זה לא שחסרים דברים להתלונן עליהם בימים אלה, אבל אם ישנו שירות לקוחות של חוויית סף מוות, הייתי שמח לדבר עם נציג. עשרות שנות תיאולוגיה דתית ותסריטאות הוליוודית יצרו ציפייה לסוריאליזם מלא שלווה, רגע לפני שהכל ייגמר. סצנות נבחרות מחיינו שמתערבבות בשקיעות מרהיבות, שמים כחולים, כל מה שאהבנו, רצינו וחווינו מחבק אותנו היטב פעם אחת אחרונה לפני הסוף. אלא שהפסקול האמיתי של הסוף המתקרב הזה מרגיש מאוד מקולקל, טיפשי ובעיקר מלא בנפיחות עצמית. וכמו שתוכנית הגרעין האיראנית הורשתה לגדול לממדים עצומים לאורך עשרות שנים ועכשיו הופכת לבעיה גדולה הרבה יותר - גם חירטוטי האולפנים הפכו לבעיה קיומית.
"אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לא הולך לישון הלילה", צייץ עמית סגל בלילה שבין שלישי לרביעי, עם התגברות הידיעות על החלטה אמריקאית להיכנס למערכה באיראן. מי שהקשיבו לעצה של סגל זכו למטח כבד של ציוצים סותרים מצדו של טראמפ באשר לכוונותיו (חלקן באותו ציוץ) לאורך הלילה, ובשורה התחתונה - דבר לא קרה. 19 שעות חלפו וסגל הגיע ל"שש עם" בהנחייתו של גיא פלג.
"זאת הייתה משאלת לב שלך או ידע?", שאל המנחה את הפרשן הבכיר. "במובן מסוים כל התשובות נכונות", השיב סגל, "היה לילה דרמטי ממש. אני לא נכנס בכלל למדד הפיצות בבית הלבן - שככל שיש יותר הזמנות זה מעיד על יותר התייעצויות שם… אם אצל טראמפ הדיון היה אם לא לתקוף או לא, עכשיו זה עבר לדיון שאומר: מה אני צריך לסדר לפני שאני תוקף, למשל להגן על הצוותים במזרח התיכון".
בואו נפרק את האירוע. הציוץ (שנמחק מאז) סיפק רמז עבה כמו מפציץ B-2 שהנה מגיעה התקיפה הגדולה על הכור הגרעיני בפורדו, זו שרק ארה"ב יכולה לבצע. כלומר, בשלב הזה כל הבירוקרטיה, השיקולים, הערכות המצב והזזת הכוחות האמריקאים כבר היו אמורים להיות מאחורינו. אלא שעכשיו, משזה לא קרה, מתברר שצריך להגן על הצוותים. מדד הפיצות נוגע בכלל לפנטגון ולא לבית הלבן, וסגל הודה שהפרשנות שלו מבוססת על משאלת לב, לפחות בחלקה. כל זה לא העיב בגרם על רמת הביטחון שהתקיפה תתממש בלילה החולף. גם הפעם לא? אין דבר, תמיד אפשר לחרטט מחדש באולפן הבא.
אחד המאפיינים הכי מוכרים של סגל הוא יירוט אסטרטגי של ציוצים, אמירות ותכני ארכיון של אחרים, כדי להוכיח ששגו בהערכתם, נפלו בלשונם או סתם חשבו משהו שלא קרה או שהתברר כלא נכון. הוא, מנגד, ביושבו כפרשן לענייני כל, מעולם לא טעה. ואם טעה? זה בגלל גורם אחר. האם ייתכן שבסופו של דבר ארה"ב תתקוף בכל זאת באיראן? בהחלט יכול להיות. זה לא יהפוך את סגל למי שידע, בגלל שהיחיד שיודע הוא אדם שמצהיר ש"אולי יתקוף ואולי לא - מי יודע". השאלה היחידה היא למה זה חשוב שנדע מה סגל מעריך? ממתי חדשות הפכו לפרלמנט? ואם הן כאלה, מה משנות התחזיות של סגל מכל שכן בקבוצת הוואטסאפ שלנו?
