בעולם שמרגיש יותר ויותר כמו הצגה חסרת במאי, בה דמויות הנבל מנהלות את הדרמה הראשית, והמציאות הישראלית כאילו נכתבה בידי מחזאי אפוקליפטי ששתה יותר מדי ציניות, ההצגה "נשמות" בתיאטרון גשר מגיעה כמו מחזה שכתב מלאך בדיו של כאב וגעגוע. "נשמות" אינה רק הצגה - היא גלגול של זיכרון קיבוצי, תפילה חילונית לחמלה בעולם שמזמן שכח מה פירוש המילה מחילה.
הבמאי (והשחקן המחונן) איתי טיראן בחר להעמיד על הבמה נשמה אחת בשם גרישה, אותו מגלם באופן טוטאלי עד כאב אריאל ברונז. טיראן שולח אותה למסע שהוא המסע של כולנו. אמו, מרינה, בגילומה של יבגניה דודינה הענקית, שעוטפת את הדמות במנעד רחב שבין עדינות לפלדה, מזכירה לנו שאפשר עוד לפעום גם כשהלב חבול משנים של שבר.
בידיו של במאי אחר, "נשמות" הייתה עלולה להפוך למשל תיאולוגי כבד או לפנטזיה היסטורית מתפוררת, אך תחת ידיו של טיראן, שמאז ומעולם ידע לרקוד עם רוחות הרפאים של ההיסטוריה, ההצגה נמתחת בין החיים והמתים כמו חוט זהב על סף קריעה. טיראן אינו מהסס להביט בעין בוחנת על מחזוריות הסבל, על הדחף האנושי לשרוד גם במחיר ויתור על העצמיות, ועל המאבק של נשמה יהודית אחת לזכות בקיום שהוא יותר מתגובה פבלובית לאלימות.
הטקסט של מחזאי הבית של תיאטרון גשר, רועי חן, שעבר אדפטציה חכמה לבמה, הוא שילוב של ליריקה נשכנית והומור מריר - כמו תפילה שנשכחה באמצע אמירתה. גרישה לא בחר לגלגל נשמות, אלא נידון לכך. במובן זה, הוא מגלם לא רק את היהודי הנצחי, אלא גם את הישראלי המודרני: זה שנע כל הזמן, אך לא בטוח אם הוא בורח או שב. הטקסט המבריק של חן נוגע בשפה של חלום, אך לעיתים גם נופל למלכודת של עודף סמליות. טיראן משכיל לרסן את הפיתוי ולשמור את ההצגה בתוך גבולות הדרמה - כזו שמבקשת לגעת, לא רק להרשים.
אריאל ברונז מפליא לסחוב על כתפיו העדינות את ההצגה כולה. ברונז הוא כוכב פרינג' אמיתי ובהחלט מרענן לראות אותו משפריץ מכשרונו על במת התיאטרון הרפרטוארי. הוא לא מגלם את דמותו של גרישה, הוא גרישה באופן טוטאלי עד כאב. יבגניה דודינה היא עמוד התווך שעליו נשענת כל הנבואה הזו. בקולה הנשבר, בגבה הזקוף, בזווית העין שמתכווצת בדיוק ברגע הנכון - היא נושאת על גבה את כאב הדורות בלי להיסחף לרגשנות. הביצוע המושלם שלה מזכיר יותר קינה של אם קדמונית מאשר פרפורמנס של שחקנית מודרנית.
ודווקא מפני שדודינה לא נוכחת ברוב סצנות ההצגה - נוכחותה הבימתית זוהרת שבעתיים. כשהיא כן על הבמה, קשה להסיט ממנה את המבט. מרינה היא הסדרנית הרוסייה שעומדת בצד במוזיאון תל אביב, דמות שאנו נוטים לחלוף על פניה מבלי להביט. אבל מרינה של דודינה היא בדיוק ההיפך מלובה הקופאית של "ארץ נהדרת". היא אינה קריקטורה, יש בה עומקים אינסופיים. היא אינה עוד רוסיה גנרית-לכאורה, אלא גלגול של דור שלם, של נשות פריפריה סמויות, של מהגרות שותקות שיום אחד פותחות את הפה - והעולם עוצר נשימתו.
