שוק הקולנוע נלחם על חייו, זאת הסיבה שהסרט הזה בכלל קיים

AMC היא אחת מרשתות הקולנוע הגדולות בארצות הברית. השבוע התפרסם כי היא שוקלת להאריך את זמן הפרסומות לפני ההקרנות, שהוא ארוך גם ככה. זה אומר שסרטים יתחילו כחצי שעה אחרי הזמן הנקוב, אבל אין ברירה - בגלל שלא מספיק אנשים באים לאולמות, הרשת חייבת למצוא מקור חדש להכנסות, והברירה האחרת היא לייקר את מחירי הכרטיסים. ההנחה היא שאנשים יעדיפו לשבת עוד חמש דקות לפני שהסרט מתחיל ולא לשלם עוד כמה דולרים, אבל ברור שגם הפתרון הזה לא אידיאלי.

הפואנטה היא שהמצב קשה. שוק הקולנוע נלחם על חייו וגוסס מבחינה כלכלית. בנסיבות האלה, לא פלא שהאולפנים הולכים על בטוח. כמעט כל סרט גדול הקיץ הוא המשכון, עיבוד מחודש וכיוצא בכך. הרבה מקוריות לא נקבל בחודשים הקרובים.

בתוך המטרייה הכללית הזו, סוג העשייה הכי לא מקורי הוא גרסאות הלייב אקשן: מקרים בהם לוקחים סרט אנימציה מצליח ומשכפלים אותו אחד לאחד עם שחקנים בשר ודם. הטקטיקה הזו מזוהה בעיקר עם דיסני (ראו "שלגיה" בהמשך המדור), אבל יש עוד אולפנים שחוטאים בה. למשל, דרימוורקס, שבייאושם בחרו כעת לעבד כך את "הדרקון הראשון שלי". סרט האנימציה הזה יצא ב-2010 וזכה להצלחה אדירה, שגם הולידה לו סרטי המשך באורך מלא, וגם סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה על פיו - כולן מונפשות גם כן.

וכך, עולה השבוע לאקרנים גרסת הלייב-אקשן של "הדרקון הראשון שלי", וסביר להניח שגם היא תהיה הצלחה גדולה - זה הרי מותג אהוב, והסרט הזה בהחלט עושה את העבודה ומספק חוויה קולנועית מרשימה, סוחפת ואפילו אקטואלית, אם כי לא נטולת פגמים.

כנהוג בעיבודים האלה, העלילה זהה לחלוטין לסרט המקורי. בהתבסס עליו, שבעצמו התבסס על הספר של קרסידה קאוול, הוא מתרחש באי בשם ברק, שתושביו ויקינגים. הם מצויים במלחמה נצחית מול דרקונים. הציפייה מכל אחד היא ללמוד כיצד להילחם ביורקי האש האלה ולהביס אותם. הגיבור הוא נער, שאביו הוא לא אחר מאשר מנהיג השבט. לאור הייחוס המשפחתי, מצפים ממנו להיות לוחם מורעל, אבל גיבורנו תמיד היה קצת שונה בכל דבר שעשה, וכך הוא גם ביחס שלו לאויב. במקום לשנוא, הוא דווקא מתיידד עם אחד הדרקונים, ובין השניים מתפתחת חברות מופלאה.

מן הסתם, כמו כל האגדות מסוגו, "הדרקון הראשון שלי" נועד לשמש אלגוריה, ולפחות כרגע, קשה שלא לצפות בו ולחשוב על השבעה באוקטובר וההרס בעזה. איך אפשר שלא, כשהוא עוסק במלחמה נצחית, בדה-הומניזציה של מי שמעבר לגדר ובנקמה עיוורת? נכון, זה שובר קופות לכל המשפחה ולא סרט אמנותי של נדב לפיד, אבל מה יכול להיות רלוונטי יותר מדיאלוג על כך שגם אם הדרקונים הרגו את אחד מקרובי משפחתך, זו לא סיבה להרוג מאות מהם? הסרט מציג את המשפט הזה, ועוד כמה שאמורים לגרום לקהל להניח לרגע את הפופקורן, לפחות אצלנו.