זמן קצר אחרי סגל התיישב באותו ביטחון ובאותו כיסא בדיוק ערד ניר. הוא סיפר לפלג על טענה מוכרת, לפיה דווקא פגיעה בתוכנית הגרעין של איראן, היא זאת שתוביל את המשטר האיראני להחליט לפרוץ באמת לפצצה - החלטה שלא התקבלה עד כה. עד כאן, הגיוני. אלא שאז ניר החליט לקחת את האקסטרה מייל. פלג הזכיר את מדעני הגרעין שישראל חיסלה, וניר מיהר להבהיר: "אל תיסחף. אז הרגו עשר, עשרים, שלושים (מדענים) מאוד משמעותיים, אבל איראן היא מדינה של 80 מיליון אנשים, רובם משכילים. ידע קיים גם בגיבוי".
בתור התחלה, אוכלוסיית איראן עומדת על כ-90 מיליון אנשים (עם סטיות תקן קלות בין אומדנים מובילים). לפי נתוני ה-World Bank, אחוז האקדמאים במדינה עומד על כ-45%, שזה כידוע לא רוב. ההערכה היא שמתוכם ישנם עשרות בודדות של מומחי גרעין ברמה של הובלת תוכנית מדינתית. ומכיוון שישראל חיסלה לפחות כמחצית מהכמות הזאת, כולל מי שהובילו ובנו את התוכנית האיראנית במשך עשרות שנים - זה לכל הפחות לא חד משמעי שהגיבוי קיים. בוודאי לא שיש מי שמסוגלים לעשות בו שימוש באותה רמת יעילות. אבל לפסוק בביטחון? זה עוזר לעור הפנים.
הערב נמשך עם הפניה דרמטית של דני קושמרו לדיווח שעשוי לסמל על תקיפה אמריקאית קרובה. כל העיניים הופנו אל יונה לייבזון, שדיווחה על מטוס שנחת בישראל כדי לפנות את הדיפלומטים האמריקאים חזרה הביתה. לייבזון הסבירה שהמטוס הגיע רק עכשיו, מכיוון שלא ניתן היה לפנות את הדיפלומטים עד כה, בשל סגירת המרחב האווירי מעל מדינת ישראל.
כרגיל, בואו נפרק מה שמענו: הובטח לנו דיווח דרמטי על פינוי דיפלומטים אמריקאים שמקדים תקיפה קרבה. אלא שהדיווח עצמו הדגיש שהפינוי הזה בדיוק היה נעשה מוקדם יותר, אם רק היה ניתן. כלומר: פינוי הדיפלומטים קשור לשמירה על שלומם ולא להחלטה של ארה"ב לתקוף מתקן גרעין באיראן. אז למה סיפור שהוא לא סיפור, הפך לכותרת דרמטית שמלחיצה עם שלם מרוט עצבים ומחוסר שינה?
אחרי הכתבים, הגיע תורם של המומחים. ואם חשבנו שעד עכשיו ישנה דרמטיות מהולה באגו שיכול למלא מטוס דרימליינר, הגיע האיש שחזר לישראל תוך שימוש בכלים צבאיים "כי נוכחותו נדרשת כאן". בארשת של מי שכבר יודע מה יקרה אבל לא יכול לספר לנו, הסביר עמוס ידלין שישנם שני תרחישים להתלבטות האמריקאית: להפציץ רק את פורדו ולסיים את האירוע, או להיכנס למערכה משמעותית מול איראן מפני שהאחרונה תגיב להחלטה שלה להפציץ. כדי לתבל את כל היופי הזה הסביר ידלין שהוא "משוכנע שהאמריקאים ינסו ללכת על התרחיש הראשון", אך סייג בכל זאת שייתכן שמדובר באיומים כדי להוביל את האיראנים חזרה למשא ומתן.
אז מה שמענו - אזרחים מבועתים ורצוצי עצבים - מראש אמ"ן לשעבר בכשתי דקות של בזבוז זמן מוחלט? שארה"ב יכולה לתקוף רק את פורדו או להיכנס למלחמה כוללת עם איראן. אלא שכניסה למלחמה כוללת היא בכלל תוצאה של תגובה איראנית, כך שלארה"ב אין באמת אפשרות בחירה כאן. הייתם מצפים מאנשי חדשות רציניים לעמת את ידלין עם הפרדוקס שהוא בעצמו יצר בביטחון רב, אבל למה לעשות את זה, אם קושמרו בעצמו מביט בעיניים מצועפות על גרפיקה של B-2 טס מארה"ב לטהרן. "המפציץ האמריקאי שנדמה לי שיש רק לאמריקאים", אמר בחולמנות מי שאמור לתווך לנו את המציאות. כאילו זה לא תפקידו לבדוק (B-2 הוא מפציץ אסטרטגי, ומכאן שארה"ב לא מעוניינת למכור אותו), אלא לשתף אותנו בזרם התודעה שלו.
