הגבולות הגיאוגרפיים-התרבותיים בתעשיית הקולנוע מטושטשים מתמיד, והפקות נהיות בינלאומיות מאי פעם. דוגמה קיצונית במיוחד לכך היא "החיוך האטרוסקי", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע: מדובר בעיבוד דובר אנגלית לספר של הספרדי חוסה לואיס סמפדרו, שבמקור מתרחש באיטליה, וכאן עלילתו עברה לסן פרנסיסקו. המפיק, ארתור כהן, שוויצרי; השחקן הראשי, בריאן קוקס, סקוטי; שחקני המשנה, רוזנה ארקט, ג'יי ג'יי פילד, תורה בירץ' ופיטר קויוטי, אמריקאים; והבמאים ישראלים.
מדובר במיכל ברזיס ועודד בן נון, זוג הן בחייהם האישיים והן באלה המקצועיים, שהצליחו למצב את עצמם בעשור וחצי האחרונים כשניים מן היוצרים המוכשרים והבולטים בקולנוע המקומי. זאת, אף ש"החיוך האטרוסקי" הוא הסרט הארוך הראשון שלהם. קודם לכן, ביימו בתחילת העשור הקודם את "עונג שבת" בכיכובה של טלי שרון, מן הסרטים הקצרים הכי יפים שנעשו בישראל, ובראשית העשור הנוכחי את "איה" בכיכובה של שרה אדלר, סרט קצר מופתי נוסף, שגם היה מועמד לאוסקר.
התהודה הבינלאומית של "איה" צדה את עיניו של ארתור כהן, המפיק הוותיק שבאמתחתו כבר שישה פסלוני אוסקר. הוא פנה לצמד והציע להם לעבד את הספר, שהיה רב מכר גדול בישראל, ועוסק באדם מריר, נרגן ובא בימים, העוזב את ביתו שבסקוטלנד ויוצא לסן פרנסיסקו כדי לבקר את בנו המנוכר, את כלתו ואת נכדו הטרי, ומקבל הזדמנות אחרונה להתפייס ולהתחבר איתם וללמוד לחייך, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
הליהוק של ברזיס ובן נון לפרויקט יוצא דופן במושגים של התעשייה הישראלית, בה היוצרים בדרך כלל מביימים תסריטים שהיו מעורבים בכתיבתם, ולא מצטרפים להפקה כשכירי רחב. לכן, הם מודים שהיתה להם התלבטות קלה לפני הכניסה להרפתקה הזו, מה עוד שארתור כהן ידוע כאיזי שרצקי של עולם ההפקות: טיפוס דומיננטי, שמעורב גם בצד האמנותי ומעדיף לעבוד עם במאים צעירים שיהססו להמרות את פיו.
"כשארתור פנה אלינו, בדיוק עבדנו על סרט ארוך, המפתח את הרעיון הקצר שעומד במרכזו של 'איה', והיתה דילמה אם לשים בצד את הפרויקט האישי יותר", מספר בן נון בריאיון לוואלה! תרבות לרגל צאת "החיוך האטרוסקי". "מצד אחר, היה ברור שיש כאן הזדמנות גדולה, אולי חד -פעמית".
"כדי לפתור לעצמנו את הדילמה, נפגשנו עם אבי נשר, אחד שיש לו ניסיון הוליוודי עשיר", ממשיך בן נון. "הוא אמר לנו כך - 'אם אתם מסוגלים לספוג את זה שלמפיק יהיו הנחתות שלא בהכרח תסכימו איתן, ואם בכל זאת תצליחו להרגיש שלמדתם והתנסיתם, אז לכו על זה. אבל אם תפגשו בצילומים שחקן שנמצא שם רק כי המפיק רצה ולא תהיו מסוגלים להתמודד עם זה, אז תסרבו להצעה. הבנו את השיקולים לכאן ולכאן והחלטנו לקבל על עצמנו את הפרויקט, מתוך מודעות מלאה להשלכות".
ואיך היתה העבודה עם ארתור?
בן נון: "בשלב התסריט ובעריכה הוא היה דומיננטי, אבל בצילומים קיבלנו ממנו חופש מוחלט. כל כך מוחלט, שלפעמים הבטנו בצדדים בפליאה ותהינו 'איפה ארתור?'".
ברזיס: "אפילו בריאן התפלא על כמות החופש שקיבלנו. אתה זוכר, עודד? הוא ממש הופתע איך אנחנו מחליטים דברים על המקום".
לפי התגובות בהקרנות הטרום-בכורה של "החיוך האטרוסקי", הסרט צפוי למלא אולמות בישראל, ולהצליח בדיוק כמו המקור הספרותי, שזכה כאן למכירות יפות וגם להערכה ביקורתית. "היה אתגר לעבד את הספר לקולנוע, דווקא בגלל שהוא כל כך מוצלח", מספרת ברזיס, שעבדה על שכתוב התסריט יחד עם בן זוגה ועם שוקי בן נעים ועמיטל שטרן. "הרי תמיד עדיף לעבד ספרים פחות טובים".
מה משך אתכם בספר?