הבמאי הוא דין דבלואה, שביים גם את סרטי האנימציה בסדרה, ולפני כן את "לילו וסטיץ'" שלמרבה האירוניה בדיוק זכה בעצמו לגרסת לייב-אקשן. ג'רארד באטלר, שדיבב את אביו של הגיבור בסרטים הקודמים, מגלם הפעם את הדמות לא רק בקולו אלא גם בגופו. את בנו מגלם מייזון ת'יימס, שפרץ לפני כשלוש שנים בסרט האימה המופתי "בלאק-פון". את יקירת לבו מגלמת ניקו פארקר, שכבר הרשימה בגרסת לייב-אקשן אחרת - של "דמבו". היא גם הצטיינה לא מזמן בסרט האינדי "חוף השמש" וכמו הרבה כוכבים צעירים בימינו, גם היא "בת של" - של תנדיווה ניוטון, במקרה שלה. בכל מקרה, שניהם מצוינים ויש ביניהם כימיה נהדרת.

התקציב של הסרט היה עצום: בזמנו התפרסם כי אולפני יוניברסל הוציאו 50 מיליון דולר רק על ההכנות להפקה, אז אפשר לשער שההוצאות הסופיות היו אסטרונומיות. עם כזאת השקעה, חסר לסרט שלא יהיה מרשים - ואכן, הוא מרהיב. אך עד כמה שהאפקטים משוכללים והטכנולוגיה מתקדמת, פה ושם "רואים את החוטים", ודווקא בסצינות האקשן והפנטזיה הכי מרכזיות, התוצאה לא אמינה ולא משכנעת.

"הדרקון הראשון שלי" יפה, מהנה ומעורר מחשבה, ומתאים לכל הגילאים - שוב, אין לי ספק שיהיה להיט עצום. ובכל זאת, משהו בו לא עובד. הצפייה בו ממחישה למה אנימציה בדרך כלל תהיה עדיפה על לייב אקשן.

"הדרקון הראשון שלי" הרי התבסס על חומרים נדושים למדי, אבל האנימציה עשתה להם הזרה והוסיפה ממד פיוטי. בלעדיה, הקסם קצת הולך לאיבוד. עם שחקנים בשר ודם, המותג "הדרקון הראשון שלי" נראה חיוור למדי. ויקינגים כאלה כבר ראינו, דרקונים כאלה כבר ראינו, ולפעמים התוצאה נראית כמו סדרת טלוויזיה גנרית למדי. השחקנים הצעירים והסיפור הרלוונטי הם מי שהופכים את "הדרקון הראשון שלי" לסרט שיורק אש לוהטת, אבל לא תמיד אפשר לבנות על זה. בתור פתרון חירום קופתי, הלהיט הזה לגיטימי, אבל אפשר לקוות שבעתיד יפחיתו בהוליווד את כמות עיבודי הלייב-אקשן.

השבוע התפרסם כי גל גדות תהיה אורחת הכבוד של פסטיבל ירושלים, כנראה המקום היחיד בעולם כרגע שבו שחקנית ישראלית יכולה לזכות לכבוד. השבוע גם עלה בדיסני פלוס "שלגיה", כשלושה חודשים אחרי שעלה באולמות, התרסק בהם והפך לאחד הכישלונות הכי גדולים של האולפן בשנים האחרונות, גם מבחינה ביקורתית וגם מבחינה מסחרית, וכמובן שאין מה לבנות על אוסקרים.

כמו "הדרקון הראשון שלי", גם זו גרסת לייב אקשן לסרט אנימציה, אבל הפעם זה ה-סרט אנימציה - "שלגיה ושבעת הגמדים", שנחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של דיסני ושל עולם הקולנוע בכלל. אולי בגלל זה התקשורת והקהל היו ביקורתיים במיוחד כלפיו? ואולי הלהיט הפוטנציאלי כשל בגלל הנוכחות של רייצ'ל זגלר, אחת הכוכבות הכי ליברליות פרו-פלסטיניות בהוליווד, שמרחיקה את הקהל השמרני? ואולי רמתו האמנותית כל כך נמוכה, שהגיע לו להיכשל כל כך?

