לעת בלותו
ערוץ 13 נלחם על חייו. לפעמים נדמה שזה המצב הטבעי שלו עוד מהימים שבהם היה - לפחות בכל הקשור לחטיבת החדשות שלו - ערוץ 10. אותו ערוץ סיפק פעם שעות יפות של אקטואליה, לאו דווקא במהדורה המרכזית - ודי אם ניזכר בערגה בלונדון את קירשנבאום שסיפקה מדי ערב את שעת האקטואליה הטובה ביותר.
הכוונה היא כמובן לאיכות. הכמות, למרבה הצער, אף פעם לא הספיקה - וטלוויזיה היא פלטפורמה של מספרים גדולים. יש פלטפורמות נישתיות יותר, שבהן יכול הבעלים להתמקד בקהל מצומצם אך בעל כוח קנייה רב יותר. בטלוויזיה אי אפשר לחיות מפרסום של מכוניות יוקרה או נדל"ן יוקרתי ויקר אף יותר - צריך קוטג' כדי ללכת למכולת בסוף החודש עם חשבון שיהיה לכל הפחות מאוזן.
בשנים האחרונות - וביתר שאת בחודשים האחרונים - הידלדלו השורות במחלקת האקטואליה של 13. מי שצפה (כמוני) מדי ערב בחדשות 10 ונטש אותם כדי להסתופף עם רוב עם ישראל בחיקם החמים (והדביק לעתים, לא בגלל הפרסונות) של יונית ודני, גילה ש"תעזבנו יום יעזבך יומיים" חלק גדול מגלריית הפנים והשמות התחלף.
כך איבדו רבים את הקשר לערוץ הזה - וגם מי שחזר, עשה זאת לרוב (כמו בחודשיים האחרונים) עבור האח הגדול, עד שמהדורת החדשות המרכזית נעקפה אפילו בידי זו של "עריץ 14".
פעמיים כבר התגוללתי פה על "אזור מלחמה" של רביב דרוקר על אף שחלק גדול מהדעות המבוטאות בו קרוב לדעותיי. הלעומתיות שמפגינה השעה הזאת, בין שבע לשמונה בערב, הייתה בעיניי תמונת מראה של הביביזם, הוכחה לכך שגם אנשים נבונים ורהוטים מסוגלים להישמע כתקליט שבור. זה אולי היה יעיל כקבוצת-תמיכה לשמאלנים, אבל זה הרחיק כל אדם נבון שמבקש מתכניות האקטואליה שלו יותר מאשר לראות את בבואתו במראה שקצת מחמיאה, כמו בתאי המדידה בחנויות הבגדים.
אתמול הגיש את "אזור מלחמה" ברוך קרא. הצצתי ונפגעתי: בקרא יש משהו נעים, מזמין יותר, אולי אפילו בעל ביטחון עצמי רב יותר. משום כך הוא לא מבקש להלעיג, אלא נותן לדעה ההפוכה להסתבך במילותיה שלה - יראה הצופה וישפוט.
זה עבד נהדר בריאיון עם יאיר רביבו, ראש עיריית לוד שיצא במילים חריפות נגד הממשלה. לטענת רביבו, ממשלת ישראל מובילה מדיניות של דילול האוכלוסייה הערבית באמצעות התעלמות מהפשע הגואה בקרבה.
רביבו אפילו לא מעמיד פנים שהוא דואג לתושביו הערביים, אלא רק מסביר מדוע על הציבור היהודי להיבהל ממעשי הרצח, הגם שאלה פוגעים בעיקר בערבים. הסיבה, על פי רביבו, היא שהאלימות הרצחנית הזאת תתפשט גם אלינו. לא מפני שתאומץ על ידי המגזר היהודי, אלא מפני שמשפחות פשע מקרב החברה הערבית, כך לדבריו, מתפשטות אל יישובים יהודים נוספים.
מפלגה לא בוחרים
רביבו אולי מודאג פחות מהפגיעה בערבים בני עירו, אלא יותר מהעובדה שהוויית הרצח הזאת מרחיקה מהעיר גם תושבים מבוססים יותר, מרביתם מן הסתם יהודים, אבל ככל שאפשר להיות ביקורתיים כלפי נקודת ההתייחסות שלו לדברים, קשה שלא לראות בו נציג נאמן של ציבור גדול.