לאורך ההצגה מרינה פונה אלינו בגוף ראשון, ובכך חורצת חריץ רגשי בין הקהל לבמה. אחרי המפגש עם הדמות הזו, קשה להיכנס שוב למוזיאון ולהתבונן בסדרנית מבלי לתהות - מה היא ראתה? למה היא שותקת? וכשדודינה אוכלת דנונה על הבמה עם כפית קטנה, כאילו באמצע הפסקת עבודה, זו אולי פרסומת היוגורט המהפנטת ביותר שנראתה אי פעם. היא פותחת תיאבון. לא רק לדנונה, לעוד ממנה.
תיבת נוח של רעיונות
לצידם של ברונז ודודינה, הקאסט כולו מציג רמת דיוק שעושה חסד עם החומר - גם אם פה ושם יש תחושת קישוט־יתר או עודף תנועה בסצנות שאולי היו יכולות לנשום יותר בשקט. נטע רוט הנפלאה עושה מטעמים מכל שלושת דמויותיה; גלעד קלטר יוצא מן הכלל בעיקר בדמותו של פרץ; איה זמיר היא ציפור שיר פצועה עם קול מיוחד במינו; עלא דקה עם הכריזמה המהפנטת שלו גונב לא פעם את ההצגה כהרגלו.
התפאורה המבריקה והדינמית של ערן עצמון תלויה בין עולמות, מיפו של ימינו לבין כל המקומות שבהם היהודים נדדו ונכוו. התלבושות הפנטסטיות שעיצבה פולינה אדמוב נשארות נאמנות למציאות ההיסטורית וגם הרגשית של כל דמות. התאורה הרגישה של גלב פילשטינסקי עוטפת את הדמויות בעשן של זיכרון ושל חרטה כמו נשימה חיוורת של העולם הבא.
גם המוזיקה המופלאה שרקם דורי פרנס משתלבת כמו הד בשולי התודעה, מהדהדת את מה שלא נאמר, ולעיתים היא זו שמכתיבה את קצב הלב של הקהל. שלושת השירים בהצגה - המרוקאי, האיטלקי והישראלי - משמשים כמעברים תודעתיים מבריקים. הם לא רק שוברי מתח או נגיעות קברטיות, אלא הצהרות זהות. כל שיר כזה הוא פצע שמושר ברוך, ובכל אחד מהם יש תמצית של גלות פנימית.
עוד זווית מרתקת היא הקריצה או מעין הומאז' למחזה האיקוני "מלאכים באמריקה" של טוני קושנר. מהאזכורים הישירים של אנטרקטיקה ופרסטרויקה, דרך גלריית הדמויות המשוטטות פנימה והחוצה דרך המקרר, ועד לגלגולי הנשמות של גרישה שמהדהדים את פריור וולטר ואבות אבותיו. פריור כמו גרישה הוא המנבא, הנראה־ולא־נראה, החי והמת בו זמנית, ושניהם נושאים בתוכם קול של תקופה, של אומה. אפילו הרב מהשטייטל, כולם נדמים כבני דודים של ההזיות הפרועות של "מלאכים באמריקה". גם שבירת הקיר הרביעי כבר בתחילת ההצגה, ההשתתפות הפעילה של הקהל בתוך המתרחש, מציבה את "נשמות" בשיח עכשווי עם תיאטרון אמריקאי פוסט־מודרני. ההבדל הוא שפריור ראה את העתיד וקרס, ואילו גרישה רואה את העבר ולא מצליח להיחלץ ממנו.
ובכל זאת, לצד רגעים של חסד בימתי נדיר, ההצגה סובלת מעומס רעיוני שלא תמיד עומד במבחן הדרמה. נדמה שטיראן יצר תיבת נח של רעיונות: גלגולי נשמות, זהות יהודית, היסטוריה רדופה, הורות חונקת, תפיסות פילוסופיות על זמן וזיכרון, ואפילו שאלות מטאפיזיות על קיום. לעיתים זה מבריק - במיוחד כשכל שכבה מאירה את הבאה אחריה -אך לא פעם יש תחושת גודש, כאילו ההצגה עצמה אינה יודעת אילו מהנושאים ראויים להוביל את העלילה ואילו היו צריכים להישאר בגדר רעשי רקע - מקרה קלאסי של "תפסת מרובה לא תפסת". חשתי לא פעם שבע מהסימבוליקה העודפת, והייתי זקוק לרגעים של שקט, של צמצום.
