מי שהחזיק מעמיד בערך 45 דקות לתוך מהדורת חדשות 12, עמוק אחרי הניוז הבוער של היום, קצת אחרי עוד דיווח מפוהק מהכנסת על המשבר הפוליטי התורן, גילה שאוהד חמו מדווח על טרנד של גולשי אינטרנט פלסטינים: הם מעלים לרשתות תיעוד של עזה לפני המלחמה ואחריה. אלא לא תמונות "לפני ואחרי" של דיאטה, אלא של אזור אסון: לפני הטבח הנורא של 7 באוקטובר, אותו מסע רצח ברברי נגד ישראלים ששינה את האזור לנצח, ואחרי יותר מ-600 יום של מלחמת תגובה. לפני: בתים, קניות, מרקם חיים כלשהו. אחרי: הרס על הרס על הרס.
זה נשמע טיפשי, ילדותי ומשעמם, אולי בכוונה. אבל מאחורי הכותרת הזאת מסתתרת קטסטרופה נוראה: כך נראה מה שישראל עשתה בעזה בעקבות השבת השחורה ההיא, מה שהתקשורת הישראלית משתדלת כל כך לא להראות ולא לדבר עליו או לדון עליו, עד שיהיה מאוחר מדי.
"[אלה] התמונות המזוהות יותר מכל עם המלחמה. כאילו צונאמי או רעידת אדמה החריבו חלקים גדולים מהרצועה", אומר חמו על רקע הריסות שנמשכות עד אינסוף, "כמעט בכל אשר תפנה תראה שלדי בניינים, הרס ואבק. נדמה שאיש בעזה לא דמיין בחלומותיו הפרועים ביותר שהמלחמה תימשך לאורך כל כך הרבה זמן ותגבה כזה מחיר. וכשההווה כל כך קשה, לא נותר אלא להתרפק על העבר".
אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, אי אפשר לטמון יותר את הראש בחול. כך נראה חורבן מוחלט: החורבן של עזה שהוא גם החורבן שלנו, של מי שהיינו רוצים להיות ושל העולם שהיינו רוצים להוריש לילדינו. אין כאן "נזק משני": הכול נהרס. לאן שלא מסתכלים רואים רק עיי חורבות. חמו מציין מחקר ישראלי שקובע, על בסיס נתונים של האו"ם, כי 141 אלף מתוך 190 אלף מבנים ניזוקו או נהרסו. חישבו לרגע שבעיר שלכם שלושה מכל ארבעה מבנים נהרסו. אילו מין חיים יכולים להיות בעיר כזאת?
חישבו לרגע על נתון אחר: חמו מציין שבמסגרת המלחמה, על פי חמאס, 53 אלף פלסטינים נהרגו. "חלק לא קטן מהם אזרחים. בישראל אגב מאשרים את המספרים", הוא מוסיף. תדמיינו חלק לא קטן מ-53 אלף. תדמיינו נשים וקשישים. תדמיינו אלפים על אלפים של ילדים. איך אפשר לא לרצות להקיא מרוב אימה? ומי שזה לא עושה לו כלום - מה זה אומר עליו? הדה-הומניזציה חוזרת כבומרנג.
המסגור המסויג של חמו מגלה כמה קשה לתקשורת הישראלית לדבר על המחיר שמשלם הצד השני של המלחמה, עדיין. כל הנושא - החורבן העזתי המוחלט - מוצג דרך משקפיים של טרנד ברשתות החברתיות, ולא מציאות איומה; באופן דומה, המרואיינים מדברים על נראטיב (אחד מהם אפילו הצליח לשרבב לתוך זה, כמובן, את "הפרוגרס") כאילו כל העניין הוא מלחמת הסברה; השאלה שחמו עצמו מציב במרכז הסיפור היא האם בעקבות התמונות האלה "נערך חשבון נפש בעזה". ואנחנו, מול הנתונים והמראות הנוראיים האלה, לא נזקקים לחשבון נפש? הרהור קצר?
מחשבה אחרת: במציאות התקשורתית של התקופה, תחת כל רעשי הפופוליזם הפסבדו-פטריוטי, הדיווח על הטרנד הוא רק עטיפה או תחפושת - וחמו מצא פתח להראות את מה שמוסתר מתחת לחומת הכחשה כה גבוהה וכה עבה. הוא מסיים את הכתבה ברמז עבה, על רקע תיעוד ההרס: "כמעט שנתיים לתוך המלחמה הארוכה הזו, וגם אצלנו צריכה להתחדש השאלה מה התכלית, ומה האינטרס הישראלי בהימשכותה".
התשובה לשאלה של חמו היא פשוטה וצריך לומר אותה בקול רם: אין תכלית ואין אינטרס שיצדיקו את החורבן הזה, ובוודאי לא את הימשכותו. חייבים לשים סוף לטירוף: לחתום על עסקה מיד ולהחזיר את החטופים הביתה. להפסיק את המלחמה וההרג הבלתי הנגמר. להחזיר הביתה את החיילים שמסכנים את חייהם ללא כל תכנית אסטרטגית שבשמה הם נלחמים. לעצור את מעגל המוות. עכשיו.
לאסוננו, יותר סביר שנמשיך להסתמם מול "הזמר במסכה". ראיתם את ההיא בתחפושת של אופירה?