שלא יספרו לכם סיפורים. מדובר בתוצר חביב ולא מזיק. הוא בטח גרוע הרבה פחות מ"לילו וסטיץ'" שממלא כרגע אולמות. הסיבה האמיתית לכישלונו פשוטה ועצובה: התקשורת, הרשתות החברתיות והקהל עשו לו סיכול ממוקד בגלל שגל גדות מככבת בו, והם עשו זאת רק כי היא מישראל. בפעם הבאה, שילהקו את גרטה (טונברי, לא גרוויג).

בכל מקרה, כעת הסרט זמין בסטרימינג - וכך גם גרסת האנימציה המקורית שלו, כמובן. מומלץ לא לעשות השוואות, אבל בהחלט כדאי לצפות ב"שלגיה" החדש כדי להבין עד כמה הקטילה שלו היתה מוגזמת ולא הוגנת, ואם תסעו לפסטיבל ירושלים, אולי גם תזכו לנחם את גדות באופן אישי.

"ההילולה" היה עיבוד קולנועי לסדרת הטלוויזיה הפולחנית "שנות התשעים", כשלעצמה המשכון של הסדרה "שנות השמונים". הוא עלה לאקרנים בקיץ 2023, וזכה להצלחה ענקית. מיותר לציין כמה השתנה מאז - אנחנו חיים כיום בעולם אחר, במדינה אחרת. אך יש דברים שלא משתנים - ובסוף השבוע עולה אצלנו לאקרנים "ההילולה 2: החתונה". גם הוא צפוי להיות שובר קופות. בסינמה סיטי יש עשרות הקרנות שלו מדי יום - כל עשר דקות בערך מתחילה הקרנה חדשה שלו באולם אחר.

"ההילולה", באופן מדהים ומצמרר, תיאר כיצד גיבוריו הישראלים מוצאים עצמם חטופים בעזה, ובמובן מסוים ניבא את הזוועות שהתרחשו כמה חודשים בלבד לאחר מכן. ההמשכון שלו נמנע לחלוטין מעיסוק במלחמה או בפוליטיקה. מדובר באסקפיזם טהור - זה מה שהקהל רוצה, וזה מה שהוא יקבל.
הקולנוע הישראלי הולך בעקבות הוליווד גם בעצם יצירת סרטי ההמשך - לא מזמן ראינו את "בחורים טובים 2" ובקרוב נקבל גם את "לשחרר את שולי 2"- וגם באופי שלהם. כמו בהמשכונים האמריקאים של השנים האחרונות, גם באלה הישראלים הרעיון הוא להכפיל את מה שהיה בסרט הקודם - עוד דמויות, עוד קווי עלילה, עוד מהכל.

זה היה נכון ל"בחורים טובים 2" וזה נכון במיוחד גם פה. די במבט בפוסטר כדי להבין כמה דמויות יש בסרט - מעל עשרים, וחלק מהן מסתפקות בכמה שורות דיאלוג בודדות. הוא נמשך רק כשעה וחצי ובכל זאת יש בו אינספור התרחשויות. לפעמים, מרוב דובים לא רואים את היער, והכוונה פה מילולית: הדמויות עוברות הרפתקאות מכל הסוגים ובשלב מסוים אף חוות היתקלות מפחידה עם דב. ככל הזכור לי זו אחת הפעמים הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי בה הגיבורים נתקלים בחיה הזו.

בכל זאת, בתוך הבלגן אפשר למצוא קו עלילה מרכזי אחד - אירמה חונדיאשווילי בגילומה של ענבל גלאם, שהיתה דמות שולית למדי בסרט הקודם, הופכת הפעם לגיבורה הראשית. הישראלית שמוצאה גיאורגי נוסעת למולדתה של משפחה כדי להתחתן עם בחיר ליבה שנולד במדינה. אז מתברר כי הוא לא יהודי, והוא עובר קורס מזורז כדי להתגייר כהלכה - משימה בה נכשל בעבר, וגם הפעם נראה כי סיכוייו להצליח קלושים, מה שמעמיד בסכנה את מטרת הנסיעה.

