שתי כפות ידיים. זה מה שצריך כדי לספור את כמות הסרטים הישראלים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים משמעותיים בשנים האחרונות. המגמה הזו התחילה לפני המלחמה בעזה, התעצמה אחריה ולמרבה הצער, צפויה להימשך עד הודעה חדשה. בינתיים, נותר רק ליהנות מן המקרים הנדירים בהם קולנוע תוצרת הארץ מצליח לפרוץ את החומה הזו ולקבל את הכבוד הראוי לו. כך למשל קרה בשבוע שעבר, כשפסטיבל טרייבקה הציג בהקרנת בכורה עולמית את "שפה זרה" ("Dead Language") של מיכל ברזיס ועודד בן-נון, אם כי יש לציין כי האירוע הניו יורקי השתדל להחביא את הסרט.
ל"שפה זרה" היו שלוש הקרנות פתוחות לקהל. האחרונה שבהן היתה ביום חמישי והתחילה כמה דקות בלבד לאחר הבשורה על תחילת המתקפה באיראן. זו בהחלט היתה חוויה סוריאליסטית לראות את הסרט בסיטואציה כזו, אבל למרבה המזל, הוא התגלה כיפה ועוצמתי כל כך שהיה קל לברוח מן המציאות ל-110 דקות: מדובר ביצירה מעט ארוכה מן הנהוג בקולנוע הישראלי, ויש בה רבדים רבים. נתייחס אליהם בהרחבה כשהדרמה הזו תזכה להקרנות בארץ, מתי שזה לא יקרה, ובינתיים נגיש סקירה קצרה.
זהו סרטם העלילתי הארוך השני של ברזיס ובן-נון אחרי "החיוך האטרוסקי" - הפקה בינלאומית בכיכובו של בריאן קוקס ("יורשים"), שבה הם שימשו במאים להשכיר בהזמנתו של ארתור כהן. המפיק האגדי פנה אליהם אחרי שהתרשם מסרטיהם הקצרים. השניים, שנפגשו במהלך לימודיהם בסם שפיגל, אחראים ל"עונג שבת", בעיני הסרט הקצר המדהים בתולדות הקולנוע הישראלי, ול"איה" היפהפה גם כן, שהיה מועמד לאוסקר לפני כתריסר שנים.
"איה", כזכור, עסק באישה ישראלית בגילומה של שרה אדלר, שמגיעה לשדה התעופה כדי לאסוף אדם אחד אבל בהחלטה של רגע מחליטה לאסוף אדם אחר, אורח סקנדינבי בגילומו של אולריך תומסון. "שפה זרה" מרחיב ומעמיק את הסיטואציה הבסיסית הזו. קל להגדיר אותו כ"גרסה ארוכה של 'איה'" אך מדובר ביותר מכך ולמעשה בסרט שונה לחלוטין.
אדלר שוב מגלמת את איה, שעובדת במכירות טלפוניות של מטבעות וירטואלים. היא נמצאת בזוגיות ארוכת שנים אך לא מאושרת במיוחד עם אקדמאי מרוכז בעצמו (אלא מה?) בגילומו של יחזקאל לזרוב. לשניים אין ילדים, וככל הזכור לי זו אחת הפעמים הראשונות בתולדות הקולנוע הישראלי בו אנו פוגשים זוג שאין לו משפחה, וגם מבלי שהאישה בהיריון או עוברת טיפולי פוריות. ההחלטה הזו משנה כמובן את הדינמיקה ביניהם וגם את האופי של הסרט. הוא חורג מן הז'אנר המאפיין של הקולנוע הישראלי - הדרמה או הקומדיה המשפחתית.