כל אלה הובילו אותנו באופן טבעי לאלוף הבלתי מעורער של "נכון, לא נכון, חרטט בביטחון". כמו כל דיווח אי פעם, גם את זה של אתמול התחיל אלמוג בוקר בסיפור על הדי הפיצוצים ששומעים תושבי העוטף מהפעילות של צה"ל ברצועה. למה זה חשוב? לא משנה, בואו נתקדם לדיווח. ובכן, שליח טראמפ, וויטקוף, הסביר למשפחות החטופים שהמלחמה באיראן היא הזדמנות להשפיע על חמאס בעזה. בנוסף, וויטקוף הבטיח למשפחות שכשתהיה הסדרה, הוא יפעל לשחרור החטופים. באותה נשימה בדיוק, הסביר בוקר שחמאס לא מוכן לקבל את ההצעה האמריקאית.
אז סטיב וויטקוף, שהוא שליח טראמפ לסוגיית החטופים, יפעל לשחרור החטופים? כלומר עד כה הוא לא עשה את זה? והוא חושב שהמלחמה באיראן היא הזדמנות, למרות שהוא טוען שחמאס ממשיך לדחות את ההצעה האמריקאית? ומה בדיוק המשמעות של "שכשתהיה הסדרה"? זה לא פשוט הסכם במילים אחרות? אגב, בוקר צייץ השבוע ניתוח של גלי תקיפה של חיל האוויר לעומת שיגורים איראניים, וקבע שמספר הרקטות הקטן יחסית מלמד על "החלטה אסטרטגית" איראנית לירות מטחים קטנים. יומיים אחרי כן, בבוקר יום חמישי, נורו לישראל 25 טילים לכל הפחות, שהעלו לכל הפחות סימן שאלה לגבי האסטרטגיות שבהחלטה.
זה היה ערב רנדומלי, לרוב מייאש, לפרקים משעשע מתוך תסכול, מול מחלקת חדשות שאיבדה כל קשר למטרה שלשמה הוקמה. אוסף ברברת אינסופי, מלא בקשקושים ראוותניים, תחזיות וסימני קריאה מהדהדים, בתוך תקופה שבה הכל נראה שברירי, מפחיד ובעיקר לא ודאי. ובמקום שאנשי המקצוע שאמורים להיות עיתונאים יבחרו לאתגר כל הנפצה רנדומלית של טאלנט או ביטחוניסט ברגעים שבהם כל מילה היא בעלת משמעות קריטית, הם פשוט זורמים איתה כאילו תפקידם בכוח הוא פשוט להעביר את המיקרופון בין צ'יזבט לחרטוט.
הנגיף הזה של פרשני על שהתחיל בקורונה, החריף לממדים של מגפה עם התקדמות המלחמה. מי שהבינו לפרטי פרטים בכמות המנהרות בציר פילדלפי, מסבירים עכשיו על צנטריפוגות, חומר בקיע וקבוצות נשק, באותה רמת ביטחון שבה הם מפרשנים ריב פוליטי על תקציב לחרדים. ממתי הפכו כולם למומחי אסטרטגיה, צבא וביטחון? והאם מישהו עובד על חיסון דחוף לעניין הזה?
לא קל לסקר מלחמה נוראית שכזאת. מסביב לאופרציה הזאת ישנם הרבה מאוד אנשים טובים, חרוצים וחדורי מוטיבציה להעביר לנו את החדשות בזמן אמת, לעתים ממש תוך סיכון חיים. אלא שבחזית עומדים מי שטעו לחשוב שמשאלות הלב שלהם או הערכותיהם נדרשות לנו. הם לא. נקלענו לסיקור הזה בדיוק כמו שנקלענו למלחמה הזאת: ברווזים במטווח. המינימום שאפשר לבקש הוא שמישהו יציב הגנה אווירית שתגן עלינו מפני לפחות חלק מהקשקשנים האלה.