לא, אין לו סיגריה, אבל יש דברים אחרים, ועוד מעט, אם אני רוצה, הם הולכים לבית של חבר...
לא, ממש לא עניינו אותי דברים שיקרו עוד מעט.

בצד השני של החדר, אמנון לבש את המעיל שלו. החלטתי לנסות. אין לי מה להפסיד. חתיכת שמוק בן זונה. אני שונאת לעבוד איתו, אבל הוא לפחות עשה עבודה. אז קצת נגיעות פה ושם, אפשר לחשוב שלא שמו כבר מיליון ידיים על החזה או על הישבן שלי. לפחות מכרתי, הכירו אותי, ידעו מי אני, הזמינו אותי.
בפעם האחרונה שנפגשנו, כלומר כשנפרדנו, צרחתי עליו באמצע הרחוב שלא ייגע בי ושהוא סוטה ושאם אני אשמע שהוא נוגע בעוד מישהי, אני אהרוס לו את הקריירה. הוא צעק בחזרה, לא עלי אלא לאנשים שעמדו והקשיבו, שלא ישימו לב, שאני סתם מטורפת ובדיוק השתחררתי מבית חולים פסיכיאטרי ועוד לא התאזנתי, ולאף אחד לא היה אכפת שהוא משקר. אבל פאק, אני צריכה אותו.
פתאום הוא תפס אותי במבט וחייך לעברי חיוך שחציו מזמין וחציו לועג. היססתי. מה אם אני טועה בפרשנות? כאילו יש לי ברירה. הרי אם אני לא מדברת עכשיו עם אמנון, אם אני לא מתרפסת עכשיו וזוחלת על ארבע... הכדורים חיכו לי בארנק.
הילד המשיך לספר על הביקור בניו יורק ועל כתבה שעשו עליו, כפולה שלמה. אמנון סימן לי בראש. עזבתי את הילד בלי להיפרד.
"לא דיברת עם אבא'לה שיעזור לך קצת?" שאל בזלזול. "קראתי ב'גלובס' שהוא בין עשרת שיאני השכר."
"יש מצב. לא עקבתי אחרי 'גלובס' בחודש האחרון." ולא תיקנתי שהוא שיאן רק בטבלאות של הרופאים במגזר הציבורי, לא של המשק כולו.
"היה יכול לעזור קצת, לא?" המשיך בחיוך מרושע. הוא היה אחד הבודדים ששיתפתי בהתנגדות של ההורים למה שאני עושה. זה היה כשרק התחלנו לעבוד יחד, הוא סידר לי תערוכת יחיד שנקראה "לאן שהרוח", והם לא הגיעו לפתיחה. כולם היו שם. אמנים, עיתונאים, מנהלי גלריות. ורק ההורים שלי נעדרו. אז עוד האמנתי בו והוא באמת היה שם והרגיע. כל כך שמחתי שסוף-סוף יש לי כתף תומכת ולא ניסיתי לעצור את הבכי.
עכשיו צעדתי בעקבותיו וקיללתי אותו בלב.
"אז מה." אמנון חזר לדבר כשהגענו לרכב שלו ורק עכשיו הסתכל עלי. "רצית להגיד לי משהו?"
"אני מצטערת." ניסיתי להישאר זקופה, לא להַראות שבירה. "לא הייתי צריכה להגיב ככה. אתה עשית בשבילי המון."
"זה הכול? רק מצטערת?"
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי.
הוא צחקק. אחר כך פתח את דלת הרכב, התיישב במושב הנהג, הזיז אותו עד הסוף אחורה וסימן לי בידו שאני מוזמנת. בלעתי את הרוק, ירדתי על ארבע, פתחתי את הריצ'רץ' של המכנסיים שלו והורדתי לו את התחתונים. הוא הרים קצת את הישבן כדי לעזור לי. הכנסתי את הזין שלו לפה ומצצתי חזק, עד הסוף, כמו שהוא אוהב. הוא דחף לי את הראש קדימה, מושך לי בשיער, חונק אותי. "תבלעי, כלבה," אמר וגמר לי בתוך הפה. הוא הסדיר את הנשימה, הרים את התחתונים והמכנסיים ואז פתח את דלת הרכב וסימן לי לצאת. "אני אחשוב אם בא לי לעבוד איתך עוד פעם," אמר, וכשראה שאני לא יוצאת לבד, פשוט בעט אותי החוצה.