בן נון: "הרגשנו שיש פה זווית מקורית. זה לא סתם עוד סיפור על יחסי אב ובן. הנכד משחק כאן תפקיד דומיננטי ונוצר משולש מקורי. זה גם מעניין שתינוק ניצב כדמות כל כך מרכזית, אפילו שהוא עוד לא יודע לדבר".
איך באמת עבדתם עם התינוק שמשחק בסרט?
ברזיס: "קודם כל זה בעצם תאומים, שחלקו אותו תפקיד. ליהקנו אותם לפני הצילומים כמובן, כשהיו רק בני חמישה חודשים, ואז היינו צריכים לקוות שעם תחילת העבודה, הם כבר יידעו ללכת ולברוח מהעריסה ולהגיד את המילה הראשונה, כמו בתסריט. ההורים שלהם עבדו גם כן נורא קשה כדי להכין אותם לתפקיד".
אפשר להגיד ש"החיוך האטרוסקי" הוא מסוג הסרטים שבסופם הצופים ממהרים להתקשר לאבא או לסבא שלהם?
ברזיס: "הרבה אנשים כתבו לנו אחרי הצפייה שהם מתכוונים לעשות את זה. ג'יי.ג'יי, שמגלם את דמותו של הבן, נסע מיד בתום הצילומים להיפרד מאביו הגוסס, לאחר שנים של נתק ביניהם".
בן נון: "הסרט פגש אותנו בדיוק בזמן שנהיינו הורים טריים, והתחלנו לשים לב שמשהו השתנה מבחינתנו בקשר עם ההורים שלנו".
ברזיס: "מצאנו את עצמנו חושבים איזה מין הורים אנחנו ואיך אנחנו מתייחסים לאבא ולאמא שלנו, שהפכו לסבים של הילד שלנו, שהיום הוא כבר בן שש. בזכות העבודה על הסרט הבנו שגם אם הם מבלים איתו בצורה שלא נראית לנו, העיקר זה שהם אוהבים אותו כל כך הרבה, וזה מה שחשוב".
הסרט שינה אתכם באיזושהי צורה?
ברזיס: "כן, זה גרם לנו להאט את הקצב, להאט את המירוץ המודרני שאנחנו נמצאים בו. חלק מזה גם היה ריאקציה לטירוף של תקופת הצילומים. היינו זוג שיוצא בבוקר בלי לראות את הילד וחוזר כשהילד כבר ישן, וכזה שנודד עם הילד שלו בין ארצות. עכשיו אנחנו מאזנים את זה קצת, אם כי זה לא כל כך הפריע לו והוא כבר שאל מתי נוסעים שוב".
מן הסתם זו שאלה שכבר נשאלתם מיליון פעם, ובכל זאת אשאל שוב - איך זה להיות זוג גם בחיים וגם בעבודה?
ברזיס: "אנחנו לא מכירים שום דבר אחר. נפגשנו ביום הראשון של הלימודים בסם שפיגל ומאז אנחנו ביחד. אנחנו קצת כמו כלבים שנהיים דומים לבעלים שלהם. נהיינו זהים בטעם ובמחשבות. אם נביים בנפרד, נרגיש לא שלמים".
בן נון: "בדיוק, אני לא רואה את עצמי מביים בלי מיכל. הפקה של סרט היא כמו מכונה שכל הזמן שועטת קדימה, והיתרון בעבודה בזוג זה שכל הזמן חייבים להיות בהסכמה, וזה יוצר איזונים ובלמים ומאפשר עוד ביקורת ומחשבה".
עזר לכם שהייתם דוברי העברית היחידים בצילומים?
בן נון: "כן, היתה לנו בעצם שפה סודית וזה שימושי מאוד. בסרט ישראלי, אם אנחנו חושבים בקול רם, מבינים אותנו, וכאן אפשר היה להסתודד. מצד אחר, בסופו של דבר התברר שזה קצת הפריע. מישהי שדווקא אהבה אותנו מאוד, שמרה הכל בבטן ורק ביום האחרון אמרה לנו שהיה לה מאוד בעייתי שדיברנו בינינו בשפה לא מובנת. אנחנו צריכים ללמוד מזה לפעם הבאה".
אתם חושבים שיש בסרט איזשהו ממד יהודי?
ברזיס: "האבא מאוד שומר על המסורת התרבותית והמשפחתית, והבן שהיגר מסקוטלנד לארצות הברית חותך ממנה ומורד בו, וכל העניין הזה של מתח בין מסורת וקדמה ובין הדורות זה משהו שמאוד מאפיין את החברה היהודית. בתור מישהי שבאה מבית דתי, אני מכירה היטב את החיכוך בין הזרמים השונים ביהדות ואני חושבת שזה משהו שמשתקף גם בסרט, גם אם בצורה אחרת לגמרי".