יחד עם אירמה נוסעת החבורה כולה - כל בני המשפחה, החברים והשכנים המוכרים היטב מן הסרט הקודם ומן הסדרה, אותם מגלמים בין השאר שלום ודניאל אסייג, אוולין הגואל, אוראל צברי ומי לא, ולהם יש עניינים משלהם, שחלקם קשורים בחתונה וחלקם לא. הבולט ביותר בצוות השחקנים מתגלה כשחקן החיזוק שהצטרף להמשכון - לא אחר מאשר דובר קוסאשווילי. הוא מגלם את אחיה הגדול של אירמה והדמות הדומיננטית במשפחתה - למשל, זה שמחליט כי אין מצב שהיא תתחתן עם מישהו שאינו יהודי כשר.

קוסאשווילי נרשם כראשון שהביא את התרבות הגיאורגית אל המיינסטרים AK הקולנוע הישראלי, בסרט הביכורים שלו "חתונה מאוחרת", והמגמה הזו ממשיכה כאן. היוצר גם ממשיך לפעול כבמאי, ולא מזמן הוציא לאקרנים סרט חדש שביים - "כסף קל". בצד זאת, הוא הוכיח בעבר את כישורי המשחק שלו בתפקידים משניים יחסית, בסרטים שלו ושל אחרים - למשל "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'.

כאן, זה אולי תפקידו הקולנועי הגדול עד כה, וקוסאשווילי עושה אותו בצורה נהדרת - כריזמטית, אנרגטית, מצחיקה ומבריקה. קצת צובט בלב להיווכח כי מי שלפני 24 שנה ביים את מה שהיה לא רק הסרט הישראלי הבולט של השנה אלא אחד הסרטים הבינלאומיים הכי מוערכים של אותה תקופה הפך לכוכב של קומדיות בורקס - אבל מה לעשות, זה המצב של הקולנוע הישראלי ושל ישראל בכלל. מעניין גם להעיר משהו על הבמאים של הסרט: את הקודם ביימו שלום אסייג ואריאל בנבג'י. הפעם, רק אסייג נשאר ובצידו הצטרף יריב הורוביץ, מי שהחל את דרכו כבמאי קליפים של אסף אמדורסקי, שלמה ארצי ושלום חנוך, ואפשר להגיד שגם הקריירה שלו התפתחה בצורה משונה למדי. בכל מקרה, עבודת הבימוי כאן מיומנת, ערכי ההפקה טובים, תצוגות המשחק מלאות שמחת חיים והקומדיה מספקת את הסחורה. התוצאה היא קצת סמטוחה, אבל בטח שלא חלטורה.

בעוד ש"ההילולה" התרחש ברובו בעזה, ההמשכון מתרחש במטוס או בגיאורגיה - מדינה שהפכה לחביבה על התעשייה הישראלית בגלל שזול לצלם בה, בטח יחסית לארץ. בסרט הקודם היו מסרים מעניינים על דו-קיום בין יהודים וערבים, אבל זה לא רלוונטי הפעם. ובכל זאת, גם במקרה זה קל לחלץ אמירה חברתית. במובן מסוים וכראוי לשמו, "ההילולה 2: החתונה" הוא קומדיה רומנטית. אירמה היא הגיבורה שלה והיא ממש לא נראית כמו גיבורה הוליוודית קלאסית, ולא עונה למודל היופי והרזון של הז'אנר. יפה לראות להיט כל כך גדול שמעמיד אותה במרכזו, וגם מעצים אותה עם סצינות בהן היא לוקחת את גורלה בידיה ואף משתמשת בכוח הזרוע כדי לנפנף את המכשולים שעומדים בפני הגשמת מטרותיה. אם הממסד היה מתייחס לסרטים כמו "ההילולה 2", גלאם היתה מועמדת ראויה לפרס אופיר על עבודתה כאן.

"ההילולה 2" גם ממחיש עד כמה הקולנוע הישראלי ממשיך וכנראה תמיד גם ימשיך להישען על המסורת הקאנונית של סרטי הבורקס, כי רגעי השיא כאן מתכתבים באופן מובהק עם "חגיגה בסנוקר", ולמעשה גם עם "חתונה מאוחרת" של קוסאשווילי, שבעצמו היה תגובה לבורקס. בכל מקרה, מדובר בסרט מושקע, מהנה ומעניין, שמן הסתם יוליד גם פרק שלישי בסדרה.

