"ארץ נהדרת" חיה ומתה על התפר שבין הפרודיה והסאטירה, ובעברית ישראלית עכשווית - בין המצחיק למה שעגום מכדי לצחוק עליו. הקוקטייל הזה לא תמיד יציב, אבל כרגע, בממ"ד, הוא מאוד נחוץ. כש"ארץ נהדרת" הגיחה מהדיכאון של אוקטובר 2023 היא ניסתה קודם כל להעלות חיוך בזמן שלא הייתה בו שום סיבה לחייך. הפעם, כשהיא חזרה לפרק מיוחד בעקבות מלחמת ההפגזות מול איראן, היא נקטה בגישה דומה, אם כי קצת פחות תהומית: קודם כל להאיר את המגוחך והמטופש; אחר כך לבעוט.
זה בסדר, וזה חביב, ובאמת: יש הרבה דברים מטופשים מסביב - מההליכה המגושמת סביב מיקומי הנפילות, דרך הבלאגן בפיקוד העורף, ועד, ובכן, ישראל כץ. בשם המורל הלאומי קיבלנו גם שני חיקויים דומים למדי של אויבינו האיראנים, חמינאי האומלל ומגישת הטלוויזיה האיראנית המופגזת. כידוע, אין שמחה כמו שמחה לאיד, אבל בואו נודה על האמת: קומדיה גדולה זה לא. הציפייה מ"ארץ נהדרת" היא לתת יותר מזה. אפשר לצפות ממנה גם לזעזע קצת יותר, ולצאת מהקווים. היו כמה רגעים שבהם היא הצליחה לעשות את זה.
הראשון: ניר דבורי של ליאור אשכנזי כסמל המאניה-דיפרסיה הלאומית. מצד אחד, הקריאה לשמור על "צניעות" בעוד הוא פותח שמפניות וקונפטי, ואחר כך, כשהוא מודה: "אין שום חרדה, אנחנו מפרקים אותם מדי יום. הבעיה זה מה שקורה מדי לילה", הוא מזקק את הסיפור, מזכיר את הצד השני שלו, ואת האימה הנלווית לו, "ביום אתה אומר אנחנו חזקים, יימשך כמה שיימשך. בלילה אתה אומר: נו כמה זמן זה עוד יימשך". זה אולי הרגע היחיד בתכנית שמאתגר באמת את הטירוף שאנחנו חיים בו.
השני: אות הקין של נתניהו. "לפני שבוע יצאנו למבצע צבאי היסטורי שלקח את האיראנים שנים אחורה ואותי 622 ימים אחורה", הוא אומר לקיציס לפני שהוא שואל את שר הביטחון, מחווה לעבר הכתם על מצחו: "לא רואים את זה נכון?". זאת תזכורת הכרחית למה שסוחב על גבו חתן השמחה, שמסרב עדיין לחקור את הטבח הגדול מתולדות המדינה. המלך הוא עירום, וטוב שיש מי שמתעקש לצעוק את זה שוב ושוב.
השלישי היה הרגע הכי מצחיק של הערב. האיש שכולם חיכו לו היה כמובן רון חולדאי של טל פרידמן, שלא היה ספק שישוב להופעת אורח בעקבות התיעוד השערורייתי שלו צופה בנפילות וביירוטים מהמרפסת, רגע שבאמת כבר אי אפשר לדמיין בלי לחשוב על תמונת הסיום של "מועדון קרב" וצלילי "Where is My Mind" של הפיקסיז. אבל גם אם את הקונספט אפשר לדמיין מראש ואפילו בקלות - הביצוע של פרידמן פנומנלי פשוט מפני שהוא מופרע. זו תצוגת תכלית הזויה: הריקוד שלו מול הנפילות, ההגייה הבלתי אפשרית של המילה "יפו" - זה הרבה מעבר לחולדאי. זה רגע נדיר שבו "ארץ נהדרת", על התבניות העקשניות שלה, מאפשרת לקומיקאי להשתולל באמת, ואף אחד לא יודע להשתולל כמו פרידמן. וזו כבר סיבה להדליק טלוויזיה.
אני לא יודע אם "ארץ נהדרת" תחזור לעוד סיבוב בעקבות המלחמה או שמדובר בהבלחה חד פעמית. אם היא תשוב, היא יכולה להרשות לעצמה יותר, והיא צריכה להעז יותר להביט על ההריסות שנשארו מהמלחמה הבלתי נגמרת שישראל מנהלת. לצחוק על הכתבים שמדווחים מהזירה, על מי שמשקיפים עליה מהמרפסת ועל מי האינטריגות במקלט - זה נחמד. אבל הפיל שבחדר שכמעט לא דיברו עליו הוא מה שקורה מאחורי כל הדמויות האלה: החורבן, ההרס, אנשים שאיבדו הכול. זה לא חומר קומי בכלל, ולמורל הלאומי זה לא עושה טוב. אבל אי אפשר להדחיק את זה ולקוות שמשהו ישתנה פה.