מאז השבעה באוקטובר, אף פסטיבל אמריקאי משמעותי לא ניאות להציג את הקורבן והחורבן שעברה ישראל בשבעה באוקטובר. סרטים עוצמתיים כמו "מכתב לדוד" ו"על כלבים ואנשים", למשל, נשארו לכל היותר בגטאות של הפסטיבלים היהודיים. ככה זה, במולדת של חופש הביטוי והאמנות בכל זאת יש גבולות, ועד כה, סרטים כמו "אין ארץ אחרת" היו היחידים שהיו יכולים להשתלב בהם, ואכן הקרינו אותם בכל חור.
כל זה השתנה השבוע, כשפסטיבל טרייבקה שבניו יורק הציג בהקרנת בכורה צפון אמריקאית את "לאחוז בליאת", דוקו העוקב אחר משפחתם של אביב אצילי וליאת בינין-אצילי, שנחטפו מקיבוץ ניר עוז, ומתאר כיצד המשפחה עושה כל שביכולתה כדי להציל את השניים. בסופו של דבר, כידוע, ליאת חזרה מן השבי באחת מן העסקאות הראשונות, ואז התברר גם שאביב, שהיה בכיתת הכוננות של הקיבוץ, לא שרד את הקרב בשבעה באוקטובר.
את הסרט ביים ברנדון קרמר, יהודי אמריקאי שהוא קרוב משפחה רחוק של יהודה וחיה ביינין, הוריה של ליאת. המפיק הוא לא אחר מאשר דארן ארונופסקי, גם הוא בן דת משה, שאחראי ליצירות מופת כמו "רקוויאם לחלום", "ברבור שחור" ו"הלוויתן". הוא נשא דברים לפני הקרנת הבכורה ביום שני, ונשמע נרגש ונסער - הוא אף ביקש בתוקפנות מאחד הנוכחים שלא לצלם אותו. הקולנוען דיבר על כך שהיה דרוש מן הפסטיבל אומץ לב בלתי רגיל כדי להקרין את הדוקו, שהיתה כלפיו התנגדות כל כך חזקה. וזאת רק מפני שהוא מראה את האמת כפי שקרתה, כפי שהיא עדיין, ואנשים מחפשים בו דברים שלא יכולים או לא צריכים להיות בו, או רואים בו דברים שאין. בכל מקרה, בסופו של דבר "לאחוז בליאת" הוקרן כאן באחד האולמות הכי גדולים בפסטיבל, ובכלל אחד האולמות הכי גדולים ומרהיבים בניו יורק - האנג'ליקה באיסט ווילג', שהיה פעם תיאטרון יידי והיום הוא אולם קולנוע מפואר עם מאות כיסאות. הוא היה מלא עד אפס מקום בהקרנת הבכורה הזו, והערב עבר בלי מחאות או התפרעויות. להיפך - הקהל לא הפסיק לבכות מול הסרט המופתי ולמחוא לו כפיים. התוצאה היתה אחת מן ההקרנות הכי מרגשות בהן נכחתי בחיי. הסרט מוקרן כעת באולמות הקולנוע ברחבי הארץ לפני שיעלה ב-yes דוקו, וחובה על כל אחד ואחת לצפות בו.
ארונופסקי חזר שוב ושוב על כך שהסרט משתייך לסוג העשייה הדוקומנטרי הידוע כ"סינמה וריטה" - סרטים החותרים להראות את האמת, ודבר מלבד האמת, והאמת בסרט אינה נוחה לאף צד. לפי "לאחוז בליאת", האמת היא שהחמאס ביצע בשבעה באוקטובר טבח ברברי ובלתי נסלח, אך המשך הסיפור מורכב יותר. יהודה, אביה של ליאת, חוזר לא פעם על כך שנתניהו ממשיך את המלחמה רק כדי לשרוד פוליטית ולהישאר מחוץ לכלא. אחיו, אקדמאי אמריקאי חשוב, מתעקש על כך שהשבעה באוקטובר לא נולד סתם כך ולא התרחש בוואקום. דמויות שונות מדברות על עשרות אלפי ההרוגים בעזה, והסבל הבלתי אנושי שם. כשליאת חוזרת מהשבי, היא מספרת כי החזון של שוביה הוא מדינה פלסטינית שבה אין מקום ליהודים, אך גם מדגישה שהם התייחסו אליה יפה. נוסף לכך, בכובע שלה כמורה לאזרחות ולהיסטוריה המתמחה בשואה וכמדריכת נוער ביד שם, היא נועלת את הסרט עם הקבלות בין גטו ורשה לעזה, ומכה על חטא על כך שהיא ואנחנו לא ראינו במשך כל השנים האלה את מה שמעבר לגדר.