תחת זאת, "שפה זרה" מתגלה כסרט על זוגיות, ובמובן רחב יותר על מונוגמיה והשאלה אם היא אפשרית או כדאית. איה מתחילה לחקור את הסוגיה הזו כשהיא פוגשת במקרה את הגבר הסקנדינבי בשדה התעופה ויוצאת איתו להרפתקה קצרה, ממש כמו בסרט הקצר, אך זו רק חוויה אחת מבין רבות. העלילה מזמנת לנו עוד הפתעות רבות ונעה בין מנזרים בירושלים למלונות במזרח אירופה. כל זה הולך ונבנה לקראת סצינת סיום בלתי נשכחת, ממש מן הטובות בקולנוע הישראלי העכשווי, שלבטח כוללת את השימוש הכי טוב שנשמע בו לשיר של דפש מוד.
"שפה זרה" הוא סרט מורכב ולא יפה לשטח אותו, אבל נדמה שאפשר לחלץ ממנו אמירה אחת, פשוטה אך משמעותית - מונוגמיה היא צורת יחסית אידיאלית ואף עילאית (מסר שנתמך בידי העובדה שיוצרי הסרט הם במקרה זוג גם בחיים). עם זאת, הסרט בא ואומר, מונוגמיה היא גם משחק, ולא סתם משחק, אלא משחק מאתגר במיוחד שצריך להשקיע נחישות, הקרבה ובעיקר יצירתיות וכושר המצאה כדי לנצח בו.
התוכן של הסרט, ומרשים מכך גם הצורה שלו, הזכירו לי את "עיניים עצומות לרווחה" המופתי של סטנלי קובריק. לאור התרחשותו בעיר הבירה, אני קורא לו "ירושלים עצומות לרווחה". כך או כך, סליחה על חילול הקדוש, אבל "שפה זרה" הוא הכי קרוב שהקולנוע הישראלי הגיע לקובריק. רשימת האחראים והאחראיות לכך ארוכה וכוללת את עבודת הבימוי של ברזיס ובן-נון ואת התסריט שלהם, אותו כתבו עם תום שובל ועמיטל שטרן; את תצוגות המשחק של אדלר ולזרוב, וגם של השחקנים הבינלאומיים המצוינים אולריך תומסון ולארס אידינגר, הפסקול הנפלא, הצילום של גיא סחף ועוד.
אם לחזור לנקודת הפתיחה, זה גם אחד הסרטים הישראלים הכי לא ישראלים שראינו לאחרונה. בגלל סגנון העשייה שלו, הנושאים האוניברסליים, הסטייל האירופאי של לזרוב ואדלר והסצינות המתרחשות במזרח אירופה, זה בקלות יכול היה להיות סרט צ'כי או הונגרי, למשל. עם זאת, הוא נתמך בידי קרן הקולנוע הישראלי ויצטרך לחיות עם התגית של "סרט ישראלי", מה שכמובן יקשה עליו את המשך המסע הבינלאומי שלו.
בעולם הקולנוע מעדיפים כרגע לפרגן לדמוקרטיות שהן אות ומופת של דאגה לזכויות אזרח כמו מצרים. וכך, הכוכב הגדול של הפסטיבל התגלה כ"Happy Birthday", סרטה של הבמאית המצרית שרה גוהר. הוא זכה גם בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר וגם בפרס על שם נורה אפרון המוקדש ליצירה של נשים ("אסיה" ו"אפס ביחסי אנוש" זכו בעבר - היו ימים).
הסרט עוסק בילדה מבית חסר כל, מועסקת כאומנת אצל משפחה עשירה. הסבתא של המשפחה הפריבילגית מצדיקה את העסקתה למרות גילה הרך בימים בטיעון שהעבודה הזו טובה יותר מכל עבודה אחרת שתמצא אם תחזור לחיות ברחוב - ובהמשך אנו מקבלים המחשה לכך. למשפחה יש ילדה בגילה, והגיבורה טועה לחשוב שיש ביניהן יחסי חברות קרובים, ולא יחסים של אדונית ושפחה. במהלך מסיבת יום הולדת אחת, האשליות שלה יתנפצו. רמת העשייה כאן בסיסית למדי, אבל "Happy Birthday" בהחלט יפה ונוגע ללב. בניגוד לסרט הישראלי, הוא בטוח יזכה להפצה בארצות הברית.