התרסקתי על המדרכה. ירד גשם. התכווצתי. הידקתי את הבֶּרֶט לראשי, אבל זה לא עשה לי יותר חם או נעים. מיששתי את הארנק. הכדורים עדיין היו שם.

איכשהו הגעתי הביתה וישר רצתי להקיא בשירותים. היה לי מגעיל, והיה לי רע, ושנאתי את העולם, ושנאתי את עצמי ואת כל מה ומי שאני מכירה. המחשבה להתקשר לאבא נראתה מופרכת מהיסוד, ולהתקשר לגלעד היה, כמו תמיד, בלתי אפשרי. הכדורים היו בארנק שלי וידעתי שזה הדבר ההגיוני לעשות.
הסתכלתי על הדירה. גם בימים כתיקונם היא היתה מוזנחת ומכוערת, אבל בגלל המצב שלי בחודשים האחרונים, היא לא היתה סתם מבולגנת, אלא ממש מגעילה. מפתיע שהשכנים לא התקשרו לזק"א לבדוק שאין כאן גופה. בקרוב תהיה להם סיבה להתקשר.
המחשבה על החבר'ה מזק"א שיבואו לבדוק למה יש ריח של גווייה מהבית, ויצטרכו לפלס דרך בכל הבלגן, גרמה לי לעשות שינוי קל בתוכניות. אז עשיתי מרתון סדר וניקיון. ניקיתי וזרקתי והפכתי. העבודות שהוחזרו אלי מהגלריות היו מפוזרות בדירה. חלקן הושחתו מהדרך, מההזנחה, מהכעס. אני אשאיר אותן לגלעד, שבטח יצטרך לפנות את הדירה. הוא אוהב את השיט הזה. היחידי שאוהב אותו. ריכזתי אותן בשני ארגזים והנחתי בפינה.
כשהבית היה נקי ומתוקתק, כאילו לא עברה חצי שנה מאז שמים נגעו ברצפה, כאילו מעולם לא הייתי בדיכאון, כאילו הרגע יצאה מפה העוזרת, רק אז העזתי להוציא את הכדורים מהארנק. היד שלי רעדה כשהוצאתי אותם מאריזת הוואקום הכסופה. זה יספיק? בשביל הפרפקציוניסטית שבי, ניסיון הוא לא אופציה.
כשהחבר'ה של זק"א יגיעו, או שזה יהיה כבר בבית חולים, ירצו להודיע למישהו, והמישהו הזה הוא בדרך כלל אמא. הם יגללו בטלפון, או יבררו דרך משרד הפנים, ויגיעו אליה. המחשבה שאמא תהיה הראשונה שתקבל את ההודעה, וגרוע מזה, תהיה זאת שתספר לגלעד, הפכה לי את הבטן. לא לדבר איתו זה משהו אחד, אבל להחליט שאני לא רוצה לחיות זה משהו אחר - ולתת לאמא לספר לו מה קרה, זה כבר משהו אחר לגמרי. לקחתי את הטלפון וחשבתי.
גלעד חייב להיות ראשון. אבל איך בזק"א ידעו שזה מה שאני רוצה? אם הם אנשים הגיוניים, אחרי שיחפשו אמא ואבא ולא ימצאו אותם, יחפשו לפי שם משפחה. כן, ואז ארז לויטן יהיה הראשון. ערכתי את אנשי הקשר ומחקתי את שם המשפחה. אם גלעד יהיה הלויטן היחיד - יפנו אליו! החלפתי את אמא ואבא לשמם הפרטי. עכשיו רק גלעד לויטן. החלפתי את הסדר כך ששם המשפחה יהיה ראשון ולא יהיה מקום לבלבול. אבל... האם זה הוגן שיפנו אליו? אולי אני טועה? אולי עדיף שמישהו עם רגישות מסוימת יגיד לו?