"ליאת עברה סיוט, אבל האנשים שהחזיקו אותה שמרו עליה בצורה אנושית יחסית", אומר קרמר בריאיון לוואלה תרבות, המתקיים לאחר הקרנת הסרט בטרייבקה. "נכון, יש פה סתירה, אבל אנחנו צריכים לקבל אותה, ולא להתגונן מפניה. אנשים לא יכולים לשבת במזגן עם כוס קפה ולהחליט בשביל ליאת מה עבר עליה".
"אחרי שליאת השתחררה, אמרנו לה כך - 'צילמנו כבר את מה שצילמנו, עכשיו השאלה היא לאן לקחת את זה, וניקח את זה למשמעות שאת יצרת מהחוויה הזו'. הרצון שלה היה לסיים את זה עם השיחה על הגטאות, ואנחנו נענו לרצון שלה. היא היתה קורבן של מעשה מחריד, ויצאה ממנו עם אמפטיה, פתיחות וקריאה לשלום. זה נדיר מאוד לפגוש מישהי כזאת. הסיום של הסרט הוא פשוט המקום שאליו ליאת הגיעה, אבל גם היה לנו חשוב שהקהל ישמע את מה שיש לה להגיד".
הקרנת הבכורה העולמית של הסרט התקיימה בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין, שם זכה בפרס הדוקו הטוב ביותר. לפני חודש פתח את פסטיבל דוקאביב, והוקרן בפני אלפי אנשים בתל אביב. קרמר היה שם. "הקהל מחא כפיים תוך כדי ההקרנה", מספר הבמאי. "הרגשתי שמשפחת ביינין-אצילי אומרת דברים שהציבור בישראל היה צריך לשמוע וגם חיכה לשמוע".
ואיך התגובות בטרייבקה?
"פגשתי כאן אנשים מכל הצדדים. גם מצרים מוסלמים וגם יהודים שמרנים, ושני הצדדים אהבו את הסרט".
חלק הארי של הסרט עוקב בצורה אינטימית ואינטנסיבית אחרי המסע והמאבק של יהודה, חיה ובני המשפחה. אנו צופים בהם למשל ממתינים כל הלילה לשיחה מצה"ל - וכשזו מגיעה בסופו של דבר, הנציג של הצבא מדווח להם כי עוד אין חדש, או גרוע מכך, שהשם של ליאת לא מופיע ברשימת המשוחררות. בשלב מסוים, ההורים אף מתחילים לריב ביניהם, בדינמיקה יהודית-אמריקאית קלאסית שמזכירה קצת את ההורים של ג'ורג' קוסטנזה.
"ביני ליהודה וחיה נוצרה אינטימיות רבה", מספר קרמר. "ישנתי מחוץ לחדר המלון שלהם במשך שבוע, חייתי אצלם בבית, הפכתי לחלק מהרקמה שלהם, ורציתי שהקהל גם כן יוכל להרגיש מה זה לעבור את מה שהם עברו. היה לי ברור שזה לא בהכרח נוח שכל העולם רואה את הריבים שלך, אבל הסברתי להם למה זה חשוב והם קיבלו את זה. הכלל האתי שלי הוא תמיד להראות את הסרט למושאי התיעוד לפני שאני מקרין אותו לכל אחד אחר, וכך עשיתי גם הפעם. הם לא ביקשו להוציא ממנו שום דבר, שזה מדהים בעיני. יהודה וחיה כבר שישים שנה ביחד, שזה גם מדהים, וברור שבזוגיות יש ריבים, בטח כשחטפו את הבת ואת הגיס שלכם ואתם לא יודעים אם הם ישרדו, ואז אתם מקבל בשתיים בלילה טלפון שזה לא קורה בינתיים".