"ההילולה 2" ירסק את הקופות - זה ברור, ואין שאלה בכלל. השאלה האמיתית היא כזו: אם "ההילולה" חזה את השבעה באוקטובר, מה הפרק השני מנבא לנו? ובכן, אפשר להירגע. לפי העלילה כאן, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שכמה ישראלים ייתקלו בדובים במהלך טיול בגיאורגיה. לא נעים, לא נורא.

כצפוי, עונת סרטי הקיץ הנוכחית היא התקופה החמה של סרטי המשך ועיבודים מחודשים, והם מגיעים בכל הצורות: ניסיונות להתניע מחדש סדרת סרטים קלאסית, פרקי סיום בסדרות סרטים שנמשכות כבר עשורים, גרסאות עם שחקנים בשר ודם לסרטי אנימציה וגם סתם סרטי המשך "רגילים".

בהקשר הזה, המקרה של "קראטה קיד: הגדולים מכולם" ("Karate Kid: Legends)" מורכב יותר מהרגיל. כפי שציינו בניו יורק טיימס, הוא מתבסס על מורשת ענפה במיוחד: "קראטה קיד" המקורי כמובן, שיצא באמצע שנות השמונים, עם ראלף מאצ'יו כנער שלומד אמנויות לחימה מאחד המנטורים הגדולים בתולדות הקולנוע - מיסטר מיאגי בגילומו של פאט מוריטה; כל ההמשכונים הישירים של סרט הפולחן הזה; העיבוד המחודש שלו מ-2010 שהתניע מחדש את המותג, והפעם עם ג'קי צ'אן כמנטור; וכמובן "קוברה קאי", סדרת ספין-אוף של הלהיט הקולנועי, שהפכה לפופולרית לא פחות ממנו.

בקיצור, זה עץ עם ענפים רבים, ו"קראטה קיד: הגדולים מכולם" ממשיך את דרכם של כל אחד מהם. זו משימה קשה, אולי אפילו בלתי אפשרית כשהמתחרה הישיר בקופות הוא "משימה בלתי אפשרית" האימתני, ולכן לא מפתיע לשמוע שהסרט עלה בארצות הברית כבר לפני שבוע, ולא הצליח להניע את ההמונים לאולמות. אצלנו הוא עלה בשבוע שעבר ולמרות הכישלון היחסי שלו בניכר ושלל פגמיו, בכל זאת כדאי לתת לו הזדמנות - הוא סימפטי למדי.

כמו בסרט הראשון, גם כאן סיפור המסגרת קשור במעבר דירה של נער. הפעם זה הוא לי-פונג, קרוב משפחתו של המנטור בגילומו של ג'קי צ'אן, שבעקבות טרגדיה משפחתית נאלץ לעבור לניו יורק יחד עם אמו. העלילה מתנהלת בהילוך מהיר, ותוך דקה הוא כבר פוגש נערה מקסימה בשם מיה, שמבטיחה להראות לו את העיר, משל היינו בקומדיה נאיבית משנות השמונים. כמובן שההבטחה גם לא באמת מתממשת: הסרט בכלל צולם במונטריאול, ואת השטחים האורבניים רואים בעיקר בצילומים גנריים מלמעלה.

כך או כך, מתברר שלמיה יש בעיות עם הגברים בחייה: אביה, בגילומו של ג'ושוע ג'קסון הזכור מ"דוסון קריק" הוא בעלים של פיצריה החייב כסף לאנשים הלא נכונים; וגם האקס הרעיל שלה הוא מז'אנר הטיפוסים הלא נכונים - מדובר באלוף קראטה שמסרב לצאת מחייה. לי-פונג יעבור קורס מזורז באמנויות לחימה כדי להושיט לה יד, ויעשה זאת בעזרתו של הדוד-רבא בגילומו של ג'קי צ'אן וגם בעזרת גיבור "קראטה קיד" המקורי, שוב בגילומו של ראלף מאצ'יו, שהפעם הוא כבר לא נער אלא גבר בן 63. איך הזמן עובר מהר!

גם ב"קראטה קיד: הגדולים מכולם" הכל עובר מהר. איך אפשר אחרת כשצריך לדחוס כל כך הרבה דמויות וקווי עלילה לתוך שעה וחצי, לעשות מחוות לעבר העשיר וגם לנסות לבנות מורשת חדשה לעתיד. הסרט הוא למעשה רצף של מונטאז'ים. בסיפור על אהבת נעורים רק מתבקש שתהיה סצינה בה הגיבורים אוכלים ארוחת ערב אצל אחד מן ההורים, אבל פה אין לאף אחד זמן לשבת בנחת.