הטלפון רטט לי ביד, ועל המסך הופיע השם של ארז. בטח לחצתי בטעות על שמו והוא חוזר לבדוק מה רציתי.
טעיתי. ארז נשמע מסויג, אפילו מתנצל, כשאמר, "אני צריך להיות בבסיס ביום ראשון בתשע ואני חייב לצמצם טווח."
התבלבלתי. מה לארז ולי? מה קרה שהוא מתקשר ומבקש לישון אצלי? היתה איזו רעידת אדמה, ואף אחד לא סיפר לי?
"אבל אם זה לא מתאים לך, אני אסתדר," הוא המשיך כמעט ברצף, כאילו ידע מראש שאסרב, והוכחתי לו בשתיקתי ההלומה שצדק.
"לא, רגע," עצרתי אותו לפני שינתק. עד יום ראשון אני בכלל אמורה להיות מתה. האמת, במצב הזה בהחלט הייתי אומרת לכל בן אדם אחר בעולם "לך חפש", אבל הפעמים שאני מדברת עם ארז כל כך נדירות, ובטח שלא קורות אף פעם מחוץ לטווח הנוכחות של אמא, אז אמרתי שיבוא. "אין אצלי מי יודע מה לעשות, אבל אתה מוזמן."
"אני בא רק לישון, לא צריך כלום חוץ מזה."
העברתי מבט אל הכדורים, קולטת שהרגע התחייבתי להישאר פה עד מחר בערב. בסדר, אבל זהו. אחר כך זה ייגמר. אספתי את הכדורים לקערית קטנה והנחתי במקרר. הוצאתי פרוסת לחם. סגרתי את המקרר ונגסתי בלחם ואז חזרתי ופתחתי שוב את המקרר והוצאתי ואבן אחד ובלעתי אותו. בגוף שלי התפשטה תחושת רגיעה שכבר מזמן לא חשתי.

ארז יצא ברכבת מחיפה עם צאת השבת וממני היה אמור לצאת בחמש בבוקר. הוא לבש מדים והיה לו ריח חזק של אפטרשייב. בשנותיו בתיכון היה שחקן כדורסל מצטיין, חתיך וגבוה ממני בראש, אפילו שגם אני גבוהה. הוא כל כך הזכיר לי את גלעד, עד שהרגשתי שכל שריר בגוף שלי מתגעגע.
הוא הקיף את הדירה במבט ארוך. מבטו התעכב על הצילומים שנתלו על הקירות ומשם המשיך לשני ארגזי התמונות שהעמדתי בפינה ושאל בזהירות אם הוא יכול להסתכל. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ביקר אצלי, ולמעשה הפעם הראשונה שהוא אשכרה ראה עבודות שלי. חוץ מצילום אחד שתלוי בכניסה למטבח, אין כניסה לעבודות שלי בבית ההורים.
הוא הרים צילום של שני פארקוריסטים שפגשתי במקרה במרכז העיר. במקור זאת היתה סדרה של שלושה צילומים. לפני חודשיים היתה מכירת חצר באיזה מקום והבאתי אותם. חשבתי להרוויח משהו. סדרה כזאת היתה יכולה להימכר באולרייט בכמה אלפים בקלות, אבל הבחור שהתלהב מהצילום צחק ואמר שאין מצב שהוא משלם על זה ככה. בסוף הסכמתי למכור במאתיים שקל וגם לפרק את הסדרה. אין לי מה לעשות עם שלושתם, אמר, ואני העדפתי את הציפור שביד מחלומות שלעולם לא יתגשמו. הפיצוי הגיע כשאת השרפרף והשידה שהבאתי הצלחתי למכור בסכום הרבה יותר גבוה. כי בשידה מאוירת שווה להשקיע אלפייה.
"ומזה את חיה?" שאל ושוב הסתכל סביבו, מעכל את הדירה הדלה שגם כשהתשובה היתה "כן, בהחלט", לא הסתירה את היותה איומה. בטח בעיני ארז, שגדל בווילה של ההורים וכל החברים שלו כמוהו.