ברגע הכי מצחיק בסרט, הנשיא ג'ו ביידן מתקשר ליהודה לברך אותו על השחרור של ליאת, ויהודה לא מתרגש אלא אומר לו בטבעיות "חכה שנייה, אני קורא לאשתי".
"ככה זה כשאתה מצלם את המציאות. לפעמים, כלום לא קורה - לפעמים מושא התיעוד סתם יושב ואוכל בייגל. ולפעמים, פתאום הנשיא מתקשר. לגבי התגובה של יהודה - הוא אדם ישיר ונטול פילטרים, שאומר ועושה מה שהוא מרגיש, גם עם נשיא ארצות הברית, ולכן הקהל כל כך מתחבר אליו. אני חושב שהרגע הזה גם מדגיש שבסופו של דבר, 'לאחוז בליאת' הוא לא סרט פוליטי, אלא סרט על משפחה. לכן כל כך הרבה אנשים במקומות שונים מצליחים להתחבר אליו".
אם טראמפ היה מתקשר אליך עכשיו כמו שביידן מתקשר ליהודה, מה היית אומר לו?
"הייתי מאוד שמח להראות לו את הסרט. אני חושב שחשוב שיכיר את החוויות של האנשים שעברו את השבעה באוקטובר ואת השבי. ליאת עברה את כל זה וקוראת לדו-קיום ולשלום. צריך להקשיב לה, ואני מקווה שטראמפ והצוות שלו יתחשבו בה כשהם בונים את המדיניות שלהם".
זה מה שהיית אומר גם לנתניהו?
"כן".
ליאת היא דמות מעוררת השראה בלשון המעטה. האם אתה חי את החיים שלך אחרת מאז שעשית עליה סרט.
"כן. המסר שלה, לגלות אמפטיה לצד האחר, עזר לי למצוא מקום לאמפטיה. כיום אני הרבה יותר פתוח וקשוב לאבל ולכאב של הצד האחר. הסרט הזה לא בא לקדם אג'נדה פוליטית צרה. הוא בא לחבר בין אנשים מצדדים שונים של הסכסוך".
השיחה מתקיימת בחדרו של ארונופסקי, חוויה בפני עצמה, במשרדים של חברת ההפקות שלו. "גדלתי עליו והפכתי לבמאי הרבה בגלל הסרטים שלו. הם תמיד אינטימיים ומורכבים מאוד, וזו היתה השראה מבחינתי גם כאן", אומר קרמר. "דארן ליווה אותי במהלך העשייה. הוא היה צופה בקטעים מהסרט ומשגיח שאני לא מתחמק מן האמת או מן המורכבות, ולא חוטאי בפשטנות יתר".
סליחה על השאלה הרגישה - כשהתחלתם לצלם את הסרט, לא ידעתם איך הוא יסתיים. הייתם ערוכים לכך שליאת חלילה לא תחזור?
"היו לנו הרבה שיחות על זה. קיווינו שליאת תחזור, וקיווינו שגם אביב יחזור. דבר אחד היה לנו ברור: מה שלא יקרה, אנחנו נשלים את הסרט, ונסיים אותו כמו שהמציאות תסתיים - גם אם זה חלילה המוות של ליאת. כשאתה עושה סרטי 'סינמה וריטה', אתה הולך בעקבות האמת, ולכן אתה לא מכתיב את המציאות ואתה לא בוחר את הסוף שהיית רוצה. זה לא היה הסיפור שלי, ולכן ידעתי שאני לא יכול לכתוב את הסוף שלו בעצמי".
הסרט "לאחוז בליאת" מוקרן בימים אלו ברחבי הארץ ובהמשך ישודר ב yes דוקו וב +STING.