רביבו מעיד על עצמו שהוא "ליכודניק תומך נתניהו" והוא כמובן צודק. לא רק שהליכוד היא מפלגתו וביתו הפוליטי, אלא שהוא מתראיין כשמאחוריו מתנוססת תמונתו של ראש הממשלה. יחד עם זאת, תושבי עירו הם אלה שחווים על בשרם את מחדליה הנוראיים של ממשלה שאינה מתפקדת.
הקצף יוצא על השר לביטחון לאומי, אבל השר הזה הוא נער הפוסטר של הממשלה כולה: האיחוד בין עוצמה יהודית לציונות הדתית, שאפשר להן ייצוג מכובד בכנסת, אירע על מדשאת ביתו של נתניהו. האחרון הוא זה שמינה פורע חוק כהניסט לעמוד בראש המשרד הממונה על המשטרה (והלה גומל לו בעיכוב חקירות לא נוחות ובמעצרי שווא של פעילי מחאה).
רביבו יודע את כל זה, כמובן, אבל הוא נאמן למקור, נמנע מלתקוף ישירות את ראש הממשלה. מדהים איך הפכה הפוליטיקה הישראלית לדרבי בכדורגל שבה ממלמל הצופה המתוסכל לעצמו שקבוצת כדורגל אי אפשר להחליף, גם כשהיא מפסידה, או במקרה של רביבו: גם כשהיא קוטלת כבר עשרות מתושבי עירך.
נסביר ולא נתגייס
קרא כנראה סומך על הצופה הנבון שייעשה את כל תהליך הסקת המסקנות הזאת בעצמו, אבל חבר הפאנל, מתן חודורוב, לא יכול שלא לחדד. הנה מתראיין איש ליכוד עם תמונת ראש הממשלה מאחוריו, הוא קובל - ובכל זאת הוא לא מאשים את ראש הממשלה אלא את השר לביטחון פנים. הוא מדגיש את המובן מאליו: בן גביר הוא נתניה ונתניהו הוא בן גביר, שהרי לא יתכן שילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו.
"אזור מלחמה" מופקת על ידי חברת הפקה חיצונית (דרוקר-גורן), אבל הלך הרוח המוצלח הזה המשיך אמש בטבעיות גם אל חדשות 13 (בהגשת אודי סגל) עם כתבה מרתקת של יואלי ברים, הכתב לענייני חרדים, שהביא את קולות בני הישיבות מבני ברק, בנושא הגיוס, אל האוזן החילונית.
זה לא ששמענו שם דברים שלא שמענו בעבר, אבל דווקא בכתבה הרזה הזאת היה משהו נכון ומדויק: עומדים נערים נבונים ורהוטים, מסבירים שליבם נחמץ עם כל חייל שנופל - ולמרות זאת הם לא יתגייסו לעולם. במילים אחרות: אפשר (וצריך!) לגמול אותם מתקציבי מדינה שאותה הם לא מוכנים לשרת, אבל מי שבונה על גיוס גורף של בני הישיבות, יתבדה.
לעת בלותו
למעט בחור מבוגר יותר בשם "יוסי מבני ברק" (כך הגדיר אותו הכיתוב) שהיה מאוד לעומתי והסביר שהציבור החילוני חייב להתפכח מהרצון לגייס את החרדים, שני הדוברים האחרים היו כנים, כמעט נאיביים - הם לא באו לריב ובכל זאת הצליחו לייאש כל צופה.
לפני כמה ימים התראיין ברוך קרא כאן בוואלה, אצל דוד ורטהיים. הוא טען שלמרות שהצלחת האח הגדול לא הצליחה לסחוף אחריה את ההמונים לחדשות 13, הרי שהיא מקרינה מעט ויש שיפור בנתונים. אני בספק - ולו רק מפני שנתונים ברורים אי אפשר לקבל על סמך מספר שבועות.
דבר אחד בטוח: בעוד בערוץ 12 הפכו החדשות למוצר דביק ומייגע (בעיקר בחלק השני של המהדורה), דווקא למהדורה של ערוץ 13 הייתה עדנה. ימים יגידו אם היה העדנה הזאת היא פתח לקאמבק או שנאמר עליה כנאמר על שרה אמנו, שדווקא לעת בלותה הייתה לה עדנה.