1
אחרי תקופה ארוכה שבה ההישג המבצעי הגדול באיראן תפס את כל הכותרות, המהדורות המקומיות התעסקו בעיקר בנושאים פוליטיים, וכמובן בחטופים - שנדחקו לשולי הכותרות במשך תקופה ארוכה.
מי שהחזיר את הנושא הכואב כל כך לסדר היום הוא לא פחות ולא יותר מאשר בנימין נתניהו, לא רק בגלל החזרה למו"מ מול חמאס (לו אחראי דונלד טראמפ הרבה יותר מאשר נתניהו) אלא בעיקר בזכות ביקור מתוקשר בניר עוז, שהגיע באיחור של כ-600 ימים.
"צבוע!", זעק אייל ברקוביץ' באולפן חדשות 13, כאילו מוכיח את הטענה הביביסטית שאין שום דבר שנתניהו יכול לעשות שיהיה בסדר מבחינת המתנגדים שלו. מוריה אסרף ניסתה להרגיע אותו, אבל כמו תמיד בתכנית של השניים זה נראה מלאכותי. ברקו המשיך לזעוק שהוא אף פעם לא ראה כזה מופע צביעות.
אפשר להתווכח על הסגנון של ברקוביץ', אבל במהות הוא לא טועה. האיש שבמשך חודשים עמד מנגד בזמן שתומכיו תוקפים בכל הזדמנות את משפחות החטופים בכלל ואת עינב צנגאוקר בפרט, פתאום מחבק אותה מול המצלמות. פתאום הוא מדבר על הקהילה שנהרסה בקיבוצים. מדובר באותו מסית שב-2018 אמר שהוא יעביר את מבקשי המקלט מדרום תל אביב לקיבוצים, כחלק ממסע הדה-לגיטימציה שלו נגד הקיבוצים.
אלא שאת פצצת האמת הגדולה שלו הטיל ברקוביץ' בנושא אחר: "חיילים מתים סתם. סתם". זה משפט שכל ישראלי שלא חולם להתיישב בעזה חושב כבר הרבה זמן. אולי שנה. אולי יותר. המוות עוטף אותנו עם עוד ועוד "הותר לפרסום". אנשים מתחתנים, נוסעים לטיולים בחו"ל, עושים ילדים - והמוות ממשיך לשלוט פה בלי סיבה.
את המלחמה בעזה אפשר היה לסיים מזמן. זה עולה לנו בחיי אדם, זה עולה לנו בכלכלה, זה עולה לנו בתדמית של ישראל בעולם, זה עולה לנו בחיי החטופים - ואנחנו לא מקבלים שום דבר בתמורה חוץ מעוד מוות. פה תמונות של ילדים פלסטינים מתים, בתקיפה שאולי נהרג בה איזה פעיל חמאס. כאן תמונות של משפחות ישראליות קוברות את הבן שלהם. מתים. סתם. מדהים שמכל אנשי התקשורת בישראל, רק הכדורגלן המחונן לשעבר מצליח להגיד את האמת הפשוטה הזאת.
2
מי שכבר מזמן הפך לקונצנזוס לאומי הוא גדי מוזס, שורד השבי ששוחרר אחרי 482 במנהרות של עזה. בריאיון לבן כספית ועמית סגל הוא סיפר על הביקור של נתניהו, שבסופו הוא נותר מרוקן נפשית ופיזית. מוזס הוא דמות מופת, ישראל היפה והנדירה. בסוף הריאיון בן כספית ביקש לחבק אותו, וזכה לעשות את זה מול המצלמות. זה היה חיבוק בשם כולנו, כל הצופים, כל הישראלים שמאמינים שאין דבר חשוב יותר מאשר להחזיר את כל החטופים. לא בפעימות, לא בחלקים. כולם, עכשיו.
עוד ב"פגוש את העיתונות" התארחו שני מנהיגים, כביכול מאותו גוש פוליטי - יאיר לפיד ומנסור עבאס. אני כותב "כביכול", כי נפתלי בנט, מי שלפי הסקרים עשוי להקים את הממשלה הבאה, כבר הודיע שהוא לא יישב עם מנסור עבאס. יאיר לפיד, סביר להניח, היה עונה תשובה דומה.
ובכל מקרה, יאיר לפיד יודע לדבר, תמיד ידע. הוא ככל הנראה המועמד הפוליטי היחיד שיכול, אולי, להתחרות עם רה"מ נתניהו בזירה הרטורית. הוא גם יודע לכתוב יפה וגם יש לו חוש פוליטי לא רע. החוש הזה אומר לו כרגע לפנות ימינה, גם על חשבון סתירה עם דברים מובהקים שאמר בעבר. אין דבר שעמית סגל אוהב יותר מטרף שמגיע אליו לאולפן ואומר דברים שונים מדברים שהוא אמר בעבר.
אחרי שצופים במספר מנהיגים יהודים - אם זאת מירב בן ארי אצל מוריה וברקו, מתן כהנא אצל אברי ושרקי או יאיר לפיד אצל בן ועמית - קשה שלא להתרשם מהצניעות של מנסור עבאס. אדם שמתעקש לדבר על שלום, בין יהודים לערבים בתוך ישראל, בין המדינות השכנות, אפילו מול איראן. הוא נשמע נאיבי, אבל הלב שלו באמת שם - בחיבורים. הוא הוכיח את זה, ואף שילם על זה מחירים בתוך החברה שלו.
יאיר לפיד אמר שהוא בעד להדיח את איימן עודה מהכנסת, לא בגלל שהוא חושב שמה שהוא אמר מצדיק הדחה מהכנסת - אלא כי זה מה שהוא מאמין שיביא לו עוד מנדט ו/או ימנע את בריחת המנדטים ממנו לבנט. מנסור עבאס הוא צ'ילבה של עודה לא פחות מלפיד, אפילו יותר, אבל הוא נאלץ להסביר לכספית וסגל למה זה לא דמוקרטי להדיח חבר כנסת, כאילו הוא מורה לאזרחות בכיתת מב"ר. בסוף כולם פוליטיקאים, אבל עבאס נשמע כמו מישהו שבאמת רוצה לדאוג לעתיד טוב יותר למצביעים שלו, בעוד יאיר לפיד פשוט רוצה מצביעים, ולא משנה לו מאיפה הם יבואו.
3
ינון מגל וחבריו דפקו נפקדות, ותכנית "הפטריוטים" לא שודרה במוצאי שבת. בעולם נורמלי זה בכלל לא היה מעניין. גם לחברי הפאנל המצליח של ערוץ 14 מותר לצאת לחופש מדי פעם, לא ביג דיל. אלא שקשה שלא לתהות אם יש מי שלא רצה שהמתנגדים הרהוטים ביותר של העסקה לשחרור החטופים לא יהיו באוויר, בלילה הקריטי שבו הקבינט מתכנס כדי לבחון הצעה להפסקת אש.