בריאן קוקס הוותיק כבר עשה עשרות תפקידים קולנועיים בחייו, אבל כאן היה מושקע רגשית בצורה מיוחדת. לא רק שהוא הגיע בשבוע שעבר לתל אביב לרגל בכורת הסרט, אלא שעוד במהלך הצילומים, לדברי הבמאים, הפגין תשוקה יוצאת דופן לפרויקט. "הוא לקח את זה באופן אישי", מספר בן נון. "כשהיינו צריכים לשים על המדף תמונות משפחתיות של הגיבור, הוא הביא תמונות אישיות שלו. כשהדמות שלו היתה צריכה לדבר גאלית בניב מסוים, הוא שינן כל מילה ודאג להגיד אותה בצורה הכי מדויקת שאפשר".
ברזיס: "תשעים אחוז מבימוי מוצלח זה ליהוק מוצלח, אז כשראינו את המסירות של בריאן קיבלנו המון ביטחון. הרגשנו שאנחנו בידיים טובות. יש שחקנים שאם אתה אומר להם 'בוא ננסה עוד פעם ועכשיו נעשה את זה קצת אחרת', הם עושים בדיוק אותו דבר. הוא באמת ניסה לתת פרשנות שונה ונוצר איתו דיאלוג מעניין ומרתק".
בן נון: "מצד אחר, ברור שלא הכל היה נופת צופים. יש לו דם חם והשתדלנו לתת לו את הכבוד. אם הטייק הראשון שלו היה מושלם לא התעקשנו לחפור בזה ולצלם עוד ועוד".
איך היתה העבודה עם צלם בשיעור הקומה של חוויאר אגירסארובה, שעבד עם וודי אלן ועם אלמודובר וגם צילם שוברי קופות כמו "תור ראגנארוק".
בן נון: "אנחנו אסירי תודה לחבייאר, שממרום ניסיונו הקולנועי ידע כל כך יפה לתת לנו מקום, למרות שזה סרט ראשון בשבילנו. לפעמים באמת הרגשנו לא נעים שאנחנו אלה שצריכים לתת לו הוראות ולא להיפך. מובן שעדיין ידענו לעמוד על שלנו, כי בסופו של דבר האחריות הכוללת היא עלינו ואם החלטה כלשהי לא נראית לך, אתה חייב להעיר על כך. היה משעשע לפעמים כשמיכל היתה ניגשת אלי או אני אליה והיינו אומרים: 'אני הלכתי להעיר לו פעם שעברה, עכשיו תורך".
איך אתם מסתכלים בפרספקטיבה על "עונג שבת", שלא פעם נבחר, ולא רק בידיי, לאחד הסרטים הקצרים הכי יפים שנעשו כאן?
ברזיס: "לא מזמן ראיתי את הסרט במסגרת אירועי שלושים שנה לסם שפיגל. התקשרתי לעודד ואמרתי לו 'איזה משוגעים היינו'. יש שם צד בוסרי, אבל גם דברים מטורפים שהרשנו לעצמנו מתוך תמימות, וטוב עשינו. היום, נהסס יותר, לא כל כך מתוך חשש מביקורת חיצונית, כמו גם מהביקורת הפנימית שפיתחנו. עם השנים אתה בונה פילטרים".
ואיך החוויה של האוסקר נראית לכם במרחק הזמן?
בן נון: "היפה באוסקר שגם אם אתה מועמד על סרט קצר, מקבלים אותך כשווה בין שווים. הם עושים ארוחה בין כל המועמדים והמועמדות ומערבבים את כולם. כוכב גדול יישב עם מפיק של דוקו קצר ולהפך. מיכל ואני, למשל, לא היינו יכולים לשבת יחד, אז התערבבנו עם המי ומי".
"זו חוויה סוריאליסטית, ללא ספק. אני זוכר את הרגע שנכנסתי לאולם. זה היה כמו קטע מסרט. אני, שבמשך שנים צפיתי בטקס במסך הקטן בשלוש בבוקר, פתאום מוצא את עצמי בתוכו. אני גם זוכר את התמונה שלנו יחד עם שאר המועמדים. אנחנו עומדים וקלינט איסטווד בינינו".
מי שיקרא את "החיוך האטרוסקי" או צפה בספר על פיו, מבין את משמעות השם הייחודי למדי, שמביא לידי ביטוי רעיונות יפים ואופטימיים על החיים והדרך שבה חיים אותם. הרומן היה להיט גדול במדינות רבות, כולל בישראל, אבל לא בארצות דוברות אנגלית. לכן, באי הבריטי הוא יצא בשם אחר, "דרכו של רורי", כשמו של הגיבור.
"באנגליה ובארצות הברית היינו דווקא בעמדה נוחה יותר", מספר בן נון, "כי שם אנשים לא השוו את הסרט לספר, שזה תמיד מלחיץ. עם זאת, אני חייב לציין שגם בישראל התגובות טובות, והרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לנו שהצלחנו ללכוד את המהות שלו, שזה הפידבק שאנחנו הכי אוהבים לשמוע, וגם מרגיע לנו את המצפון".
הילד שלכם כבר צפה בסרט?
ברזיס: "כן, והוא חושב שזה אחד מסרטי המופת הגדולים שקיימים בעולם אחרי 'מרי פופינס', שזה פחות או יותר הסרט היחיד שהוא מכיר בינתיים'.