"כן, אני מוכרת עבודות. אתה רוצה לשתות?"
"שחור חזק זה סבבה, שתי כפיות סוכר," אמר והוסיף בחיוך, "אפשר בנדיבות." הוא רכן להתבונן בצילומים שבארגז. "כמה זמן את גרה פה?" שאל כשהבאתי לו את הקפה ולעצמי כוס תה, והוא עזב את הארגז והתיישב על הספה הישנה.
"מאז שנפרדתי מיוני, נראה לי שנה. אולי קצת יותר." בתחילת השבוע דיברתי עם בעל הבית, שלא הסכים לדלג על חודש שכר דירה ולא היה לו אכפת מאיפה אביא את הכסף.
"יוני?"
"האקס שלי."
"לא ידעתי שהיה לך חבר."
"שנתיים. אבל מן הסתם לא הייתי מעזה להביא אותו לבית של ההורים, אתה יודע."
"למה?" הוא ידע למה, לפחות חלקית, ובכל זאת שאל. ההורים הם לא מסוג האנשים שמישהי היתה רוצה להביא אליהם את החבר שלה, לא אם אין לה טבעת על האצבע, לא אם הוא מוזיקאי תפרן שמחכה לפריצה הגדולה, לא אם הוא לא מרוויח מינימום חמש ספרות. האמת שגם אם הוא היה כל הדברים האלה, פשוט לא הייתי רוצה שהוא יכיר אותם. אבל את הדברים האלה לא יכולתי להגיד לארז. אז נאנחתי.
"אין שום סיבה שבן אדם שלא שייך למשפחה יצטרך לסבול את חברתם."
הוא הסכים בהנהון ועברנו לדבר על הקורס קצינים, שהוא כבר בחצי השני שלו. קשה, אבל סוחבים. "את הטירונות האמיתית כבר עברתי," הוא צחק וקרץ אלי, השותפה לחוויה, אבל אני לא צחקתי איתו. מזל שגלעד שולח לו חבילות, המשיך, זה באמת עושה לו טוב. "את יודעת, זה מבאס שכולם מקבלים ורק אתה לא, כמו שהיה בטירונות. אבל בקורס גלעד ממש משחק אותה." ולפני שניסיתי להבין למה הוא מתכוון, הוא ביקש שאני לא אגיד לאמא שהוא היה פה. הוא אמר לה שהוא נוסע לחבר, אבל החבר הבריז.
"יפה שאתה מעדיף לישון אצל חברים ולא לנצל את טוב לבה של אחותך הבכורה."
"מעדיף?" הוא נחר בבוז. "את יודעת מה אמא חושבת עלייך ועל זה שאני אהיה פה."
"לא תמיד חייבים לעשות מה שהיא אומרת."
הוא נעץ בי מבט חד. לרגע חששתי שיצעק או יתפרץ, אבל הוא רק אמר ביובש, "אני עושה כל מה שהיא אומרת." ולאחר מבט נוסף לעברי הוסיף, "לריב זאת לא אפשרות מבחינתי."
היה משהו עצוב בדרך שבה הוא דיבר. זה לא שמישהו מאיתנו אהב לריב איתה, או רצה, או שמח לריב איתה - היא פשוט אהבה לריב איתנו. היחסים שלה איתנו היו מאבק מתמיד. היא החלשה ואנחנו אלה שמנסים לפגוע, להרוס, למנוע ממנה את שלוות הנפש שהיא כל כך זקוקה לה.
השעה כבר היתה אחרי חצות, וקלטתי שארז מת מעייפות, אבל מדבר איתי מתוך נימוס, אז שחררתי אותו לישון. פתחתי את הספה למיטה וסידרתי מצעים נקיים. כיוון שהימים שלי התהפכו, אני נוטה להיות ערה בלילות, ואחרי שהוא נרדם הצטערתי שלא נתתי לו לישון בחדר ונשארתי בסלון עם המחשב. פחדתי להעיר אותו, אבל לא הצלחתי להישאר במיטה. לבשתי את המעיל והתיישבתי לנעול נעליים. השינה של ארז לא היתה רגועה. הוא כל כך הזכיר לי את גלעד וכל כך ידעתי שאסור לי להתקשר אליו.