אולי משום שכל כך הרבה רעיונות נזרקים לאוויר, נותר מקום מצומצם לממד אחד שבלעדיו תיאטרון פשוט לא מתקיים: קתרזיס. איפה ההתפרקות? איפה הבכי? ההצגה אמנם מציעה חוויה רוחנית, מדיטטיבית כמעט, אך לא רגשית. היא חושבת, היא מהרהרת, היא מתפללת, אך היא לא מרעידה את הלב מספיק. למעט הרגעים שבהם דודינה מופיעה - באינטימיות מוחלטת, בחסד שאין לו תחליף - חסרה תחושת ההתרחשות הרגשית הגדולה. הסיום, בו מושמע שיר במקום שיא דרמטי, מדלג מעל התהום בדיוק במקום שבו ביקשתי ליפול לתוכה, כמו כמיהה שלא סופקה. אולי דווקא בגלל שכל כך הרבה נשמות עברו על הבמה, חיכיתי לפגוש גם את נשמתי שלי.
לאסוף רסיסים
קשה שלא להתמסר לטריפ הפסיכדלי שמציעה ההצגה, לחוויה של להיכנס לתודעה של גרישה כפי שנכנסים לראשו של ג'ון מלקוביץ', רק בלי ידית יציאה. טיראן מושך אותנו אל תוך חלל מנטלי מרובד: גרישה מתגלגל, מתחלף, חוצה מגדרים, זמנים ומרקמים. באחד הרגעים החזקים ביותר, הוא מופיע בגופה של אישה - לא רק כהתחזות אלא כהתמזגות של ממש - חיזיון שמיד מעורר הדהוד של דיספוריה מגדרית, גם אם ההצגה לא מצביעה על כך במפורש.
הרעיון של זהות נוזלית, משתנה, נראית־בלתי־נראית, מהדהד את עצם השאלה שמרחפת מעל כל ההצגה: האם יש לנו שלד זהות קבוע, או שאנחנו רק סכום התחפושות ששרדנו? ובקצה השני של אותה תהייה: הידיים של הנשמה התאומה של גרישה מסומנות בסימני נשיכה - חותמות אלימות של אהבה בלתי אפשרית - נושאות את צלקותיו של עם שלם. זוהי אינה רק אלגוריה; זו אות קין, או אפילו אות קלון, של יהדות נרדפת, שננשכה פעם אחר פעם, ושבכל זאת שבה אל הזירה, מחפשת תיקון, מחפשת נשמה.
במילים אחרות, "נשמות" נעה בין היסטוריה לפרפורמנס, בין חזון נבואי לקינה אינטימית, אך לעיתים היא פשוט מתפזרת. הרעיונות מתנגשים זה בזה, הסימבולים נערמים כשברי זכוכית, והקהל נותר ללקט את השברים ולבנות מהם משמעות. זה עשוי להיות חלק מהאמירה, הרי המציאות עצמה היא רסיסים, אך לעיתים קשה שלא לחוש שהתוצאה מבקשת יותר ממה שהיא מסוגלת להכיל. יש רגעים שבהם נדמה שכל דמות היא סמל, כל משפט הוא מטאפורה, וכל תנועה על הבמה היא ציטוט למחזה אחר. זה לא בהכרח רע - אבל גם לא תמיד עובד.
בסופו של דבר, "נשמות" היא הצגה שיש בה יומרה, לעיתים אצילית, לעיתים נפוחה. היא לא מבקשת להתחבב, לא מתכוונת להיות קומוניקטיבית במובן הפשטני, אלא דוחפת את הצופה לתוך מערבולת של זיכרון, דמיון וחסד. זו לא הצגה לכל אחד - אבל זו גם לא הצגה שכדאי להחמיץ. וכשהמסך יורד, התחושה היא שההצגה נגמרה, אבל אנחנו עוד בפנים. "נשמות" אינה הצגה שמציעה פתרונות - היא שואלת שאלות שממשיכות לרדוף את הצופה הרבה אחרי שאורות האולם כבר נדלקים. כמו נשמה שאין לה מנוחה.