ובכל זאת, "קראטה קיד: הגדולים מכולם" חביב למדי, ואפשר להגיד שהתסריטאי רון ליבר והבמאי ג'ונתן אנטוויסל עשו עבודה טובה. עובדה שנהניתי. הסרט לא מעיק ולא מזיק בשום שלב. הוא רהוט ולא נחות. הבימוי מיומן, והעולם של "קראטה קיד", למרות העיסוק באמנויות לחימה, תמיד היה שוחר שלום, טוב לב ומלא נשמה. מעל הכל, האיכות המרכזית כאן היא של השחקנים: מאצ'יו וצ'אן כמובן, אבל גם הכוכבים הצעירים - בן וואנג כלי-פונג וסיידי סטנלי כמיה. שניהם מלאי כריזמה וקסם ולדמויות בגילומם יש כימיה מעולה. הלוואי שיהיו להם ילדים יחד, ואם זה יקרה - נשמח לצפות גם בסרט עליהם.

התחלנו עם סרט בשם "איתנו זה נגמר" ונסיים בסרט שאפשר היה לקרוא לו "זה נגמר וזה מכוער". שמו הרשמי הוא "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי". הוא עלה לאקרנים לפני שבועיים, ולפחות לפי ההצהרות זה הסרט האחרון בסדרה בכיכובו של טום קרוז, אבל בהוליווד אנחנו יודעים שזה אף פעם לא נגמר באמת.

מה שבטוח, זה הסרט השמיני בסדרת הסרטים. חוץ מהפרק השני, כולם היו משובחים. הראשון והשישי אפילו היו מופתיים. אפשר היה לצפות זאת גם מהשמיני - מה עוד שהבמאי שלו, כריסטופר מקווארי, היה אחראי לאותו פרק שישי מופתי, וגם לפרקים חמש ושבע המצוינים. כמה מאכזב לגלות שהוא וקרוז לא מספקים הפעם את הסחורה.

את העלילה אפשר לסכם בקצרה: הסוכן המיוחד אית'ן האנט, בגילומו של קרוז הבלתי נלאה, ממשיך את המשימה שלו מהסרט הקודם - להילחם באיזושהי בינה מלאכותית המאיימת על שלום העולם. זה סיפור רדוד, דליל ושטחי, אבל הוא מתפרש כאן על פני כמעט שלוש שעות.

מה קורה בזמן הזה? שאלה טובה. כן, יש שתי סצינות אקשן טובות, אבל עם תקציב של כ- 400 מיליון דולר ומסע שיווק שאוכל לכולנו את הראש כבר שנתיים כדי להדגיש שקרוז עשה את הפעלולים בעצמו - זה המינימום המתבקש.

מעבר לכך, שם חלופי נוסף לסרט הוא "הכל דיבורים". קרוז מוקף בדמויות משנה חיוורות בצורה לא מעניינת, והן מפטפטות את עצמן לדעת. והכי גרוע: הלהיט הזה נפוח מחשיבות עצמית. ההומור והאירוניה העצמית שתמיד אפיינו את סדרת הסרטים נעלמו כלא היו, והתחלפו בפומפוזיות בלתי נסבלת.

ארוך, נמרח, מנופח ומגוחך - כמעריץ גדול של טום קרוז בכלל ושל סרטי "משימה בלתי אפשרית" בפרט, הגרנד-פינאלה הזו היתה מבחינתי אכזבה גדולה, וסבל צרוף. נכון, בימינו צריך לשמור על פרופורציות ותמיד לזכור שיש אנשים שסובלים באמת, אבל בתוך עולם המושגים של חווית הצפייה הקולנועית, שובר הקופות הזה הוא לא פחות מאשר התעללות בצופים. העובדה שהוא ו"לילו וסטיץ'" החדש גם כן והעלוב לא פחות ממלאים אולמות כרגע רק ממחישים את הטענות לגבי דעיכתה של התרבות הפופולרית. מצבנו באמת מעולם לא היה גרוע יותר.