עומר אדם, אולי הכוכב הכי פופולרי בישראל, הוציא 47 שירים תוך שנתיים, שמאכלסים ארבעה אלבומים. החדש מביניהם, "תסמינים של פרידה", עומד בסימן הפרדת הכוחות מבת זוגו יעל שלביה, אחרי שלוש שנות זוגיות מתוקשרת. מרבית השירים כאן הם שירי פרידה, שמדברים על סיום קשר, עזיבה, נטישה, סגירת חשבונות וגעגועים. שירי פרידה היה ונשאר התת-ז'אנר הכי בולט והכי מצליח בעולם הים-תיכוני (לצד כמובן שירי האהבה), שאחראי לאלפי רגעים של עצב מתוק, דמעות של מעריצות על כריות וטלפונים דולקים בהופעות.
אדם הוא הזמר-מבצע הכי חזק בארץ (כן, לצד אייל גולן) ועד היום, במאות השירים שהקליט לאורך הקריירה, הוא נתן למפיקים שעבדו אתו לפסל את ההגשה שלו כחומר ביד היוצר, לפי צרכי השיר. באלבום הזה, לתוך מיומנות העל שלו כמגיש שירים, נוצקו גם רגשות אמיתיים, כתוצאה מאותה פרידה אישית מדוברת. למרות שמדובר במקצוען, שמנפק טייקים של שירה כמו בלחיצת כפתור, גם עומר הוא בן אדם, ואפשר לשמוע שלשירה שלו חדרו באלבום הזה רגשות אותנטיים של כאב, עצב, כעס, אכזבה ותדהמה. יצאו מזה כמה מהשירים החזקים שלו בשנים האחרונות.
היוצר המרכזי באלבום הזה הוא טל קסטיאל, שכתב והלחין (יחד עם עדן אטד) מחצית ממנו, חמישה שירים, רובם ככולם עוסקים כאמור בפרידה. השיר הפותח עם כותרת שאומרת הכול: "היה טוב", ובתחילת הפזמון, שבו אדם פותח מבער בגרון: "היה טוב, אבל הבנתי שצריך לעזוב". בהמשך הוא שר שקנה לה טבעת, אבל שהיא עשתה לו בושות במסיבה, אבל גם ששניהם צודקים, שהוא מודה לה על הכול ומאחל לה אהבה. ככה פותחים אלבום שכזה. "השיר שאת אהבת" ממשיך ומתאר את התפרקות הקשר, ורומז לצלע שלישית ברקע: "לא רק אני אוהב אותך". הטקסט יושב טוב ("ממשיך לדבר הבא לעוד כאב, נמאס לי כבר להתאהב, לתת את הכול וללכת, תקופה מלוכלכת"), ובפזמון אדם שוב פותח טורים עם שורת הנושא של האלבום: "זה הסוף מזוודה, תסמינים של פרידה".
בשיר השלישי "קווקז" אדם שובר לשיר שתייה אישי-שורשי, אותו כתב ללחן של ארסן שחונטס הטורקמניסטני, עם סיפור על השתכרות בבית חב"ד בקופנגן. זה להיט מקפיץ עם גרוב קווקזי, שיכול להעיף כל חפלה בכמה איזורי חיוג. ב"איפה שתגידי" של קסטיאל הוא שוב מתאהב במישהי, ומדבר לקהל בגובה העיניים: "מחולון עד נתניה, אני חיפשתי אותך, בלילות ארוכים באוטו המלוכלך, איך קראת לי כפרה, חצי עיר הסתובבה", ולא משאיר מקום לטעויות: "אני הגבר שלה, מי שיזרוק לה מילה, יכיר ת'צד השני שלי ואין מחילה". הפרידה חוזרת כמוטיב מוביל ב"יצאת לטיול", והזיגזג לרומנטיקה ממשיך ב"רוזה".
אחד השירים הבולטים כאן הוא "שושו", דואט של אדם עם אודיה אזולאי, שיצרה אותו יחד עם הראפר שרק (שי הורוביץ), צוקוש (עילי רביב) ואלמוג קריאף. הטקסט מתאר את אדם כמעין עבריין מהעולם התחתון, שבת זוגו, אזולאי, "הבד-באני של אשדוד", משתפת איתו פעולה ושומרת עליו בשושו. הוא "בחור משוגע", מגיע "מצויד בכלי עם ארבעה בחורים", ו"בא לעשות פה בוררות", והיא, "ילדה משוגעת" מרגיעה אותו: "אתה עוד לא פאבלו אסקובר". יש כאן פוטנציאל ללהיט ענק.
ב"תגידי לי" אדם חוזר ליחסים, בשיר על בחורה שעוזבת אותו וחוזרת אליו. זו בלדה שמתפתחת לפאוור רוק, עם מעברי תופים וסולו גיטרה חשמלית (עיליי סידי, שגם הפיק). "עקבים וג'ינס" הוא (שוב) שיר פרידה של קסטיאל על בחורה עם פוזה, רוק מיינסטרים שסוחב לכיוון גארי מור פינת סנטנה, שעיבד והפיק גל ג'ו כהן, שעבד גם באלבום של פאר טסי.
את השיר החותם, "מלכת הדור" ("ואת מלכת הדור, אבל זה דור שפעת"), יצרו האח גל אדם ואודיה. מגיטרה קלאסית הוא מתפתח לרוק עוצמתי, אבל כזה שלא שורט באוזן. אדם שר כאן מעולה שורות נהדרות כמו: "ואין טבעת ונעשה שבת, ואת אישה של פעם, את אני בבת". ובבית האחרון, שחותם את האלבום הזה, שברובו הוא שפך את הלב על זוגיות שהתרסקה, הוא מפציר בקול נואש: "סוחבים את הכאב הזה, בדיוק כמו כולם, את היית לי סם, באמצע העולם, נו רק תגידי לי משהו".
והתחושה האמיתית הזו של הנואשות, מפצה על עשרות שירים קודמים בקריירה שלו, שבהם שמענו את עומר אדם שר מצוין, אבל לא ידענו מתי הוא מתכוון באמת, אם בכלל. עכשיו זה ברור.