הסתכלתי על ארז בועט בשמיכה ואז הסתכלתי עליו שוב, הפעם בריכוז. התקרבתי אל כפות הרגליים שלו. אי אפשר היה להתבלבל: הן היו פצועות. קווים ישרים, מקבילים, עדיין פתוחים מעט, נמתחו על העור הרך. חזרתי אל הכיסא שלי והסתכלתי על הבחור הענקי שעל הספה ועל כפות הרגליים היחפות שלו. אני עושה כל מה שהיא אומרת, שמעתי אותו אומר בטון שאי אפשר להתווכח איתו והמשכתי לבהות בכפות הרגליים שלו.
רציתי סיגריה, ולא היתה לי, ולא היה לי כסף לקנות, ולא היה לי כסף לכלום. הכרטיס נבלע, ולא עשיתי שום דבר שעשוי להכניס לי כסף בימים הקרובים. ועדיין, כפות הרגליים של ארז.
הוא התעורר מהשעון ובתנועה מהירה, אוטומטית, כיבה אותו, כנראה כדי לא להעיר אותי. ואז הוא הסתכל קדימה וראה אותי יושבת באותה תנוחה שבה נשארתי כל הלילה, בוהה בו, ונבהל אפילו יותר.
"הכול בסדר?" שאל.
נדתי בראשי לשלילה והפניתי את המבט אל כפות הרגליים שלו.
"אה, זה? בקטנה," אמר וקרץ.
"אתה יכול להגיד שזה מאוד כואב אבל שלא בא לך לדבר על זה. אני אכבד גם את זה."
הוא הוריד את הראש ואז הרים אותו והסתכל לי בעיניים, "נראה לי שזה ברור, לא?"
"שום דבר לא ברור," עניתי. "אני מכינה קפה." התנערתי והלכתי למטבחון להרתיח מים.
ארז התארגן במהירות ובא לקחת את הקפה שלו. "תודה," אמר ונשען על השיש.
"אני אכין לך משהו לדרך." ניגשתי להכין לו כריכים משאריות הלחם הפרוס שהיה לי במקרר. הספיק לשלושה כריכים, נראה לי סביר.
"את לא צריכה, אני אסתדר," אמר כשפתחתי את המקרר והוא ראה מה יש, כלומר מה אין.
"אמא הכינה לך כריכים, או שהיא היתה כל כך עסוקה בלרסק לך את הצורה שהיא לא הספיקה?"
"אני לא חושב שזה עבר לה בראש," הודה.
הנהנתי. מרחתי גבינה לבנה על הפרוסות הדקות, פיזרתי קצת זעתר, חתכתי אחת משתי העגבניות לפרוסות וסידרתי מעל לגבינה, סגרתי והכנסתי לשקית. "בבקשה."
"תודה, דניאלה, אני מאוד מעריך את זה." הוא הכתיף את התרמיל ואז נעצר. "את צריכה כסף?" הוא שאל כל כך בזהירות, שרציתי בעיקר לחבק אותו.
"מהמשכורת הצבאית שלך? לא, תודה."
"לא, זה הכסף של ההורים." הוא הוציא את הארנק והושיט לי שטר של מאתיים. "זה מה שיש עלי," התנצל. "זה בסדר, אני אוציא בכספומט, יש בכניסה לרכבת."
היססתי. היד שלי כמעט נשלחה קדימה. בסוף סירבתי. "תודה. אני אתקשר לגלעד."
עכשיו היה תורו להעביר משקל מרגל לרגל. בסוף הוא החזיר את השטר לארנק. עקבתי אחריו כשירד במדרגות, גוף עם כפות רגליים גדולות שצועדות בזהירות כדי לא לדרוך איפה שכואב.
אבל הכול כאב.

"מה שנצרב" / גל אלגר. 407 עמודים. קינמון הוצאה לאור.